ילדי הפקר: על אלימות בספרי ילדים
כ-1,500 ספרי ילדים יוצאים לאור מדי שנה ללא פיקוח. כיצד ניתן למנוע כניסתם של ספרים מזיקים לחדר הילדים, והאם הם בכלל משפיעים על הילדים לנהוג באלימות? "כל המתואר בספרי הילדים האלימים ביותר מחוויר אל מול יום אחד של חדשות בארץ ישראל", מסביר הסופר יהודה אטלס
תינוק מאחורי מדף ספרים, עד כאן צילום: SXC
מה קרה מאז? לא הרבה. כ-1,500 ספרי ילדים רואים אור מדי שנה. לצד הטובים שבהם אפשר למצוא בקלות ספרים רוויי אלימות, גזענות, ערעור הסמכות ההורית וכמובן - אי קבלת האחר.
אז מה עושים? איך נמנעים מהכנסת ספרים מזיקים הביתה בכלל ולחדר הילדים בפרט? איך מדלגים מעל ההנחה לפיה אם זה מנוקד, צבעוני ומאויר, זה בטח לילדים?
"אי אפשר לתת לילדים ספרים בלי לבדוק מה נותנים להם, כמו שלא נותנים שוקולד לפני שבודקים מה הוא מכיל", מסביר עורך ספרי הילדים יחיעם פדן. "תקראו את הספר לפני ותסמכו על המלצה של אנשי מקצוע וספרניות, שבאמת מבינים ובאמת קוראים לפני שהם ממליצים.
פדן, החתום על יוזמה אינטרנטית ללא כוונות רווח, מוציא מדי שבוע מגזין אלקטרוני בו הוא ממליץ על ספרים. "יש היום יותר מדי ספרים שאני לא יודע על קיומם ושפע ספרים שאי אפשר להכילם. זה נכון גם לגבי מוכרים וספרנים שלא יכולים לדעת הכל, וחשבתי שמן הראוי שיהיה מה שיכוון את האנשים למידע הדרוש", הוא מסביר. "נוסחת הפלאים היא ספר טוב.
"כך למשל בספר 'לא עכשיו ברנרד' של דיויד מקי מסופר על מפלצת שאוכלת ילד, אבל אין ילד שחושב שהמפלצת באמת אכלה את ברנרד; בסדרת 'אלוף הבלשים בלומקוויסט' של אסטריד לינדרגן הגיבור מטפס על סולם, מציץ מחלון ורואה איש הורג אישה. התגובה שלו לכך היא תגובה אמיתית: הוא נכנס לשוק, שוכב במיטה עם חום גבוה ומתקשה לעכל את החוויה שעבר. אבל יש מקרים אחרים אני קורא ומזדעזע".
אולי בכלל כדאי למנוע מהילדים להיחשף לנושאים כמו אלימות?
"צריך לחשוף את הילדים כי דרך הספר הילד יודע שהדברים דמיוניים. זה מכין אותו טוב יותר לחיים, ולכן כל צנזורה היא פסולה. אנחנו לא רוצים שילדים יתחנכו על זה, אבל אני מוצא הרבה מאוד ספרים שבהם המחבר מגניב לנו בהסתר או בגלוי את השקפותיו הפוליטיות, וזה בעיניי פסול הרבה יותר מאשר אלימות או גזענות. זו מעין שטיפת מוח מזיקה. אם יש אלימות בספר זה לא אומר שהמחבר מצדד בה. מה שקורה זה שהמו"ל הופך להיות סרסור לדבר עברה, כשהסופר הוא זה שעובר את העברה נגד הילדים".
זה רק סיפור
הסופר יהודה אטלס מתקומם נגד הרעיון שאלימות ראשיתה בספרים. מבחינתו, התנפלות על ספרי ילדים כמוה כהתנפלות על הש"ג. "על איזה ספרים אנחנו מדברים בעצם?", הוא אומר. "הרי רוב הספרים לילדים בארץ הם חינוכיים, שמנסים, בדרך של החטא ועונשו, או של הבעיה והסתעפויותיה, להסביר לילדים משהו על החיים, על התנהגות, על רגשות, על הדרך להתחזק ולהסתדר איכשהו עם הקשיים הנכונים לנו.
יהודה אטלס סופר ילדים יחצ
"הספרים הללו, שרבים מהם נכתבים במגמה טיפולית, בדרך כלל לא עושים את העבודה שלשמה נועדו. בכל ספר טוב באמת יש תובנות וחוכמת חיים, והקורא הנבון עשוי להפיק מהם תועלת כשייתקל במצבים שתוארו בספר, אם הדברים נכתבו בצורה אמינה. ספרים שנכתבים במיוחד למטרה טיפולית בדרך כלל מחטיאים את המטרה, כי הילד הקורא חש שמנסים 'להנדס' אותו, אבל, ודאי לא אלה הספרים שעליהם יצא הקצף".
אז איזה ספרים?
"אולי הכוונה לספרי הצמרמורת, שיש בהם הפחדה ואלימות ומתיחת עצבי הקורא עד הסוף. גם לי נדמה שאלה ספרי זבל, מבחינת ערכם האמנותי, אבל ודאי שלא אלה גורמים לאלימות. כמו שהמבוגרים אוהבים לראות סרטי מתח, כך גם הילדים. כמו שהמבוגרים אוהבים לצפות בדברים קשים ונוראים שעוברים על מישהו בסרט, כך גם הילדים. כשם שצפייה בסרט אלים אינה משלחת את הבוגר להרוג, כך גם הקריאה בספר שיש בו תיאורי אלימות אינה גורמת לילד לצאת ולחנוק את יריבו. ילדים ונערים יודעים לעשות את ההפרדה בין מה
שכתוב בספר לבין המציאות.
"יום יום צופים ילדינו בטלוויזיה בהורים שרוצחים את ילדיהם, בעיר ערבית הנכתשת תחת מהלומות צבאנו, במתנחלים שמתעללים בערבים, בפשע, בשחיתות ובסירחת מנהיגיהם - ונשארים כביכול צחים כשלג. באים, כביכול, כמה ספרים 'אלימים' ומכתיבים להם את דרכם אל הסכינאות ואל הכלא! הרי כל המתואר בספרי הילדים האלימים ביותר יחוויר אל מול יום אחד של חדשות בארץ ישראל. ספר בעיני ילד הוא סיפור על משהו שקרה למישהו אחר, במקום אחר, בשום אופן לא המלצה לפעולה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם