ראשי » תרבות » תיאטרון ובמה » תיאטרון

בת צחוק: ראיון עם אפרת מילוא

תכירו: אפרת מילוא, בתו של רוני מילוא, ושחקנית (ורפלקסולוגית) בפני עצמה. ילדה מבית טוב, שמסתובבת על הבמה כשהיא עטופה בדגל ישראל בלבד. עכשיו, כשהיא מככבת בהצגה הסאטירית "שירת העצבים", היא מתנערת סוף סוף מתסביך הייחוס

"על מה אתה רוצה לדבר? ", גיששה בחשדנות אפרת מילוא בשיחת הטלפון המקדימה. "על הקריירה המתפתחת שלך", עניתי . "וזהו?", שאלה בספקנות. "וגם מה אבא שלך חושב על ההשתתפות שלך בהצגה שבועטת בפוליטיקאים שלנו". שתיקה מהצד השני.
 
אפרת מילוא יודעת היטב את חוקי התקשורת. היא מבינה שריאיון היכרות עם שחקנית מתחילה, שהיא גם "בת של", עלול להסתיים בכותרת מפוצצת. אז היא זהירה. זהירה מאוד. אחרי הכול, מאז ומתמיד עיתונאים היו מתקשרים הביתה לבקש את התגובה של אביה, רוני מילוא, מי שכיהן כשר המשטרה, העבודה והרווחה, הבריאות, איכות הסביבה וראש עיריית תל אביב.

מילוא הצעירה (30), נולדה לתוך משפחה מיוחסת עם אבא פעיל פוליטית, אמא אלישבע, שהיא ד"ר למיקרוביולוגיה וקרבה משפחתית לראש הממשלה המנוח, מנחם בגין ("אח של אבא נשוי לחסיה, הבת של בגין"). אולי בגלל זה היא עדיין קצת מופתעת שעכשיו זאת היא שנמצאת במרכז העניינים ("רגע, זאת כתבה עם תמונה?", "מה, ממש כתבה גדולה?"). רגע לפני שהתייצבה לריאיון, עוד הספיקה להתייעץ עם אבא שבירר ואישר את המראיין.

עכשיו חשוב לה להבהיר שהיא פה לגמרי בזכות עצמה. "במשך שנים היה לי קשה עם העובדה שאני נושאת את השם'מילוא'", היא מתוודה. "תמיד הלחיץ אותי שישייכו אותי ובעיקר שיעשו כל מיני הקשרים שבגלל שאני באה ממשפחה 'כזאת וכזאת' אז אני בטח 'כזאת וכזאת'. הרבה פעמים הייתי אומרת רק את השם הפרטי שלי. כשאבא שלי היה ראש העיר, לדוגמה, הייתי נתקלת בכל מיני תגובות של 'תגידי לאבא שלך שיסדר לי פנסים ברחובות'. היום זה מצחיק אותי, אז זה הביך אותי.

"כבר בגיל די צעיר, בכיתה ה', כשאבא היה שר המשטרה, הבנתי שהוא עובד בעבודה לא שגרתית. אני זוכרת שאנשים היו מתקשרים הביתה, אומרים דברים כמו 'תגידי לאבא שלך שהוא חתיכת בן זונה' ומנתקים. אלה היו רגעים מלחיצים בשביל ילדה קטנה. הכול חדר לתוך הבית שלנו. זה ערער את השלווה משפחתית. אני זוכרת שבכל מקום שאליו אבא היה נכנס היו לחשושים. זה גרם לי כבר בגיל מאוד צעיר ללמוד על מה לדבר ועל מה לא לדבר. למדתי להיות בסוג של שליטה עצמית תמידית. להיות מנומסת, מחויכת ולדבר נכון.

אני חושבת שרק בסביבות גיל 20 השתחררתי מזה. למדתי להירגע ולהבין שאולי סתם פחדתי. אחד הרגעים היפים והמחזקים שהיו בתקופה הפוליטית של אבא היה כשיום אחד הוא אמר לי'שתדעי שאני מוכן בשבילך לא להיות ראש עיר'. זה נאמר כשיום אחד הפגינו מתחת לבית שלנו עשרות חרדים ונורא נבהלתי. היה ברור לי מה סדר העדיפויות של ההורים שלי ושהמשפחה שלי קודמת לכול. הרגשתי, ואני עדיין מרגישה, שגדלתי בבית מאוד בריא ותומך".

נקודת המפנה במסגרת מלחמת השחרור שלה מהייחוס המשפחתי נרשמה מיד אחרי שסיימה את שירותה הצבאי כמפיקת להקת חיל החינוך. "תמיד הייתי ילדה שמחה ופעלתנית שאהבה לשיר, לרקוד ולשחק. בתיכון למדתי במגמת תיאטרון ובצופים שרתי בכל הפסטיבלים, אבל אף פעם לא ממש חשבתי שאהיה שחקנית", היא נזכרת. "אחרי הצבא התייעצתי עם אבא שלי מה לעשות והוא חשב שאהיה נפלאה בתפקיד ניהולי".

אז מה עשית?
"נסעתי לניו יורק ונרשמתי ללימודי משחק בבית הספר לי שטרסברג".

מרד גיל הנעורים?
"ממש לא, אני דווקא ילדה טובה. בעיקרון נסעתי לעבוד בקונסוליה הישראלית במסגרת משרד התיירות, רק שבאותה התקופה הייתה אינתיפאדה ולא היה לי מה לעשות אז החלטתי להירשם ללימודי משחק ולטעום מהדבר האמיתי. למדתי שם שלושה חודשים ועשיתי היכרות מקצועית עם העולם הזה, ואז הבנתי שזה מה שאני רוצה ללמוד. מכיוון שהתגעגעתי לארץ, החלטתי לחזור וללמוד בסמינר הקיבוצים".

ומה בנוגע למשרה הניהולית שאבא הציע?
"היא תחכה", מילוא חושפת שיניים מבהיקות. "לזכות המשפחה שלי ייאמר שאני מקבלת תמיכה מלאה בבחירות שלי. אני מניחה שלולא זה לא הייתי מצליחה לשרוד שלוש שנים של לימודי משחק".

מילוא בגרסתה הנוכחית היא ההפך מהצעירה העצורה שהייתה בילדותה. היא אמנם מקפידה להתנסח כהלכה, אבל כבר לא דופקת חשבון. על הבמה היא מרגישה בבית ושם היא משוחררת מעכבות, משפריצה מיניות, בלונד, כריזמה וכישרון משחקי ומוזיקלי. בשבעת החודשים האחרונים היא מופיעה בצוותא בתל אביב וברחבי הארץ עם חמש חברותיה לספסל הלימודים בקברט המוזיקלי-סאטירי "שירת העצבים", שכתב אפרים סידון ונולד כתרגיל כיתתי בבית הספר.

המופע, שקטף את תואר "הצגת הבידור של השנה" בטקס פרסי התיאטרון האחרון, הוא ערב שירה בציבור מסוג אחר. כזה שלוקח את השירים שהפכו לנכסי

צאן ברזל, משנה את מילותיהם ובועט בכל מי שזז. בשחיתות פוליטית, באלימות במשפחה, בעוני, בהידרדרות המוסרית ובעיקר לא חוסך אמירות על פוליטיקאים. מילוא, שבולטת בנוכחותה החיצונית והבימתית, משחקת, שרה ורוקדת, מצחיקה אך בעיקר מרגשת.

זה מתחיל בשירת "ים הזיבולים שמסביב/ מנשיא ועד אחרון שרינו, כל אחד מגיב כאן/ ובכוח מגניב עוד ועוד תשפוכת לאוזנינו", ממשיך באישה שנרצחת על ידי בעלה ללחן השיר "אגדה יפנית" ( " בחמש קם זכר/ וכעס על אשתו/ כי נדמה לי שהיא לא אוהבת אותו. היא גם לא נהנית/ גם כשהוא במקרה לה מכניס אגרופים או סתם מתעלל").
 
"היו שתי הופעות שבהן אנשים יצאו באמצע בסוג של אקט מחאתי ובהופעה אחרת מישהו צעק לנו'מטומטם' ויצא", היא מספרת. "כבר בתחילת הדרך היה לנו ברור שלא כולם יאהבו את המופע ואפילו הכנו את עצמנו לזריקת עגבניות, אבל לשמחתנו 99.9 אחוזים מהקהל מתחבר לחומרים ומתרגש".

ואיך אבא שלך, שכפוליטיקאי היה מזוהה עם גוש הימין, הגיב לתכנים השמאלניים של המופע?
"אחד הדברים הבולטים אצל אבא שלי הוא חוש ההומור הבריא שלו. הוא יודע להסתכל על דברים בעיניים של מישהו שעבר וראה דברים. ברור לו מאוד על מה המחאה פה. הוא הגיב כמו כל צופה ממוצע. היו קטעים שהוא בכה מהתרגשות והיו מקומות שהוא צחק. אבא הגיע להצגה שמונה פעמים, הוא אפילו דואג לייחצן אותה".

היו מקומות שהוא לא הסכים עם הביקורת שלכן?
"אבא שלי היום הרבה יותר מתון מבעבר, אבל עדיין בעל ערכים ארצ-ישראליים חזקים. הוא אדם שיש לו ראש פתוח ולכן גם קיבל את 'שירת העצבים' עם המון צחוק והתרגשות. ההצגה אומרת את מה שכולנו רוצים לצעוק, יש תחושת אחדות חזקה בינינו לבין הקהל, אנחנו פה לאותה מטרה - לעורר. קשה לי להגדיר את ההצגה כשמאלנית. הימין נמצא בשלטון ולכן טבעי שביקורת תהיה מופנית לאותה ממשלה מכהנת. הביקורת היא לא רק פוליטית, היא בעיקר חברתית".
 

על אף שכבר חלפו שלוש שנים וחצי מאז סיימה את לימודי המשחק, מילוא - שבאחרונה נישאה ליובל לייכט, רפתן ממושב בצרה - גיבתה את עצמה גם בתעודת לימודי רפואה משלימה. סוכנות שחקנים שתייצג אותה היא עדיין לא מצאה.

"הרגשתי שאני יכולה בכוחות עצמי", היא מבהירה, "ובאמת היו לי כמה תפקידים קטנים כמו בסרט 'הסודות' ובסדרה 'על קצות האצבעות'. כרגע, בגלל ההצגה, אני לא מתעסקת ברפואה המשלימה, אבל אין לי ספק שעוד אפגוש את זה בחיים שלי. האמת היא שזה מה שבמקור רציתי ללמוד, אבל ההורים שלי חשבו שאין בזה עתיד. זה היה לפני שהתחום התפתח בארץ, אז הלכתי לבסוף ללמוד משחק".

אז מה כתוב בכרטיס הביקור שלך?
"אני עדיין מגלה את זה בעצמי. קשה לי לקטלג את עצמי כשחקנית או כרפלקסולוגית. אני מרגישה שאני יכולה גם וגם. אגב, זה מה שראיתי בבית. אמא שלי, שעשתה הסבה בשנים האחרונות לפסיכותרפיה, היא טיפוס שצריך את השקט ואת הלבד והיא מאוד צנועה ושקטה. אבא יותר תוסס, מוקף אנשים, כל הזמן מייצר עבודה וצריך להיות בפעילות. אני מרגישה שלקחתי מכל אחד מהם משהו".

יכול להיות שהעובדה שאת לא הולכת עד הסוף עם קריירת המשחק או לחלופין עם הרפלקסולוגיה מונעת ממך את הפריצה הגדולה?
"הייתה תקופה ששאלתי את עצמי שאלות בסגנון הזה. היום, ממקום של בגרות והבנה, אני יכולה לומר בפה מלא שככה טוב לי. ממעט השנים שבהן אני מסתובבת בעולם הבידור אני יודעת שזה עולם מאוד דינמי. לא תמיד נמצאים למעלה ולא תמיד יש פרנסה. טוב לי שיש לי כמה דברים ביד, ובעיקר טוב לי לפתוח את הראש לעוד אפיקים".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...