צפוף בכנסיית השכל
"אוטוביוגרפיה" של כנסיית השכל עובד נפלא באולמות גדולים. כשדוחסים אותו לתוך הזאפה יש עדיין רגעי חסד, אבל גם תחושה של עומס יתר
כנסיית השכל בהופעה צילום: יוסי אלוני
בשם ההגינות כדאי להתחיל דווקא בהתפעלות מהעיבודים ברוח "סימפוניית האביב", כאלה שנעשו בכישרון גדול ומעידים על היכולות המופלאות של הכנסייה, על אנשיה. באופן הפחות קלישאתי של ההיגד, חזן ושות' מצליחים כבר שנים לעשות את החיבור ההוא שכולם אוהבים לאהוב בין המזרח למערב, בין האתני לרוקיסטי, בין שדרות לזאפה ברמת החייל. כמה סמלי, בצד ימין של הבמה, ממזרח דיג'רידו וכלי הקשה, ממערב - צ'לו, ויולה וכינורות, ובאמצע הגיטרות וקול הקינה של חזן, תמיד עצוב-כאוב, כמעט פולשני.
ההרמוניה המופלאה הזו, שעליה אחראי עמי רייס (שזכה בפרס הישג השנה מטעם אקו"ם למעבד על "אוטוביוגרפיה") ראויה ואף זקוקה לבמה גדולה, לאוויר הפתוח, להיכל תרבותי כלשהו (מישהו אמר כנסייה? ). בזאפה, מעוז התהילה של הרוק המיושב, העיבודים הגרנדיוזיים נופלים כבד בחלקם על הקהל, מרגישים אינטנסיביים לפרקים.
בכל זאת, לצד הכמיהה למרחבים - ובכלל לא בסתירה - העושר המוזיקלי על הבמה מרשים ומעורר הערכה חוזרת ונשנית לכנסייה ולנגני החיזוק המקצועיים שאיתה. ב"פרפרים", שמתחיל מינימליסטי ומובל על ידי הסקסופון של חזן לשיא תזמורתי, העושר הזה עובד נהדר, למשל. ויש עוד; ביצוע הטראנס ל"שיר מהגן" שמשלב את השופר שדובר בו בהתחלה מעיף לחלוטין (ויופי של עבודת תאורה), "תנו לי לשתות" הופך לג'אמינג תופים ו"שום דבר לא יפגע בי" המצמרר באמיתותו לכשעצמו, מרגש, מעציב ולוכד עוד יותר כשהוא מוגש חי בהופעה.
ואולי הגדולה של רביעיית המיתרים על הבמה טמונה דווקא בהזדמנות שהיא מעניקה לשזירת קצת קלאסיקה ברוקנרול. לפני "האביב הנצחי" הם מנגנים את "האביב" מתוך "ארבע העונות" של ויואלדי, קישור אסוציאטיבי מבריק שמבוצע באופן דומה גם באלבום ("אוטוביוגרפיה").
הלהקה זוכה למנוחת טרום הדרן, הקהל מקבל אקסטרה תרבות בדלת הקדמית. בשלבים מתקדמים של הערב, ב"ידיים למעלה", זה אותו קהל שנאנח את שירת ה"איי-איי-איי", ב"למיה יש אקדח" זה הוא שצועק למיה "לילה טוב". הקהל הספק מנומנם, ספק הלום - התעורר. אפשר להגיד שהמשימה הושלמה.
כנסיית השכל, זאפה, 23 ביולי
נא להמתין לטעינת התגובות
