אמי זיכרונה לברכה: "ימי הפופ" כתוב היטב
עמיחי שלו מטפל בנושא טראומתי בלי ליפול למלכודות של סחטנות רגשית ובלי התחנחנות שאופיינית לספרים שהמספר שלהם הוא ילד
כך זה מתחיל: "את אדר הכרתי כמה ימים אחרי שאמא מתה, והפכה אותנו למפורסמים בשכונה שלנו, שכונה עם סקסאפיל של קופת חולים". אומנם הפתיחה הזו חושפת חולשה מסוימת של הספר, גלישה לשפה עיתונאית "מגניבה", מוקצנת ונטולת חומרה ("סקסאפיל של קופת חולים"), אבל בצד זאת זו פתיחה מוצלחת מאוד.
ראשית, היא מספקת את הרקע הביוגרפי (מות האם), הרקע הגיאוגרפי (שכונה אפרורית) ואת הנושא של הנובלה (המפגש עם הנער אדר) במשפט אחד. אבל העוקץ הוא שהמשפט הזה מטשטש במכוון שמה שנמסר לנו בו הוא "רקע", כלומר משהו משעמם ביסודו.
הטשטוש נעשה באמצעות ההיתממות: אזכור מות האם נועד כביכול למקם כרונולוגית את הפגישה עם אדר ואזכור השכונה הוא כביכול אגבי למות האם, כיוון שמותה הפך את המשפחה למפורסמת בשכונה, יש צורך כביכול לומר כמה מילים על השכונה המשעממת והמשועממת.
אבל הפתיחה הזו ערמומית הרבה יותר, ולכן כדאי להתעכב עליה. היא חושפת את האסטרטגיה האלגנטית הבסיסית של הספר. בעוד הנושא המרכזי של הספר הוא מות האם, הדרך בה שלו מטפל בנושא הזה היא באמצעות דחיקתו המוצהרת לרקע. כביכול מה שחשוב הוא הפגישה עם אדר ולא מות האם.
האסטרטגיה הזו בולטת בשלוש הנובלות הראשונות. בכולן השיא לכאורה הוא מפגש של המספר עם ההוויה הנשית. בראשונה נערה שמרחמת על הנער היתום חושפת בפניו את גופה, לחדוותו ואימתו. בשנייה הוא מממש בפעם הראשונה את מיניותו עם ידידתו.
בשלישית הוא מתארח ללילה תמים בבית שכנתו המבוגרת. אבל השיא המוצהר הוא שיא מדומה, כי הטיפוס על פסגת הנובלות חושף את השיא האמיתי שלהן: התמודדות עם אובדנה של האם. כך הדיבור עם האם נעשה באמצעות תחליפיה, ולפעמים אלה תחליפים דמיוניים: שחקני כדורגל שהנער בודה ממוחו או עיר בדיונית שהוא ממציא.
גם בנובלה הרביעית, המתרחשת כשהאם עדיין חיה, ההתמקדות היא לכאורה ביחס הנער לחברתה האנגלייה של האם, רווקה מזדקנת שהוא מתייעץ איתה באשר לאהבתו לבת שכונתו. אבל גם כאן מבצבץ הנושא האמיתי של הנובלה מבעד לנושא המוצהר: המיניות של האם המתגלה לבנה במפתיע. בדרך העקיפין הזאת נמנע שלו מסחיטה רגשית של הקורא וגם יוצר אצלו מתח פרשני: התחקות אחר הקשרים הנפשיים בין האם הנעדרת לתחליפיה.
הטון הקוצני והמחוספס של המספר, גם הוא מונע מהספר ליפול לביצת ההתחנחנות המאפיינת ספרים שמספריהם הם ילדים, קל וחומר ילדים במצוקה. בספרות, כמו בחיים, אנחנו מבקשים את קרבתם של אלה שאינם נואשים לתשומת לבנו ומפילים עצמם לתוך חיקנו באמצעות זעקות שבר או התחנחנות.
האופי
לפעמים, בהבלחות, "ימי הפופ" הוא לא רק ספר שכתוב היטב אלא גם מצליח להמריא למקומות גבוהים יותר. אחד הרגעים האלה מצוי בסוף הנובלה הראשונה כשהמספר פוגש, למחרת היום בו קיבל מתנת חסד מפתיעה ומהממת כל כך מהנערה, אותה ואת בן זוגה המבוגר.
המפגש עם הזוג מכאיב, אבל הכאב מתחלף במפתיע בתחושה נעימה: "הבטתי בתחת של מרב מתרחק וידעתי שלא אראה אותו יותר...אבל לא היה אכפת לי, זה היה אפילו נעים. כנראה שכבר הגעתי לשלב הזה שכוכבי פופ מגיעים אליו, כשכבר לא אכפת להם שמסתכלים אליהם ולא אכפת להם מה חושבים עליהם".
הנער מגלה כי הבגרות ("לשלב הזה") היא לא רק הגשמת תשוקותיך אלא גם צבירתם של אכזבות ואובדנים משלך ("לא אראה אותו יותר"). או, במילים אחרות, הבגרות היא התמצקות ביוגרפית שמאפשרת לך, ממש כאותם כוכבי פופ מבוגרים, להיות משוחרר מדעת הסביבה עליך.
עמיחי שלו ימי הפופ ידיעות ספרים 191 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
