התקשקשות מלודרמטית: על "חייה הפרטיים של פיפה לי"
גם אם תענו אותה, לא תוציאו מרובין רייט משחק מרגש. "פיפה לי" מעורר נמנום משועמם
חייה הפרטיים של פיפה לי מתוך הסרט
מילר, הנושאת על כתפיה את נטל חיי הנישואים של אביה, המחזאי ארתור מילר ואמה, הצלמת אינגה מוראת', פורשת במהלך "פיפה לי" קורות חיים של אישה בלונדינית הנשואה למו"ל טרוד, הקשיש ממנה בשנים רבות, ואינה חדלה מהתבטלות עצמית בפניו. סיפור החיים החבוט הזה משורג בזיכרונות סלקטיביים שנלקחים משנות ההתבגרות של אותה בלונדה, והכל מועבר בטכניקה של קריינות רקע מטעם הגיבורה עצמה.
פורמט מייגע זה משתלב היטב בהעמדות סצנה תיאטרליות, בדיאלוגים עשויים מקש וגבבה ובמצלמה הסובלת מעייפות רבה - צילומים סטטיים מקרוב, צילומים בעדשות טלסקופיות מעוותות מרחוק.
החבילה הפילמאית הזו, המעוררת התנמנמויות משועממות באולם החשוך, שזורה בהופעות בלתי מצטיינות בעליל של שורה ארוכה של שחקנים נודעים, ובהם אלן ארקין, וינונה ריידר, קיאנו ריבס, ג'וליאן מור, מוניקה בלוצ'י, מריה בלו, שירלי נייט. רובין רייט-פן, המגלמת את הדמות הראשית, הייתה ונותרה סוג של שחקנית טאפט, שאין ביכולתה לעורר שום ריגוש, אפילו אם תעבור סדרת עינויים במרתפי האינקוויזציה.
מילר, מודעת להיסטוריה המשפחתית הפרטית שלה, בונה תסריט שבו מהדהדים פכים ואפיזודות מחייו של אביה המפורסם ומהעבר המבולבל שלה עצמה, כציירת וכשחקנית סרטים כושלת. אפילו להתאבדותה של מרילין מונרו, אחת מנשותיו של אבא מילר, נמצא כאן וו עלילתי להיתלות בו.
מה שמרגיז במיוחד בהתנהלות של "פיפה לי" היא החלטת הבימוי להעניק איכות של חיים סהרוריים למרבית הדמויות הגודשות, בצדק ושלא בצדק, את העלילה. שהרי החיים מחוץ לנורמה, כך אומרים, מוסיפים ארומה "אמנותית" לכל התקשקשות מלודרמטית. והרי זהו בדיוק הגרעין הקשה של "פיפה לי ".
"חייה הפרטיים של פיפה לי", ארצות הברית 2009, בימוי : רבקה מילר, משחק: רובין רייט פן, אלן ארקין, וינונה ריידר
נא להמתין לטעינת התגובות
