תפקיד חייה: אליה שוסטרמן היא חנה סנש
אליה שוסטרמן הייתה צריכה להיות מדענית אטום או מינימום מנתחת מוח. במקום זה היא פנתה לתיאטרון, ומעלה הצגה על השעה האחרונה בחייה של חנה סנש
"אני זוכר את טקס הסיום של המחזור שלה. היא קיבלה הצטיינות גם בלימודים, גם בספורט, גם בחברתיות וגם מלגה מיוחדת על הצטיינות בפיזיקה, אז בכל רגע קראו לה לבמה לקבל תעודה אחרת", נזכר אורי גוטהלף, שהיה מורה למתמטיקה של שוסטרמן בתיכון עירוני ד'. "אני גם זוכר שהבנות בטקס הזה לבשו שמלות מהודרות, והיא הייתה פצצה ממש".
מה שגוטהלף, שחקן הפועל תל אביב בשנות השישים, שמלמד היום בתיכון אליאנס, אינו זוכר הוא רמז כלשהו על קריירת התיאטרון העתידית ששוסטרמן בחרה בה במפתיע.
"היא הייתה מקסימה וחמודה, אבל לא ראיתי שהיא בכלל בכיוון של משחק. יש ילדים שהם ארטיסטים כבר בגיל הזה, ואצלה לא ראיתי את זה, היא לא גילתה נטיות כאלה. היא מאלה שהם טובים בכול, אז לא ידעתי מה היא תעשה בעתיד".
שוסטרמן, בת להורים אקדמאים, שמעלה היום בתאטרון הסימטה מחזה מפרי עטה, מודה שאכן לא היה זה הכיוון המתבקש: "יש תעודות, כן", היא מחייכת כשמזכירים את הצטיינותה בלימודים.
"אמנות בכלל לא הייתה התחום המצופה ממני, אבל בעצם לא ידעתי מה הכיוון שלי בחיים עד שלא ניסיתי. זה גם לא שבחרתי בדבר אחד בעולם הזה. עשיתי כל כך הרבה ניסיונות - טעמתי, למדתי, עזבתי וחזרתי, ובסופו של דבר הכי מצאתי את עצמי בתחום היצירה והכתיבה. היום אני מרגישה שזה המקום הנכון בשבילי ושסוף סוף מצאתי את הדרך לבטא את עצמי".
לטעום, לנסות, לבחור, ובתקווה - גם למצוא. אלה, כמו שכבר היה אפשר לראות, המילים שחוזרות אצל שוסטרמן והמאפיינות היום רבים מבני דורה. כמה עושים את זה בהודו, כמה חוזרים בתשובה, אחרים משנים קריירות בגיל ארבעים, ואחרים, כמוה, רק מתחילים אותן קרוב לשלושים.
היא נולדה בבאר שבע, ולאחר שנה עברה המשפחה לגור באוקספורד, שם קיבלו הוריה מינוי באוניברסיטה הנחשבת - אמה באמנות ואביה בפילוסופיה. כשהייתה בת חמש התגרשו הוריה, והיא חזרה עם אמה ואחיה לגור ברחוב פנקס בתל אביב. בתיכון היא למדה בעירוני ד' הסמוך, ובו כאמור הצטיינה במגמה הריאלית.
עד שירותה הצבאי מעולם לא חשבה לעסוק בתאטרון, לא למדה שיעורי דרמה ומיעטה להציג. "אף פעם לפני הצבא לא הרגשתי שאני רוצה להיות שחקנית. הפעמים היחידות בחיים שלי שהופעתי על במה היו בטקס הסיום של כיתה ו' ובטקס הסיום של כיתה י"ב. זה מצחיק כי כשמסתכלים אחורה, דווקא ברגעים האלה הרגשתי שאני משתלבת באמת", היא אומרת.
לאחר שסיימה את השירות עברה לגור בניו יורק, בהתחלה מלצרה, ושנה לאחר מכן מימשה את התשוקה החדשה שניצתה בה והחלה ללמוד תאטרון ב"פורדהאם קולג'" שבמרכז לינקולן. "זה תואר מולטי", היא מסבירה. "תאטרון זה רק המייג'ור, אבל לומדים כל מיני נושאים נוספים, ואלה העשירו מאוד אותי והיו חלק מהחוויה שעיצבה אותי כמו היסטוריה, פילוסופיה, ספרות ומתמטיקה".
החוויה האקדמית שלה הייתה עצומה עוד יותר, לדבריה, מאחר שהיא השתייכה - שלא במפתיע - לתכנית מצטיינים בת 15 איש, שהחליפו רעיונות סביב שולחן עגול. גם את הלימודים בקולג', אגב
"הרגשתי שאני לא מסופקת מלימודי המשחק לבדם ושאני נמשכת מאוד לקורסים במדעי המדינה. הרגשתי, מכל מיני סיבות, שאני כבר לא אעסוק במשחק או באמנות בכלל, שזה באמת היה עניין חולף, והחלטתי להתמחות גם במדעי המדינה לצד התאטרון".
כמו תמיד, גם לתחום זה חדרה שוסטרמן כרוח הסערה, והייתה תחושה בקרב מקורביה שהנה הג'וק סולק, והיא בדרך לקריירה מבטיחה, שאינה טומנת בחובה אודישנים מפרכים, גחמות של במאים ותחרות עם דוג-מגישות. היא לא רק התפלמסה בשיעורים על מדיניות חוץ, אלא החלה לעבוד כמנהלת שותפה של פרויקט הידברות בין סטודנטים יהודים לסטודנטים ערבים באוניברסיטה, הייתה חברה בוועד המנהל של ארגון "חינוך לשלום", התמחתה אצל היועצת הבכירה למדיניות בנושאים הומניטריים באו"ם ועבדה גם כעוזרת בכירה לראש משלחת צפון אמריקה של הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית בניו יורק.
באחת החופשות בארץ גם כתבה, ביימה, צילמה והפיקה פרויקט תעודה על אודות המתחים בחברה הישראלית ערב ההתנתקות, במימון האוניברסיטה ("חוויה יוצאת מן הכלל, לצאת מתל אביב, להסתובב לבד בטרמפים ולהכיר אנשים עם דעות ששונות ב-180 מעלות מהדעות שלי, להבין את המורכבות ואת כל הגוונים שיש").
לאחר חמש שנים וחצי חזרה ארצה והחלה לעבוד כעוזרת מנכ"ל הג'וינט, אבל אז משהו קטן - שם בצד שמאל - שוב התחיל לקנן ו"השיפט השני" הסתמן. "התגעגעתי לאמנות", היא אומרת. "לא סתם געגוע, ממש געגוע של הנפש. הגעתי למקום שהקריירה שלי, גם מבחינת הגיל היחסית מתקדם, נראתה כבר סלולה.
בעבודה בג'וינט הייתי עושה סיורים במקומות מדהימים במזרח אירופה, עם תנאים לא נורמליים, נהג והכול, ועם אנשים מעניינים, אבל בסופו של דבר העבודה היומיומית הייתה להיות מול מחשב ולעסוק בתקציבים ובמיילים. הרגשתי שזה לא זה. זה היה מבלבל מאוד כי לא היה משהו שהיה לא בסדר במקום העבודה אז לפעמים חשבתי שמשהו לא בסדר בי.
זו הייתה התמודדות מול עצמי, להסתכל במראה ולדעת מה עושה לי טוב ומה לא עושה לי טוב. שאלתי את עצמי מה אני באמת רוצה, ועברתי תהליך שבסופו החלטתי לעזוב. זה היה סוג של הימור כי זה שוב אמר להתחיל מאפס, הרי לא למדתי פה ולא הכרתי אף אחד מהתעשייה".
שוסטרמן לא ידעה באמת לאן פניה מועדים. "רק אחרי שעזבתי את הג'וינט התחיל המסע האמיתי", היא אומרת. "ידעתי שאני רוצה לחזור לתאטרון ולאמנות, אבל לא ידעתי בדיוק למה. הצטרפתי לסוכנות של פרי כפרי, התחלתי אודישנים לפרסומות, התפרנסתי מסרטי סטודנטים ומסרטים למגזר החרדי, התקבלתי לאיזה פיילוט קומי ולבסוף הוא נדחה, אבל גם כאן הרגשתי שזה לא זה".
בשלב זה היא החלה לכתוב ספר ילדים בשם "איפה קמי", והיא עיבדה אותו כתסריט לסרט אנימציה באורך מלא, הנמצא כיום בתהליך עבודה. באוקטובר האחרון, בעת ביקור בסרייבו אצל חבר מ"חינוך לשלום", היא כתבה טיוטה ראשונה למונודרמה שלה, "קול קרא והלכתי", מחזה על שעתה האחרונה של חנה סנש.
סנש, הצנחנית היהודייה שנתפסה בהונגריה במלחמת העולם השנייה והוצאה להורג בגיל 23, השאירה אחריה כתבים ושירים רבים, רובם מאופסנים בארכיוני יד ושם. שוסטרמן נברה בהם, התפעמה והתרגשה, ובסופו של התהליך היה בידה מחזה כתוב, ואותו היא מעלה עכשיו בהצלחה בתאטרון הפרינג' הסימטה ביפו.
שוסטרמן נראית בכרזת ההצגה עצומת עיניים בשמלה כחולה בתוך מי הים ובשיער אסוף, ממש כמו שאספה אותו סנש על עורפה. לכתיבה ולעיבוד היא אחראית, ועל הבימוי הופקד אבי גיבסון בר-אל. בשנת 1958 כבר הועלה בארץ המחזה "חנה סנש", שכתב הסופר והמחזאי אהרן מגד, אשר הכיר את סנש אישית כשגרו שניהם בקיבוץ שדות ים. את סנש גילמה אז השחקנית הצעירה מרים זוהר. עכשיו שוסטרמן היא סנש, והיא כולה נרגשת "כי עברתי תהליך מלמד מאוד כשקראתי את כתביה. חוויה עמוקה מאוד".
איך נולד הרעיון לכתוב מחזה על שעתה האחרונה של הצנחנית?
"הסתובבתי עם הרעיון עוד כשהייתי באוניברסיטה. קראתי את היומנים שלה ואת השירים שלה. אני אפילו לא זוכרת מה גרם לי לרצות לקרוא את זה, אבל כשהתחלתי לקרוא הבנתי שיש פה דמות ממש מורכבת ועמוקה שיש לה המון פוטנציאל, והיא גם נשית הרבה יותר ממה שהיא מתוארת. הרעיון היה לפרק את המיתוס הזה ולבוא אל הסיפור שלה ממקום אנושי מאוד. כשאתה קורא את הכתבים שלה אתה מבין שהייתה בה ביקורת עצמית גדולה מאוד, תחושות אישה, ספקות".
מזדהה אתה אישית?
"ההקבלה הכי מרכזית ביני ובינה היא ההרגשה שיש משהו שמוביל אותך וההבנה שהבחירה היא שלך והצורך בלבחון את עצמך. אני גם מזדהה עם הרצון שלה לכתוב ועם ההתמודדות עם הכתיבה. בעיקר כשאני קוראת את הכתבים שלה, יש שם משהו אנושי מאוד. אני מתחברת לזה מאוד. כמו שאמרתי, יש המון רגעים בחיים שהייתי צריכה לקבל בהם החלטות, כמו הבחירה לעבור לניו יורק ואז לחזור לארץ ולבחור במה לעסוק ומה ללמוד. עשיתי המון שינויים בחיים. היו לי המון לבטים ".
מה היה הדבר הכי מפתיע שגילית עליה?
"הכי מפתיע? אני חושבת שהכי מפתיע זה שהיה לה חוסר ביטחון וקושי מול עצמה וגם תחושות אשמה. הספקות שהיו לה. האנושיות שלה. הייתה לה ביקורת עצמית שהפתיעה אותי. כל היומן שלה רווי תחושה שאין לה דרך אחרת, וגם אם היא רצתה ללכת בדרך אחרת בחיים, היא לא הייתה יכולה. בגלל זה ההצגה נקראת 'קול קרא והלכתי', על שם השיר שלה. אותי זה הפתיע מאוד".
מה בעצם קורה על הבמה?
"ההצגה היא בעצם על ההתמודדות שלה עם השעה האחרונה לפני הוצאתה להורג. מודיעים לה שבעוד שעה היא מוצאת להורג, ופה היא נזרקת לאיזשהו חשבון נפש לעבר ולהווה, וזה שילוב של דברים שאני כתבתי והכתבים שלה שאני עיבדתי, וישנם גם השירים שלה. היא בעצם בדיאלוג עם אבא שלה שם. זו ממש היא, והיא חוזרת בזמן. זו המודעות של חנה סנש על הבמה".
ואת שחקנית טובה לדעתך?
"אומרים".
אז אומרים. שוסטרמן לא ממש מתרגשת מזה כרגע. העבודה הקסומה על "קול קרא" והתהליך שעברה לפניו הבהירו לה כי המשחק והעמידה בפרונט הבמה מעניינים אותה פחות, וכעת היא מתמקדת ביצירה מקורית ובכתיבה לתאטרון. בטלנובלות ובפרסומות לדאודורנטים, היא אומרת, כבר לא תמצאו אותה. היא כבר יודעת מה היא רוצה, מרגישה שמצאה בית, ועכשיו נראה מי יעצור אותה.
"זה היה עוד מהתהליך של חיפוש עצמי. עכשיו הבנתי שאני לא רוצה קריירה של שחקנית, אלא רוב הזמן לכתוב, ואם אני משחקת - זו עוד דרך ביטוי, אבל לא כמקצוע. זה שוב מצחיק כי גם לזה היו רמזים לאורך כל הדרך, למשל תמיד אמרו לי באוניברסיטה שאני טובה בכתיבה, אבל מה לעשות, זה תחום גמיש כזה שאתה כל הזמן צריך לחפש בו את עצמך, לא מסלול ידוע מראש כמו ללמוד משפטים, להיות עורך דין ולהתקבל למשרד".
שוסטרמן נראית כמו מישהי שהייתם מבסוטים מאוד אם הבן הבכור שלכם היה מביא הביתה. חוץ מהאינטליגנציה הגבוהה שלה, היא גבוהה, בעלת חיוך חמוד ועיניים כחולות גדולות.
את חייה בדירה ברחוב יהודה הימית ביפו היא חולקת עכשיו עם עידו אנג'ל, קולנוען בן 35, גרוש ואב לשתי בנות, שלפני שנתיים החל למכור כרטיסי קולנוע בעשרה דולר הכרטיס באתר מיוחד באינטרנט לסרט ששום סצנה ממנו עוד לא צולמה. הרעיון היה לגייס כסף לצורך הפקת הסרט על ידי מכירת כרטיסים, ורק אז, כשכל הכסף נמצא, להתחיל לצלם את הסרט.
התסריט היה מגובש, ואנג'ל אפילו ידע שהוא רוצה לתפקיד הראשי את מוני מושונוב ואלי גורנשטיין ושמתי כספי ילחין את הפסקול. "לא הייתי רוצה לקבל את האוסקר ההוליוודי. הדבר היחיד שמעניין אותי זה ליצור קולנוע, ולהרוויח ממנו מספיק כדי לעשות את הסרט הבא", אמר אז אנג'ל. מאז כאמור עברו שנתיים, ודבר לא קרה. אז טען אנג'ל בריאיון ל"מעריב" "יהיה סרט, אין מצב שלא".
מה מצב הסרט שלו, אגב?
"אנחנו הכרנו דרך הסרט הזה. הוא הזמין אותי לקרוא את כתב היד שלו ורצה אותי לאחד התפקידים בסרט. התאהבתי בו מכתב היד שלו. ככה זה התחיל. אם יהיה סרט? הוא יהיה".
למה התמקמתם ביפו דווקא?
"אנחנו גרים ממש מעל גלי צה"ל בלב יפו. אמנם גדלתי בצפון הישן של תל אביב, אבל אני אוהבת את יפו מאוד. יש משהו בה שאני מתחברת אליו מאוד, יש בה משהו חי, מבעבע, שילוב טוב של אנשים מכל מיני עדות ותחומים ובכל המעמדות. אז באמת בחדר המדרגות שלנו יש ג'וקים, אבל בכל מקום יש ג'וקים לא?"
בטח. בכל מקום.
"גרתי קודם לכן ברחוב בעלי מלאכה, ליד שינקין, וגם שם היו ג'וקים. עכשיו אני בתהליך העברת החפצים שלי משם". בימים אלה, במקביל לעבודה בתאטרון הסימטה ושאר ענייניה, היא מארחת בדירתה ביפו ידיד שהכירה בסרייבו בזמן שהייתה שם בשליחות הארגון האמריקני 'חינוך לשלום'. " הארגון הזה הוקם כדי לסייע לבני נוער, ומטעמו הגעתי לבוסניה", היא מספרת.
"מלבד זה, הקמתי בניו יורק גם פרויקט פיוס באוניברסיטה עם סטודנטית מצרית. אני מקווה שאוכל היום לתרום לתחומים האלה גם היום דרך היצירה שלי".
אז כבר החלטת מה הכי מעניין אותך?
"המון דברים מעניינים אותי האמת. מבחינתי, הכול פתוח. כבר אמרתי שהשאיפה היא קודם כול לכתוב וליצור, והיום, לצד העבודה על סרט האנימציה, אני גם בתחילת עבודה על כתיבת ספר. מלבד זה, אני גם כותבת שירים. השאיפה היא להמשיך ליצור כי זה פשוט חלק ממני".
ההורים כבר התרגלו לרעיון?
"אני חושבת שאימא שלי כבר הבינה שזה הכיוון. היא מקבלת את זה. הצד הראלי שלי מאוד מזין אותי. כל מה שלמדתי במשך השנים על המורכבות של המציאות אני משתמשת בזה היום. זה תרם לי המון, אבל אני לא רואה את עצמי חוזרת לתחום של עבודה ארגונית או משהו כזה. עשיתי המון דברים עד היום והיו לי תנאים מצוינים בעבודות שעשיתי, אבל ויתרתי על הכול בשביל הרצון שלי ליצור".
ממה את מתפרנסת היום?
"יש לי עוד כל מי עבודות קטנות ויש לי חסכונות מעבודות קודמות. אני בונה את עצמי".
היית "מוצלחת" כזו בתיכון ובאוניברסיטה, עם ציונים בשמים, ובסופו של דבר יצא בלבול בשנות העשרים שלך. לפעמים העובדה שכל האופציות פתוחות מקשות מאוד על הבן אדם.
"ברור שהרבה פעמים זה מבלבל מאוד. זה לא בקטע של 'להיות מוצלחת', אלא פשוט יש הרבה דברים שמעניינים אותך. אם את עדיין לא מכירה את עצמך ויודעת באמת מה את אוהבת ומה מתאים לך - אז הרבה פעמים מתאכזבים, ואז מתחילים מאפס. התחלה מאפס היא מתישה מאוד, אבל כל הדרך שעברתי היא פריבילגיה. אני מחשיבה את עצמי בת מזל לעומת מישהו שבגיל צעיר מאוד נכנס למסלול ונשאר בו. טעימה מהכול היא זכות".
אז לבטים הם פשוט חלק בלתי נפרד מהתהליך.
"זה טוב להתלבט. אני שמחה שאני מתלבטת. אני ניזונה כל הזמן מדברים שעשיתי בעבר, והכול הוא תהליך של התגבשות. התלבטתי באמת שנים רבות, אבל אתה יודע מה? תמיד הייתי ממוקדת במטרה". ,
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם