הילי ילון היא לא ילדת פלסטיק

עם קול מתקתק ושירים אפלוליים הצליחה הילי ילון להתנתק מתדמית השחקנית המזמרת ולסחוף את האוזן בר בתל אביב. נמרוד בוסו נשאר עם טעם של עוד

נמרוד בוסו | 9/8/2009 17:14

אני מוכרח להודות שעד אתמול בערב ידעתי מעט מאד על הילי ילון, על אף קריירת המשחק שלה. בתכניות הטלוויזיה בהן השתתפה, כמו "השמינייה" ו"חשופים", מעולם לא צפיתי. כקורא עיתונים נתקלתי פה ושם בשם שלה, ולרוב הוא חלף לידי. כך שאל מופע ההשקה לסינגל הראשון שהוציאה, שנערך אתמול בערב באוזן בר בתל אביב, הגעתי בעיקר סקרן ובלי דעה קדומה.

הילי ילון בהופעה צילום: דימה וזינוביץ'

ואולי בכל זאת היתה שם דעה קדומה. הכל בגלל תופעת השחקניות, שהן גם זמרות, שהן גם גם מגישות תוכניות טלוויזיה, אבל לא באמת מבצעות אף אחד מהתפקידים האלה בצורה מוצלחת. אותו הגל ששטף אותנו באמצע-סוף שנות ה-90 על שלל מחשופיו עדיין נותן את אותותיו, ומחשיד באופן אוטמטי כל שחקנית יפה שהחליטה שהיא רוצה להיות גם זמרת.

אלא שמספר האזנות ראשונות לסינגל החדש "כביש מהיר", רמזו שהמקרה של ילון הולך להיות שונה לגמרי. את החותמת הסופית סיפקה ההופעה עצמה, שנערכה מול כ-80-70 איש, הופעה מהסוג שמשאיר אותך עם חיוך זמן רב לאחר שהסתיימה, ומותיר אותך חסר סבלנות לקראת יציאת האלבום (שאמור לצאת "בקרוב", לפי ילון).

נתוני הפתיחה של ילון הם קול מתקתק, שמזכיר לעתים את קולה של אפרת גוש, פרסונה בימתית שמשדרת הרבה התלהבות והתרגשות על סף הילדותית, וכן - גם פנים יפות. אבל על אף הקול המתוק, ילון לא גולשת למחוזות הקיטש. את פוזת הילדה הצפונית היא איזנה עם לא מעט לחנים אפלוליים ולעתים קודרים, שמאפיינים חלק ניכר משיריה. כך ב"כדורים חיים" וגם ב"אולי להישאר". חלק מהשירים כוללים גם מילים מתגרות, כמו ב"אהבה רטובה", שעומדים גם הם בסתירה לשפת הגוף המתיילדת.

דבר נוסף שלא ממש התיישב במהלך ההופעה הוא הניגוד החל באישיותה של ילון בין הרגעים בהם היא שרה לבין ההפסקות שבין השירים, אז היא חוזרת להיות אותה ילדה טובה מלאת תום נעורים, ולעתים, קצת קשה לדעת לאיזו דמות להאמין.

פוגעת במטרה

לצד השירים בעל הגוון האפל, רבים מהשירים היו אנרגטיים וסוחפים, ואפשר לדמיין בקלות את "כביש מהיר" או את "אהבה רטובה" משתלבים בפלייליסטים למיניהם. מבחינה הטקסטים, ממשיכה ילון את הקו השולט היום במיינסטרים הישראלי - התעסקות מרובה בתחום האישי ובמערכות יחסים. יוצא דופן הוא השיר "פלסטיק", גם הוא בביצוע רוקיסטי ואנרגטי, שמבקר את תעשיית המוזיקה הממוסחרת, שבו קובעת ילון בפזמון החוזר

שהיא "לא ילדת פלסטיק".

לאורך כל ההופעה, פגעה ילון במטרה כמעט בכל שיר ושיר, וזה קרה לא מעט גם בזכות להקת הליווי שלה, "הקטקטים", שכוללים את איתי בן מרגי על הקלידים, ארז רייז על התופים, עדי הר-צבי על הבס והגיטריסט ניר גבע.

לסיכום, ההופעה אתמול סיפקה הבטחה גדולה מאד. המוזיקה של ילון בהחלט מעניינת, קלה לעיכול ומתאימה למיינסטרים הישראלי. עכשיו מה שנותר לה הוא גם לקיים.