נרקוד ונזכור: המשיכו במחול למרות הטרגדיה
צילה וזוהר ניב הכירו על רחבת ריקודי העם, ואת האהבה למחול הורישו לילדיהם. הריקוד המשפחתי נגדע בפיגוע בסיני שבו נהרגו האם ושני הבנים. המורשת לא נפגעה: זוהר ושתי הבנות המשיכו לרקוד. 5 שנים אחרי האסון, הם יעלו על בימת המחולות בכרמיאל
לצלילי השיר "שושנה שושנה" חוללו באמצע הגורן רק היא ובן זוגה ריקוד קלאסי, שהימם את הצופים ביופיו ובפשטותו ואף צולם, לראשונה, לטלוויזיה. רק שבועיים לאחר מכן התגלתה גם משמעותה המצמררת של המתנה שהעניקה צילה - ללהקת "משגב" שבה רקדה, ולאלוהי המחול עצמו - לפני שהת סתלקה לתמיד.
זה קרה ביום הולדתן ה-18 של בנותיה יעל ושרון. משפחת ניב בהרכב מלא נסעה לחופשה בסיני שטופת השמש: ההורים צילה וזוהר, התאומות, והבנים גלעד (11) וליאור .(3) עשרות צלצולים נשמעו בחלל המכונית בדרך לשם, של אנשים שהתקשרו לברך את הבנות במזל טוב. אלא שהמזל שהכה במשפחת ניב היה הכל חוץ מטוב: מהטיול שבו הביתה רק זוהר והבנות. האם והבנים נהרגו בפיגוע מכונית תופת, לאחר שחדרם התמוטט עליהם.
יומיים וחצי נעו התאומות, שלא נפגעו כלל, בין תקווה לייאוש. ביום השלישי ניצח הייאוש, וכמה ימים לאחר מכן הובאו ההרוגים לקבורה. האב זוהר, שנפצע באורח קשה, אושפז בבית החולים ולא נכח בלוויות. הוא פשוט לא היה מסוגל. זה לקח לא מעט זמן, אבל המשפחה שנחצתה לשניים חזרה לבסוף ליישוב הקטן רקפת, בגוש שגב בגליל, ומאז מנסה להמשיך בחייה. שתי בנות ואבא, שבבת אחת מישהו כיבה להם את המוזיקה והפסיק להם את הריקוד.
חמש שנים עברו מאז הפיגוע, שרון ויעל אוטוטו בנות .23 שרון, סטודנטית להנדסת חומרים וכימיה בטכניון, ויעל, שלומדת שירותי אנוש במכללת עמק יזרעאל. בשבוע הבא הן יופיעו יחד על בימת פסטיבל המחולות ה-22 בכרמיאל במסגרת הלהקה הייצוגית "כרמי מחול." אבא שלהן, זוהר, יבוא לעודד מהקהל ולהשת תתף בהרקדות.
לשנייה אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בעוד משפחה ממוצעת שחובבת ריקודי עם בשעות הפנאי. אבל הריקוד אצל משפחת ניב הוא הרבה מעבר לתחביב. הוא צורך, כמו אוויר לנשימה. "זה בגנים," מחייכת שרון, שמותשת מחזרות תובעניות ומתקופת מבחנים לא קלה בטכניון, ואביה מוסיף בפליאה: "היא לומדת כל כך קשה ומוצאת זמן לרקוד בשתי להקות. זה בדם שלה, היא חייבת לרקוד."
יהיו שירימו גבה וישאלו איך אפשר לחזור לרקוד אחרי טרגדיה נוראית כל כך. אבל במשפחה שבה אמא ואבא נפגשו בהרקדה והפכו להיות מדריכים יחד; שאת כל הריקודים לטקסים ביישוב אמא הייתה מחברת, שבבית ביום רגיל אפשר היה לראות את אמא ואבא מתאמנים על צעדים, שאפילו התאומות הכירו את בני זוגן על רחבת הריקודים - במשפחה כזו, גם כשכואב ממשיכים לרקוד, כמקור לנחמה.
"בריקוד אני כמעט אדם רגיל," מסביר האב זוהר, "מי שיסתכל מהצד, אם הוא לא יודע, הוא לא יוכל להבחין שמשהו שונה. אנשים יכולים להתפלא כשהם רואים אותי, אבל לרקוד עושה לי טוב. בריקודי עם יש הרבה מאוד שמחה והתפרקות. זה אחד הדברים שאני יכול להיאחז בהם כדי לחזור לשפיות."
"זה לא שחינכו אותנו לאהוב את המחול," יעל מסבירה, "גדלנו
הן רוקדות מאז שהיו בכיתה ה.' השנה היחידה שבה הפסיקו, כולל תקופת השירות הצבאי, הייתה השנה שלאחר הפיגוע בטאבה. הן הרגישו שהן לא מסוגלות להישאר, לקחו את הדברים, וטסו למשפחה בארצות הברית. אולי המרחק יקהה את הכאב. האב, זוהר, נשאר לתהליך שיקום ארוך שבסופו, חודשים ספורים לאחר הפיגוע, החליט לחזור לרקוד בניסיון להציל את נפשו מתהום הגעגועים הפעורה תמיד.
"חיפשתי דברים שיהיו כמה שיותר קרובים למה שהיה," הוא מסביר, "כמעט לא נשאר דבר שדומה אפילו. היום אין לי כמעט שמחת חיים, אני לא נהנה מרוב הדברים. כמו מדחום כספית שפעם היה עולה עד מאה והיום לא מצליח לעבור את ה-30-.40 הריקוד היה אחד הדברים היחידים שמצאתי שהוא כמעט כמו פעם".
"אני לא אגיד שהיה קל לחזור, בטח שהיה קשה. בהתחלה זה לא יצא, הרגשתי שאני לא מצליח להתחבר בחזרה. שאני כבר לא מסוגל. אבל הרבה יותר קשה לשבת בבית ולהחליט שאני לא הולך כי צריך להיות עצוב כל הזמן. זה לא מרפה ממני לשנייה, העצב הזה. כמו עננה זה רובץ עליי, אבל השעה-שעתיים שאני רוקד הן כמו מרגוע לנפש."
לתאומות לקח קצת יותר זמן לחזור, אבל אחרי שנה הצורך היה חזק יותר. את הטיפול הפסיכולוגי, שהתקיים מדי שישי בשעה אחת בצהריים, עזבו לטובת שיעורי הריקוד שנערכים באותה שעה בדיוק. "תמיד ידענו שזה מחייה ומרפא את הנפש, אבל כשהטיפול של שלושתנו והריקוד יצאו באותה שעה, בחרנו ללכת לרקוד במקום לשבת ולבכות אצל פסיכולוג," שרון מספרת. "אני חושבת שזו גם דרך להנציח את אמא שלי שהייתה רקדנית מדהימה, כאילו זה מה שהיא ציוותה לנו במותה."
יעל: "זה כמו שהיא אומרת לנו מלמעלה שהיא רוצה שלא נפסיק לרקוד ושנמשיך לחיות."
שרון: "בריקוד הראשון אחרי שחזרנו, רעדו לי הרגליים והידיים. מה אני עושה? שאלתי את עצמי והלכתי לשבת. לא רקדתי יותר באותו יום. ממש סמוך לפיגוע חשבתי שזה לא הגיוני. איך אפשר להמשיך לרקוד כאילו לא קרה כלום? אין קשר למציאות. העולם ממשיך כמנהגו."
ויעל מוסיפה: "ההופעה הראשונה שאמא לא באה לראות אותי הייתה לי קשה מאוד. תמיד היא הייתה מכינה אותנו לפני ומצלמת. לשרון היה סולו בפסטיבל האחרון, והיא לא סיפרה לנו כי היא רצתה לעשות הפתעה. כשראיתי אותה התחלתי לבכות כי אני יודעת שאמא הייתה כל כך גאה בה."
"זה כל הזמן צובט לי את הלב כשאני חושב כמה אמא שלהן הייתה שמחה לראות אותן גדלות ומשתפרות, וכמה היא הייתה גאה לראות אותן מופיעות על הבמה," זוהר אומר. לשרון הכי חסר החיבוק של אמא אחרי ההופעה.
"היום חלק מהבילוי בריקוד זה לפגוש את אבא," יעל מספרת, "בפועל הוא זה שלימד אותי ואת שרון את רוב הריקודים כשהיינו קטנות. או שהיינו עומדות מאחוריו ומסתכלות. ההורים שלנו היו מלמדים אחד את השני בבית, ואז היו הולכים לרקוד יחד. כשאני הולכת לרקוד זה מגביר את הגעגוע לאמא ולליאור ולגלעד, שהיה אמור להתחיל לרקוד גם הוא בתום החופש הגדול." שרון: "זה גם עוזר להתמודד איתו."
הגעגועים לא עוזבים אותן לשנייה. כשהן שומעות את השירים שאהבה לרקוד, הלב רועד לרגע. יעל הייתה שמחה לרקוד את סולו הפרידה של אמא, שרון לוקחת עוד רגע לחשוב. "אני לא יודעת," היא מודה בסוף, "אני חושבת שיהיה לי קשה."
"אנחנו מסתכלות בתמונות, אבל אין לנו אומץ להסתכל בצילומי וידיאו," העיניים של יעל מבריקות מדמעות, "אנחנו חולמות אותם בלילה. וזה מרגיש אמיתי. אני יושבת עם אמא במונית ומספרת לה שהתגייסתי והשתחררתי, שאני עושה תואר ושנפרדתי מהחבר ההוא שהיא אהבה, ובזמן קצר אני מנסה להספיק הכל וכמה שיותר לפני שזה נגמר." "אצלי כל פעם הם נעלמים," אומרת שרון בצער, "ואני רוצה שהם יישארו עוד."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם