חשופים
הילדים שלנו צופים מדי יום בעשרות דימויים אלימים על מסך הטלוויזיה, שיכולים להשפיע על התנהגותם. אז האם אפשר למנוע זאת? מתברר שלא. "חייבים לעשות סלקציה בתוכניות הנצפות בבית, אפילו אם הן מיועדות לגיל צעיר", מסבירה ד"ר קרן איל
חינוך סמוי בפריים טיים, תוכניות טלוויזיה ברקאי וולפסון, עיבוד מחשב
"אין, למעשה, אפשרות למנוע את חשיפתם של הילדים לתכנים קשים, גם אם נכבה את הטלוויזיה בבית", אומרת ד"ר שרית סגל, פסיכולוגית קלינית, ראש המרכז לפסיכולוגיה וליישומיה במכללת לוינסקי לחינוך. "ילד יכול לקבל את התוכן הקשה מהטלוויזיה הפתוחה בביתו של חבר, מהתמונה בעמוד הראשון בעיתון, לשמוע על כך מחבר או להאזין לרדיו במהלך הנסיעה במכונית.
"הבעיה אינה נמצאת במידע שזורם לילדים, אלא בחוסר היכולת הרגשית והקוגניטיבית שלהם לספק לו פרשנות נכונה. כתוצאה מכך, הם חווים חוויות רגשיות בלתי מעובדות, והבעיה הגדולה נוצרת כשהם נחשפים למידע חדשותי המתאר מצבים קיצוניים ומעורר מחשבות עגומות ומדאיגות, כמו 'האם גם לי זה יכול לקרות?', 'האם במשפחה שלי מבוגר עלול לפגוע בילד?', 'ייתכן שהילדים האלו לא התנהגו יפה ולכן זה קרה להם?', 'מה יכול להציל ילד ממצב כזה?', והשאלה המטרידה מכולן – 'מי ישמור עלי?'".
על פניו מדובר בשאלות שמתעוררות אצל כל ילד במהלך התפתחות תקין.
"נכון, ישנם חרדות ופחדים רציונליים ודמיוניים המהווים חלק תקין בתהליך בניית אישיות ורכישת הכלים להתמודדות עם העולם, וכאן נכנס תפקידם של המבוגרים. על המבוגר לעזור לילד במתן משמעות ופשר לאירועים שאינם ברורים, ולמנוע ממנו תחושה של רגשות אשמה במצבים שבהם אין ביכולתו להתמודד עם המידע הקשה בעצמו".
יש הורים שמאמצים את הגישה שזה בסדר שהילד יהיה שותף מלא וייחשף לדברים שפעם נחשבו לחלק מעולם המבוגרים בלבד.
"מדובר בגישה מוטעית. אנחנו, כהורים, חייבים לזכור שהילדים כיום חשופים הרבה יותר מבעבר לאירועים קשים בתקשורת - קיימת עלייה ברמת הדיווח על דברים דרמטיים לעומת התקופה שבה אנו היינו ילדים, ויותר מכך, התקשורת, נוהגת לחזור שוב ושוב על אותו מידע ועל אותה תמונה, גם אם אין חדש. מידע חוזר כזה, בערוץ השמיעתי והחזותי, בדומה למנטרה, מטביע בכוח את התמונות במוחו של הילד".
"ילדים עלולים לפחד לא רק מתכנים חדשותיים, אלא גם מתוכניות מפחידות ואלימות שבעצם מיועדות לצפייה עבורם", מזהירה ד"ר קרן איל מבית הספר סמי עופר לתקשורת שבמרכז הבינתחומי הרצליה. "הם יכולים לפחד מדם, מהרס, מנזק, מחושך, מעיוותים ומאנשים עם גיבנת או בעלי תווי פנים לא רגילים, ואלה, יכולים להופיע בתוכניות הילדים השונות.
"לילדים בגיל צעיר קשה להכיל את העובדה שאדם יכול להיות מפחיד, אך בעל תכונות אופי טובות, קשה לראות מעבר לדמות החיצונית, וזו בדיוק הסיבה שעלינו לעשות סלקציה בתוכניות הנצפות
בבית, גם אם הן מיועדות לקהל הצעיר".
"קיים כיום טשטוש גבולות מסויים אצל הורים. נראה שהכל אפשרי וגלוי ונגמרה הצנזורה כלפי ילדים", מוסיפה ד"ר סגל. "אנחנו חייבים לזכור שתפקידם של ההורים הוא לשמש מעין פילטר שאמור להגן על הילד. התפקיד שלנו כמבוגרים הוא לא לפחד לדבר על הדברים ולתת לגיטימציה לפחד. חשוב להדגיש בפני הילדים כי פחדים קיימים אצל כולנו ושמותר להם לפחד. בנוסף, חשוב לעודד אותם לשוחח על הפחד. ילדים שלא מקבלים אישור לדבר על הפחד עלולים לחשוב שמשהו לא בסדר אצלם".
אז מתי נוכל לאפשר לילדים לצפות בתכנים קשים?
"כל שאנחנו מתבגרים, כך אנחנו יכולים להבדיל בצורה יותר מדויקת בין המראה החיצוני לבין תכונות האופי של דמויות מסוימות", אומרת ד"ר איל. "אנחנו יכולים להבין מה גורם לאנשים להגיע לתוצאות כאלה או אחרות של אלימות ויש אפשרות לחשוב במונחים של סבירות. לילדים קטנים קשה להבין שהטלוויזיה לא תמיד מייצגת את המציאות ולכן הכל נראה מציאותי ומפחיד".
"ילדים שהיכולת המילולית שלהם גבוהה ורגישותם גבוהה, מתבטאים בצורה גלויה ומספרים את פחדיהם וקשייהם", מוסיפה ד"ר סגל. "במצבים אלה המבוגרים יכולים להסביר, לתקן טעויות בהבנה ולהרגיע - יש להפוך את החרדות המופשטות לפחדים ברורים. מומלץ להעלות שאלות ממקדות כמו - 'ממה אתה מפחד?' או 'מה אתה מפחד שיקרה?'. לכוון את הילד לדבר על פחד מוגדר ולהפחית את רמת החרדה".
נא להמתין לטעינת התגובות
