לא לשלם כופר: "חטיפת הרכבת התחתית" הוא רימייק מיותר
הרימייק השלישי של "חטיפת הרכבת התחתית" הוא יצירה מיותרת וחלולה, שמחזקת את האמונה שדנזל וושינגטון יכול לצאת לפנסיה. לאמריקאים כבר יש נשיא שחור, הם לא צריכים אותו יותר
וידאו: חטיפת הרכבת התחתית 123
עלילת המותחן "חטיפת הרכבת התחתית 123" שוב תופסת את וושינגטון באותה הפאזה. הפעם הוא נווט של רכבות תחתית, היושב במרכז העצבים של רשות התעבורה הניו יורקית ומכוון את תנועות הסבוויי.
דווקא עליו נופל ג'ון טרבולטה, שזה עתה, יחד עם שלושה שותפים, חטף תחתית, מחזיק ב-19 בני ערובה ודורש מזוודת כופר ובה 10 מיליון דולר. אם המזומנים אינם מגיעים אליו תוך שעה, הוא מתחיל בחיסול בני הערובה בקצב של אחד לדקה. וושינגטון, קול כהרגלו, נדרש להרגיעו, בעוד ראש העיר ג'יימס גנדולפיני, מכל השחקנים שבעולם - משתדל לגרד את הכסף מקופת העירייה המדולדלת.
זו הפעם השלישית שסיפור המעשה הזה מתגלגל לקולנוע (ולטלוויזיה), והפעם אחראי עליו הבמאי טוני סקוט, שאיש מעולם לא העיד עליו שהוא יוצר בעל עומק רגשי. במקום סרטים בעלי תוקף והנמקה פנימית, מעדיף סקוט ("אהבה בשחקים", "אויב המדינה", "כוננות מיידית") לביים סרטי אקשן שסימן ההיכר שלהם הוא חיתוך הסצנות תוך כדי תנועה; מין טריק טכני, שלא אחת הופך את התמונה הקולנועית למריחת צבע שמשפיעה לטובה, כך אומרים, על קצב מכירת הכרטיסים.
סרטו הנוכחי של סקוט חלול, מיותר, קופצני, תזזיתי ונטול אמירה, בדיוק כמו סרטים קודמים ברזומה שלו. העימות בין הטוב המוחלט (וושינגטון) לרע האבסולוטי (טרבולטה) הנו חסר עניין. האשמה, במקרה הזה, נופלת גם על התסריטאי בריאן הלגלנד ("סודות אל.איי", "מיסטיק ריבר"), שרקם מוצר לא אכפתי ובו ניכרים החורים המרובים בעלילתו.
נתונים
סטטיסטיים שונים שנפוצו באינטרנט, בכל הקשור לאורכו האמיתי של הסרט, מרמזים שמישהו קצץ בו דקות רבות רגע לפני הפרמיירה, ויש בכך כדי להסביר את חוסר הסבירות - ולעתים אף את החובבנות של התסריט - שהניב בעיקר מפגן יכולות הוקוס פוקוס של מצלמות היי-דפינישן ומתקני סטדי-קאם, המסייעים לעיצוב סצנות התנועה המרובות.
נא להמתין לטעינת התגובות
