ספר הכדורעף הגדול: שושי בריינר נפרדת
שושי בריינר מרימה לעצמה להנחתה, ואז חובטת בצורה שקופה ולא אלגנטית. אבל יש גם רגעי חסד, בייחוד בדרך הטיפול המעניינת בנושא השואה
שושי בריינר צילום: דן פורגס
במיוחד נוח לסופרת, ולא אלגנטי בשביל הקורא, שהמנוח הותיר אחריו ספר בכתובים, אותו מגלים בני המשפחה בשבעה, בו הוא מגולל את סיפור חייו ובעיקר את הנקמה שתכנן וביצע במי שהסגיר את בני משפחתו לנאצים. כך יוצר הרומן עניין באופן שקוף ושרירותי. גם ההמשך סכמטי ולא אלגנטי.
בריינר מקדישה כל יום מימות השבעה לדמות אחרת במשפחה, שסיפורה מסופר בגוף שלישי: פרק לסבתא מינה, שהולנדים טובים הצילו במלחמה; פרק לסבא דוד, שהולנדים הסגירו את משפחתו ורק הוא ואחיו עירא ניצלו ושהקים בארץ מפעל משגשג למשחקי ילדים; פרק לבתה הרווקה רעיה, עורכת כתב עת לתרבות, בת 50 פלוס, שננטשת על ידי מאהבה בן ה-30 פלוס; פרק לבן בני, יורשו של אביו במפעל, פרק לשני בניו, מתן בן ה-12 הסובל מאכילה כפייתית, וגילי בת ה-17 השרוטה והמשתמשת בסמים, ולסיום פרק לשרה, ישראלית תושבת הולנד שהצוואה חשפה את הקשר המסתורי שלה למנוח.
גם המעברים בין הפסקאות בתוך סיפורה של כל דמות סובלים לעתים ממגושמות. כשהסופרת כותבת שמינה לא ערה למה שקורה סביבה, והכול "נופל עליה כמו בניין, כמו ב-11 בספטמבר", הרי שאזכור ה-11 בספטמבר כמטפורה, מאפשר לסופרת, במה שניתן לכנות הרמה-עצמית להנחתה (בדומה לפתיחה בשבעה ולמציאת הספר של עירא), לעבור לקורותיה של מינה באותו תאריך.
הרומן גם מנומר בסתירות פנימיות לא מכוונות שפוגעות באוטוריטה של הטקסט. בחורף 1943 אוסרים הנאצים את בני משפחתה של מינה, כשאחיה בן ארבע (עמ' 25), אבל בקיץ 1940 מתברר שאחיה כבר בן ארבע (עמ' 43). מינה פעם בת 16 ופעם בת 18 כשהיא עולה ארצה (עמ' 62-63). אחרון לא חביב: הרומן אינו מצליח לבדל את הדמויות מבחינת הטון והסגנון, שאמורים לבטא את האטמוספרה וההבל האנושי הייחודיים שעוטפים כל אחד מאיתנו.
יש מין תנופה ובהילות מלאכותיות בסיפורן של כל הדמויות וההבדל היחיד בין הסיפורים הוא בתכנים - ריבוי פרטים ביוגרפיים שמותירים מעט דברים שלא נאמרים - ולא בסגנון ובטון (ואם יש ניסיון לבידול סגנוני, כמו בסלנג של גילי, הנערה, הרי שהוא מלאכותי ומתאמץ).
ולמרות כל זאת זה רומן בעל כוח מסוים. ובדיוק בגלל התכנים. בריינר מצליחה מפעם לפעם ללכוד משהו חשוב וחריף או להביא את הקורא לרגעים של שכחה עצמית. סיפור האהבה חסרת הסיכוי בין רעיה למאהבה הצעיר מניב כמה דפים חזקים. חוסר האונים של מערכת החינוך, שאינה מסוגלת להתמודד עם ילדים אלימים, נושא אקטואלי, מקבל מוחשיות כמעט גיהינומית בסיפורו של מתן, הנער הפיקח והשמן, שחבריו לכיתה מתעללים בו.
אובדן הסמכות ההורית במשפחות בורגניות ומבוססות, על השלכותיו הטרגיות וסיבותיו האפלות, מתחדד בדמותה האבודה של גילי: "גילי התעצבנה קבוע על אמא שלה כשניסתה לכפות עליה דברים או להגביל אותה, אבל מתחת לכל הכעס הזה הסתתר משהו הרבה יותר גדול, הכעס על זה שאמא שלה כל כך חסרת אונים מולה. (...) מה יש להם, לכל המבוגרים? להורים? למורים? אולי פשוט מתייבש להם החשק? אולי הילדים לא מעניינים אותם? אולי הם כבר לא מאמינים בכלום?".
במיוחד מעניין הטיפול של הסופרת בשואה. דווקא מתוך ההצבה, הבלתי נסבלת והבלתי מתקבלת על הדעת לכאורה, של מועקות הקיום הבורגני בחברת השפע הישראלית (רווקות מתמשכת, נתק בין הורים לילדים) בצד אימי השואה, מצליחה בריינר לייצג את אירועי המלחמה ההיא באופן לא קיטשי. בלא מודע של הטקסט נוצר עימות בין עודף המשקל של מתן למוזלמניות של סבו דוד, בין כישלון עסקי לברגן
בלזן, בין נקמה בתלמידים מופרעים לנקמה בנאצים ובעוזריהם, והעימות הזה דווקא תורם לתפיסה יותר ריאליסטית של האירוע הלא ריאליסטי שהיה השואה.
כך, למשל, יודעת בריינר להעניק מורכבות ריאליסטית לסיפור ההסגרה של בני משפחת דוד ועירא לנאצים. לא רק "אנטישמיות" מטפיזית ולא רציונלית הייתה מעורבת בסיפור הזה, מתברר, אלא גם תשוקות ארציות ובורגניות יותר.
שושי בריינר ספר הפרידות הגדול עם עובד 373 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
