לא תפסיק לרקוד: ראיון עם רנה שיינפלד
"אני עדיין זקוקה לקהל", מצהירה רינה שיינפלד (72) המעלה יצירה חדשה בפסטיבל "מחולוהט" - "מה לך מלאך", בה היא רוקדת לצלילי יוצרות כמו נינה סימון ולורי אנדרסון
את הזיק הראשון, שלמעשה ממנו החלה כל העבודה, מצאה שיינפלד כשהקשיבה לשיריה של הזמרת לורי אנדרסון, המרבה לשיר על מלאכים. "יש הרבה מלאכים בחיינו, ובכל פעם תפקיד המלאך עובר בין האנשים הנקרים בדרכינו", מסבירה שיינפלד.
"כששמעתי שיר של לורי אנדרסון שמדברת על מלאכים, ישר התחברתי אליה. מאוחר יותר השמיע לי הרקדן חמי גולדין גם את השיר של הדרה לוין שעוסק באותו עניין. בהופעה אחד הרקדנים נכנס לבמה עם כנפי מלאך, ולאחר מכן הוא משיל אותן ומעביר אותן אליי. לכולנו יש בחיינו אנשים שהם מלאכים, ואנו פוגשים אותם בדרך".
שיינפלד פגשה את המלאך שלה, לדבריה, בגיל 12, אז החלה לרקוד בלט קלאסי אצל מאיה ארטובה. כשראתה שיינפלד הופעה של מרתה גרהם, הנחשבת אם המחול המודרני, היא התאהבה בחיידק, והחלה ללמוד אצל רינה גלוק. משם המשיכה היישר לבית הספר ג'וליארד, ושם פגשה את היוצרת הענקית פינה באוש (זו נפטרה השנה בגיל 68 ממחלת הסרטן).
ביצירה החדשה שיינפלד מקדישה קטע ריקוד לזכרה של מי שהייתה חברתה הטובה וקולגה. "המוות שלה הפתיע אותי מאוד", מספרת שיינפלד בעצב. "לפני איזה שנתיים הייתה שמועה שהיא עייפה ותשושה מאוד, והיו השערות שאולי היא חולה. מיום שבאירופה החלו לשנות את היחס אלינו, בעקבות החמרת הסכסוך הפלסטיני, שינתה גם היא את יחסה לישראל, והקשר בינינו די נותק. כל הסיפור הזה שרק שבוע לפני שהיא נפטרה גילו אצלה את הסרטן מוזר מאוד בעיניי. יכול להיות שזה התחיל עוד אז, לפני שנתיים. אני הייתי בשוק מהמוות שלה. אולי כי נראה היה לי שהיא תהיה כאן תמיד, שהיא לא תלך אי-פעם לעולמה".
יאיר ורדי, מנכ"ל סוזן דלל, פנה אל שיינפלד וביקש שתיצור מחווה לפינה באוש לפסטיבל המחול בכרמיאל. "בהתחלה התנגדתי מאוד ואמרתי 'מה פתאום', אבל אז קמתי יום אחד ופתאום עלה לי הרעיון. החלטתי ללבוש קומבניזון שפינה לבשה באחד מהמופעים המפורסמים שלה 'קפה מילר', ומשם הכול כבר זרם".
על אף המחווה לבאוש שנפטרה והמלאכים שמרחפים בשני הקטעים הנוספים, על הבמה, שיינפלד אינה רואה ביצירה איזשהו קשר למוות. "האמת שלא חשבתי על זה, אבל ככל הנראה יש איזשהו חיבור טבעי למוות של פינה באוש", היא אומרת, "אבל זה לא במכוון. אני חושבת שבכל המופע
יש לי סולו על אחד משיריה של אנדרסון, שמספרת על סבתא שלה שהייתה מאמינה גדולה בישו וניסתה כל הזמן להחזיר את כולם בתשובה. כשהיא גססה היא התרגשה מאוד לקראת המפגש עם ישו, אלא שאז היא נהייתה מוטרדת כי היא לא ידעה אם כדאי לה או לא כדאי לה ללבוש את הכובע שלה למפגש אתו. כל ההסתכלות הזו מבחינתי מרוממת, מעלה חיוך. אני חושבת שהערב אינו עוסק במוות, הוא עוסק בחיים".
בשנת 1964, כשהוקמה להקת בת שבע, הפכה שיינפלד לרקדנית ומבצעת ראשית, כוריאוגרפית, מורה ומנהלת. בשנת 1978 עזבה שיינפלד את להקת בת שבע והקימה את תאטרון מחול רינה שיינפלד, ובו להקה, בית ספר וסדנאות.
לתאטרון המחול שלה יצרה למעלה משישים מחולות, ורבים מיצירותיה הפכו לנכסי צאן ברזל ולקלאסיקה של המחול הישראלי. לשאלה אם לא די לה באורות הבמה בגיל 72 היא עונה בכעס: "זה כמו שתשאלי אותי, מה את עוד חיה? השאלה הזו נובעת מחינוך קלוקל ומשום מה זה טבעי מאוד לאנשים לשאול את השאלה הזו. אמן הוא אמן, זה אורח החיים שלו.
כל החיים אני יוצרת, והמסע של היום הוא לא המסע של פעם. היצירה שלי היום שונה מאוד ממה שהייתי עושה פעם. הקולאז', שמחת החיים, האהבה, אלו דברים שלא היו ביצירות קודמות שלי. גם לאונרד כהן עדיין מופיע בגילו ויש מאסטרים ביוגה שהם בני שמונים פלוס. אם עובדים נכון עם הגוף ולא מתאבדים על הבמה אין סיבה שהגוף לא יישמר. זה לא אומר שאני לא לוקחת סיכונים. ביצירה הזו אנחנו מטפסים על עמודים וממש עושים אקרובטיקה באוויר, אבל עדיין שומרים על הגוף".
כשאני מתעקשת ומנסה להבין למה היא לא מסתפקת בכובע הכוריאוגרפית ומנסה לכוון אותה להיבט הפסיכולוגי היא נכנעת: "לצערי, אני עדיין זקוקה למחיאות הכפיים".
"מה לך מלאך", "מחולוהט", סוזן דלל, 13-12 באוגוסט , בשעה 21:00
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם