צ'כוב מזיע: לא קל ל"הדוד וניה"
"הדוד וניה" מתקשה להסתדר בתל אביב, אבל ששון גבאי, מיה דגן וליאור אשכנזי ושחקני המשנה מחפים על קשיי ההתאקלמות
הדוד וניה צילום: גדי דגון
כשנכנס ששון גבאי לבמה עם זר הפרחים בידו, השמים לא נפלו. הבמאית והשחקן הכריעו לצד המצחיק גם תגובות הקהל חיזקו את התחושה הזאת. האירוניה שהיא עיקר העיקרים בדרמה של צ'כוב, התפוגגה כלא הייתה. בעיה כשלעצמה היא השפה. שלמה מושקוביץ תרגם לעברית ישראלית מאוד, ובמקום הסבל הקיומי של הנפשות הן פשוט "מקטרות" בלשונו. הנפשות של צ'כוב אמנם מתייסרות בחייהן המשעממים, אבל לעולם אינן "מקטרות". מה לעשות, נראה שהנפשות של צ' כוב פשוט אינן מסתדרות כל כך בתל אביב.
עם זאת, לפנינו הצגה חשובה בבימוי נבון ורגיש של דדי ברון ובמשחק של צוות משובח. חשיבותה היא לא רק בעצם העלאתו של מחזה חשוב ומשובח של צ'כוב אלא גם ברצינות המעמיקה הכרוכה בהפקתו. ששון גבאי מביא לבמה את צער העולם, את התחושה של השעמום הקיומי ושל תפלות החיים. שחקן נפלא.
מצוין לצדו גם ליאור אשכנזי. הוא מעצב היטב את דמותו של הרופא, שענייניו בשימור הסביבה, בנשים יפות ובשתייה קודמים אצלו לעיסוקו המקצועי. בלב ההצגה נמצאת מיה דגן - במשחקה המופנם, מלא הרגש והיגון-בתפקידה הנפלא של סוניה המקרינה יופי פנימי נדיר.
בנוסף, יש לשבח גם את השחקנים בתפקידי המשנה - מרים זוהר, ז'רמן אוניקובסקי, אלברט כהן ואלכס פלג. החוליה החלשה היא יובל שרף, שיופייה אינו מחפה על הבוסר שבמשחקה. לסיכום, צ'כוב אמנם לא ממש משתלב בנוף של תל אביב, אבל גדולתו גוברת גם על הקושי הזה.
"הדוד וניה", צ'כוב בתל אביב, תיאטרון בית ליסין
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם