אור ירוק: ליאת הר לב רוקדת על שלוש חתונות
במהלך מרבית חייה הבוגרים, חשבה ליאת הר לב שהחיים הם שעמומון קטן וצפוי מראש נחיתה מקרית בסטודיו של ניסן נתיב שינתה את דעתה, והיא הייתה משוכנעת שהיא צ'כוב. הסביבה השתכנעה פחות. רק עכשיו, בגיל 30, הפריצה המיוחלת שלה בעיצומה, עם תפקיד ראשי בתיאטרון הקאמרי ועונה שנייה כחברתו של אדיר מילר ב"רמזור". אה, כן, והיא גם מתחתנת. אבל אל תזכירו לה את זה
בפעם הראשונה היא תעשה את זה עם אדיר מילר, בעונה השנייה של הסיטקום "רמזור" (משלישי הקרוב, ערוץ 2). בפעם השנייה זה יקרה עם דן שפירא, בתפקיד שכתב במיוחד בשבילה שמוליק הספרי ("אני מאוהבת בו!") בהצגה החדשה "הבדלה" (מ-30 ביולי בתיאטרון הקאמרי). ובפעם השלישית היא תינשא לבחיר לבה, בועז קונפורטי, 35, שחקן ובן זוגה זה שלוש שנים וחצי. לא שזה יהיה פחות תיאטרלי - בכל זאת, ג'קי לוי בתפקיד הרב.
ליאת הר לב, 30, שחקנית נשמה וסאקרית של במה ("חשופים", "החברות הכי טובות" ושלל הצגות תיאטרון), לא מאמינה שזה קורה לה. עוד כשהצטלמה בשמלת הכלולות של טלי, חברתו של אמיר (אדיר מילר) ב"רמזור", היא תלתה בו מבט מיואש ותמהה "מה, כבר מתחתנים?".
עכשיו היא מזגגת את שתי עיניה הכחולות עד פורנוגרפיה, מתעל מקת בבטן הריונית רנדומלית, ונמחצת בכיל סאה כמו תפוצ'יפס. "כשמצאתי את עצמי בחנות לשמלות כלה, וכל מיני מוכרות אמרו לי 'וואי, את מתחתנת!' - אמרתי לא, לא, זה בשביל צילומים", היא ממלמלת. "כבר ידעתי שאני מתחתנת בסוף הקיץ הזה, אבל אמרתי לא. 'זה לדמות, לא לי'".
אבל רגע, זה לא עוד מקרה של טפשת כלתית קלאסית, זאת מצוקה. "אני סגרתי עם עצמי שאני לא מתחתנת", היא מבהירה. "יש לי זיכרון ילדות נורא מוקדם, כשהייתי בחתונה, הסתכלתי על הגבר בקטע עלוב ואמרתי לעצמי 'הם רואים הכול'. זאת לא אהבה של דיסני. האישה הזאת יודעת שהוא לא מול שלם, והיא רואה את החולשות, וככה מתחתנים. ואני אומרת את זה בשביל להגיד שאף פעם לא חשבתי שאני אהיה כל כך מאוהבת במישהו שאני אתחתן איתו. מצאתי את הגבר של חיי!".
מזל טוב! זה מלחיץ?
"ברור, כל התהליך לקח איזה חמש הצעות נישואים, והיום מותר להורים לדבר על החתונה פעם בשבוע, למשך שבע דקות. זה קושר כזה, דביק, אדוק, מפחיד. כאילו זה כבר תחילת הסוף. מה שמלחיץ זה המשמעות, המהות של להיות אישה נשואה. פחדתי שזה אומר שאני אצטרך להתבשל
טוב, יש לך חרדות של רווק סטלן.
"נכון! כי את לא אומרת בחורה נשואה, את אומרת אישה נשואה".
ועדיין לא הסתובבת בעולם, ועוד לא עשית את המכה?
"כן, בדיוק. בכל מה שקשור לבחורים אין לי מה לבדוק, גרתי במרכז תל אביב, הייתי בחו"ל, והכול כבר די שלם - אבל משהו שם זר לי. יש לי פחד בסיסי מאוד גדול ממחויבות, בכל תחום. גם בתיאטרון, כשהציעו לי להצטרף לצוות הקבוע, העדפתי שלא".
לא תמיד הייתה ליאת הר לב כזאת נירוזה. היא גדלה בבית מהוגן ברעננה, בת לסוכן ביטוח ולקוסמטיקאית, ובמהלך מרבית חייה נהגה להתנהל במודעות תקועה של נערת בועה.
"עד שהגעתי לניסן נתיב, הרגשתי כמו בקליפ של 'החומה', עם המכונה לטחינת בשר", היא מצטמררת. "זה נורא, אבל אלו היו חיי. כל מה שאני זוכרת זה שהיה לי לא נוח בגוף. כאילו האיברים לא היו במקום. לא ישנתי. מגיל נורא צעיר שאלתי את עצמי, אלה החיים? זה הכול? היה לי מאוד משעמם, ואמרתי, או-קיי, הלאה".
היא הייתה תלמידת מגמת כימיה, מדריכת חי"ר, תרמילאית בפרו. אבל לא הצליחה להפסיק את העקצוץ. "כל הזמן ידעתי שזה חייב להשתחרר, שהתחושה הזאת בגוף חייבת להיפסק, שאני לא כאחד האדם", היא מספרת.
"תמיד הרגשתי שיש משהו מעבר לזה, אבל אני לא יודעת מה. ומשחק נראה לי לא ביג דיל, סתם משהו כזה, שכולם יכולים לעשות. לא רציני, לא נשגב, לא אמנות. לא ידעתי מה לעשות עם החיים האלה, הכול נראה לי אותו הדבר. להיות וטרינר, להיות עורך דין, ללכת לעבודה, וזהו. לא חשבתי שיש בחירה, אלה החיים. אתה נולד, הולך לבית ספר, עושה צבא, ממלצר, הולך לאוניברסיטה, מתחתן, עושה ילדים, אהבה זה נחמד, זה אחד העוגנים בחיים, ופשוט כדאי לצבור המון תרבות. לך להצגות, לך לסרט, תחיה חיים שהם לא שלך".
וכך היא חיה על כנפי הנורמה, כמו כל הליאתיות בעולם, לא כמו עצמה. היא עשתה פסיכומטרי, נרשמה ללימודי רפואה, קטפה ליצ'י בקיבוץ, כתבה במקומון, ובתוך כל ארוחת הטעימות הגלובלית הזאת הייתה גם מנת לימודי משחק.
"הסטודיו היה פשוט ההצלה שלי. זה המקום הראשון שבו הרגשתי שיש לי את המיי וויי, ושלאף אחד אין מה שיש לי", היא נאנחת. "זה מלא מאמץ, להעמיד פנים שאני רוצה בית עם משרה, ופתאום הכול קל. הייתי לא אפויה, והכול נפל למקום. זה נשמע הכי פלצני, אבל כאילו התאהבתי בחיים. היום, כשאני פוגשת אנשים מהתיכון, הם אומרים לי 'זה היה ברור' ובא לי לבעוט בהם. למה לא אמרתם? למה לא הצעתם לי את האופציה הזאת, כי אני לא חשבתי עליה לבד? אם היה לכם כל כך ברור, מה הבעיה לגלות לי מה הגורל שלי?".
אבל זה היה עניין של זמן עד שהאקסטזה תלך בדרך כל אקסטזה, לעזה. "העולם חייך אליי, ולכן הייתי בטוחה שלא אספיק לקבל את התעודה מניסן, וכבר יתקשרו אליי מהבימה ויגידו לי 'היי, את פנויה ביום חמישי? אנחנו פשוט רוצים להתחיל חזרות ל'אנטיגונה', בלי אודישן'.
הייתי בטוחה שזה מה שיקרה. באתי לפרי כפרי, הסוכנת שלי, ואז היא אמרה לי'יש בך משהו, אבל תסיימי ללמוד, תגיעי לשנה אחרונה, ונראה, בינתיים תשאירי את התמונות'. אז אמרתי לה 'לא, רגע רגע, אל תיקחי את התמונות, פשוט את הראשונה שנפגשתי איתה ויש עוד כל כך הרבה סוכנות שעוד לא ראיתי אותן'. באמת, מאיפה זה הגיע לי? כמו שחשבתי שניסן נתיב הוא השרת, ככה חשבתי שאני אפגש עם כל הסוכנות ואבחר את מי שיהיה לי איתה הכי נחמד. ככה חשבתי שהעולם עובד".
אוי. למה?
"איזה מבט מלא רחמים יש לך. ככה הייתי, אופטימית גדולה. וגם הייתי מעולה! ופתאום התחלתי לשמוע שיש אודישנים, ולי לא, כי אני לא מוכרת. זה הרס אותי. מרמור זה הדבר הכי גרוע בעולם. אמרתי או-קיי, עדיין לא מכירים אותך, אז את צריכה לבוא, כמו בכיתה א', ולהגיד 'שלום, אני ליאת הר לב, סיימתי ניסן נתיב, אני יודעת לעשות דברים מגוונים, בוא ניפגש'.
עוד הרבה זמן אחרי הסטודיו אמרתי 'ועכשיו, אודישנים'. פשוט הלכתי ככה, ודפקתי על הדלת של הבימה, של גשר. אני עמה, כל החיים הייתי. שתביני, כשהייתי בשנה ב' התחיל 'השיר שלנו', והציעו לי להשתתף ב'טלנובלה עם נינט'. כמעט נעלבתי שבכלל הייתה מחשבה כזאת. אני, צ'כוב!".
לבסוף הבינה צ'כוב שתרבות מזרח אירופית קשוחה זה סבבה, אבל בלבנט הרבה יותר לח. אז היא עשתה פרסומות, רדיו, דיבוב לסדרות ילדים, תפקידי אורח, החלפות בתיאטרון, פיילוטים שמעולם לא שודרו, סרטי סטודנטים. פעם היא אפילו כתבה סדרה על חשפניות.
"הייתי ממש בטוחה שכל זה יגלה אותי", היא גורסת. "אבל תראי, מישיבה במסדרון המעופש באוניברסיטה הכרתי את נבות פפושדו המוכשר שנתן לי תפקיד ב'כלבת', סרט האימה הישראלי הראשון שיוצא בנובמבר, והיה הכי כיף. מפרויקט שלא התקבלתי אליו הכרתי את שמוליק הספרי, ששלוש שנים אחרי כתב לי תפקיד ב'הבדלה'. מפיילוט אחר שלא עלה נזכר בי רן שריג, שכותב עם אדיר את 'רמזור', ושכנע אותו להזמין אותי לאודישן. אני לא מצליחה לחשוב על רגע אמרתי 'כוסאמק, זה לא קרה'. כי כן הייתה הרגשה שזה קרוב".
וכשזה התרחק?
"זה באמת היה מפתיע. אני ממש מנסה להיזכר ברגעים שאמרתי 'די, זה לא פייר, החיים אכזריים, אני כל כך מוכשרת ואני סובלת, הטלוויזיה לא רואה אותי ממטר', אין . תראי, זה צובט, זה לא מכאיב. אני לא חיה את ההרגשה של הדברים שיכולתי לעשות עד היום ולא עשיתי. היא קיימת, אבל אני לא חיה אותה, אני עדיין אומרת הנה זה בא, הסדרה שאני אכתוב, ה'רוק30' שלי.
בשנים האחרונות אני שומעת ממלהקות צמרת שהבשלתי. בהתחלה זה הרתיח אותי, מה אני, גויאבה? מה מבשילה, הייתי פה כל הזמן, אתם פשוט לא ראיתם. ואז את אומרת 'היי, מגניב'. כי אני מתפתחת. במקום שיש תנועה הכי טוב, כי אתה לא נשאר במקום. ומה יותר נורא מלראות שחקן או כל יוצר תקוע במקום? זה עצוב, זה מעורר רחמים".
אבל אם זה לא יגיע?
"אני יודעת שזה יגיע. אני יודעת שזה היה יכול להגיע מהר יותר, חזק יותר, אבל זה לא קרה. אז נכון שקיבלתי מלא הארות, תובנות, ובאמת חשבתי שאני עילוי ושברגע שמשהו מסתדר, הוא מסתדר, והחיים הולכים פשוט לעבור כמו במכונות, טינג-טינג-טינג. בסדר, זה לא. ואולי זה יותר מגניב. כאילו מישהו מכריח אותי ללכת בדרך שלא דמיינתי אותה.
אם כבר אני הולכת על זה, אז יאללה, לכי על כל הקופה. הדבר הכי מעניין במשחק זה להראות איפוק. אז זה הרבה יותר מעניין לרצות להיות שם, ולרוץ את המרתון הזה עם משקולות על הרגליים. ואז, יום אחד, כשמורידים לך את המשקולות, אתה עף. כן, חטפתי, אני יכולה להתבאס ממאה דברים כל הזמן. אבל אמרו לי פעם אחת 'חכי שנייה'".
לייט בלומריות זאת דרך חיים, ככה שגם הדרך של הר לב לחופה מזכירה מסלול מסומן של החברה להגנת הטבע. "כשסיימתי את הסטודיו נשבר לי הלב ולקח לי שנה להחלים", היא אומרת. "ואז הייתה שנה מאוד מאוד קיצונית של בדיקת גבולות. ניסיתי להתלבש אחרת, ללכת למקומות אחרים, לבדוק כל מיני סוגים של יחסים קיצוניים, עם כל מיני אנשים מאוד יצירתיים וטיפוליים, עם בעיות נפשיות חמורות.
הייתי יוצאת עם כל מיני מטורפים גדולים, כמו מין חוויה אנתרופולוגית. ידעתי שיש לי מקום מאוד שפוי ומאוד בטוח, אני שם בשביל שיהיה מסעיר, ולכן אני יכולה להתענג נורא על להשתגע ולכאוב. ידעתי שאפשר להיות יצירתי גם בלי שזה יכרסם אותך ובלי שתהיה מטופל בכדורים, אבל עדיין עניינה אותי האופציה של היצירתיות שמשתלטת עליך. וראיתי איך זה. ראיתי איך מערב שהיה סיוט נולד שיר".
ראית את אובדן השפיות בעיניים שלך?
"כן, והופתעתי לגלות שזה מסתכם הרבה פעמים ב'אמא שלי או אבא שלי לא חשבו שאני משהו'. כל הדבר הגדול הזה מסתכם במשהו קטן ומעורר חמלה, אבל אתה גם יכול לגמור את זה בחיבוק. זה גרם לי להבין הרבה דברים.
היום, כשאני רואה שחקנים גדולים שמתנהגים ככה, אני לא אומרת 'וואו', אלא אני רואה את הילד שבפנים. הייתה לי תקופה שממש הייתי הולכת ברחוב, ורואה אנשים בני חמש. היו שנים שבהן הייתי חתיכת פי נצ'ר עד הסוף במקומות שסבלתי בהם, ובגלל זה מזל שהסיפור עם הסטודיו קרה בזמן. כי היה לי רק קצת אבק להוריד, הייתי יכולה גם להתעורר בגיל 40".
קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלבה. הפעם הכלבה היא הר לב, שמתחתנת עם הגבר שהעניק לה טבעת בלילה זרוע כוכבים במדבר, רק כדי להתבונן בה חושקת שיניים ומהמהמת ברעד "בטח". זה לא היה אמין, שלא לומר מנטרל, אז הוא תלש לה את הטבעת ושתק איתה כל הדרך לתל אביב. רק בשובם הצליחה הר לב להביא את הקומדיה הרומנטית המבוימת הזאת לשיאה, כשטסה לקנות לאהובה טבעת חצי-שעה-גמרנו, חזרה לדירתם בסערה וניערה אותו משנתו בפראות.
בתגובה, שפשף טום הנקס המנומנם את הקשיו הצהבהב בעיניו, בהה באימפולסיביות הסנדרה בולוקית הזאת, ופלט לעברה בתשישות "ככה? אין לך טיפת קלאסה". חודש שלם נאכלה הר לב על ידי כל שדי ההתמסדות המפלצתיים שלה.
"ניסיתי להבין את הסרט שלי", היא מסתבכת. "באתי לפסיכולוג ואמרתי'אני צריכה שתכוון לי איזה ספוט למוח, ובטח תראה בזה פתח לטיפול נרחב של שלוש שנים, אבל אין לי זמן לזה, בוא נשתדל לעזור לי עכשיו'. כמובן , לא רק שהוא לא עזר לי, הוא גם אמר לי 'אני מצטער, אני חושב שאת לא צריכה טיפול'. זה היה מאוד מעליב, כי אני אדם מאוד מורכב".
לבסוף היא שבה לאהובה במענה הקוהרנטי "בוא לא נדבר על זה כרגע, ייקח לי זמן לחשוב". באותה שנייה, החלו לנתר סביבה פיות עם הינומות. "זה הגבר של חיי, זה לא שעיקרון חיי הוא לא להתחתן", היא מהרהרת.
"וזה חשוב לו, אולם וזה, לא הבנתי את זה. פתאום הכול השתחרר, הבנתי הכול, לקחתי אותו לחוף ילדות שלי, ואמרתי לו 'בועז, אני באמת רוצה להתחתן איתך'. וזהו, עוד חודשיים תהיה מסיבה. אני לגמרי יודעת להיות כלת המסיבה. ככה נראה הלבד שלי, אם כבר לבד אז שיהיה במרכז. פעם בועז אמר לי'איך זה שכל המסיבות הנורא מטורפות קורות כשאני לא שם?', ואני לא יודעת אם זה היה נראה אותו דבר אם בועז היה שם. זה אותו כיף לרקוד לבד באמצע הרחבה ולרקוד עם בועז באמצע הרחבה, פשוט אם הוא שם, לא תמיד יש צורך בזה".
אולי זה הפחד האמיתי שלך מהחתונה. שלא תהיי לבד במרכז יותר, שמשהו בך ילך לאיבוד.
"יכול להיות, ממקום מאוד מאוד פנימי. תראי, חלק גדול מהעניין של לא להתחתן היה להפסיק להסב נחת. כאילו, שוב? אמרתי, אני מפסיקה בהתנדבות לגרום נחת להוריי ולמוריי, ולהתחתן זה 'או, הילדה מתחתנת'. אני לא מוכנה לתת את זה יותר, כי זה היה מאוד מפרך בשבילי, ובאמת ניצלתי בנס.
אני הפסקתי לרצות אחרים, הפסקתי, לא חוזרת לשם. אבל ביני לביני, זה שוב להיות הבסדר, כי זה יותר בסדר להתחתן מאשר לא להתחתן. וברגע שהבנתי שזאת בחירה שלי, כי אני בחרתי להתחתן עם בועז, זה נהיה דבר טוב. כי זה שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
