ביג בן: הכוכבים נחמדים, המועדון פחות
תוכניות טלוויזיה שנראות גרועות מתגלות כנחמדות, אחרות קצת פחות, שמות צבעוניים הופכים מחלות למפחידות, ומה יישאר בקניונים בלי בתי הקולנוע? וגם: פגישה עם "אחוזת דג'אני" ושורה יפה משיר של יעל גלוברמן. מנחם בן עם תובנות השבוע

לפעמים אני חוזר בי: התוכנית "כוכב נולד" נחמדה בכל זאת. גם על "מחוברות" אפשר להסתכל ולמצוא עניין (למה אין, אגב, אף ספרדייה אחת לרפואה בין כל התל אביביות הלא יפהפיות האלה בסדרה של מזרחן דעתן כמו צברי?). גם "שירות חדרים" לא רע. לא כמו "המקום" אמנם, אבל לא רע. ו"קצרים" משובח, כמו תמיד. עם צוות שחקנים גאוני.
לעומת זאת, "מועדון לילה" בלתי נסבל, למרות כל
הודעת משרד הבריאות כי מעתה מתבטלת ההנחיה לזהות את סוג הנגיף הגורם לשפעת, וממילא מתבטל הצורך בזיהוי "שפעת החזירים", מוכיחה סופית כמה היסטרי ואידיוטי היה כל המהלך שליבה וממשיך ללבות על פי דרכו ארגון הבריאות העולמי (כן, גם ארגונים בינלאומיים יכולים להיות מטומטמים לגמרי).
למעשה, לא מדובר בשפעת החזירים, אלא בשפעת החמורים, כשהחמורים העיקריים הם אנחנו כמובן. בליבוי התקשורת. הרי בכל שנה מתים משפעת "רגילה" כמה מאות אנשים. אז מה מפחיד כל כך ב"שפעת החזירים" (שפעת היא שפעת היא שפעת) פרט לעצם השם?
יש לי, מכל מקום, שמות חדשים למחלות שפעת אחרות, שיוכלו לגרוף (רק בגלל שמן) לא פחות תקציבים ממשרדי בריאות למיניהם ולפרנס לא פחות מפעלי תרופות: כבר הזכרנו את שפעת החמורים. אפשר גם שפעת העכברושים או שפעת הג'וקים? זה מה-זה יכול להצליח.
ביום שישי האחרון מצאנו כותרת כהאי לישנא ב"הארץ": "מחקר חדש: המין האנושי נדד מאפריקה לאירופה בעקבות טורפים שהשאירו אחריהם שאריות בשר". כלומר, המין האנושי התפתח בעקבות ריח הנבלות שעלה באפו. נדמה לי שרק אנשים חסרי אלוהים (כמו עורכי החדשות ב"הארץ") יכולים להגיע לרמות כאלה של פתיות.
רשת בתי הקולנוע של גלובוס יוצאת מהקניונים, ומפנה את מקומה לטובת רשת אופנה חדשה כלשהי, שמנכ"לי הקניונים מבטיחים לנו כי "יעלו אליה לרגל". לא פחות. כי מה שקרוי "שופינג" (כמה מגעיל) הוא הרי הצליינות החדשה, כידוע.
וצריך להיות ברור: להוציא את בתי הקולנוע מן הקניונים פירושו להוציא מהם את הנשמה האחרונה שנותרה בהם. עכשיו זה רק קניות נטו ומכירות נטו, גיהינום סטרילי, חלול, נטול רוח, חסר נפש. תמיד שנאתי קניונים, ועכשיו הרבה יותר. מישהו בכנסת היה צריך לעשות משהו נגד זה. אולי ניצן הורוביץ?
אין לי ספק שהרב ח"כ מאיר פורוש לא היה עובר אצלי מבחן בסיסי בתנ"ך. הח"כ שהגיש תלונה למנכ"ל רשות השידור על כך שדב אלבוים מגיש את תוכניתו "מקבלים שבת", העוסקת בפרשת השבוע,
בלי כיסוי ראש, מנסה להפוך את עצמו ואת העדה החרדית לשומרי החותם התנ"כי, אבל כל מי שבקי במה שקורה באמת בעולם החרדי בתחום זה, יודע שהתנ"ך הוא כמעט כמעט בל יילמד בישיבות החרדיות. שוב ושוב אני לוקח בטרמפ בדרך לכרמיאל תלמידי ישיבות חרדיות הרוצים להגיע להר מירון, ושוב ושוב אני נדהם למדי מן הבורות הבסיסית שלהם בענייני תנ"ך.
הם מכירים לא מעט את ה"שולחן ערוך" ושאר תפלויות רבניות מסוג זה, אבל דבר איתם על ישעיהו, ירמיהו, על סיפורי התנ"ך המופלאים ביותר - הידיעה שלהם היא סופר מוגבלת. אבל החוצפה, החוצפה החרדית תמיד קיימת. וראש החצופים הוא כמובן הרב פורוש, ש"הארץ" - כן, שוב "הארץ" - תמך בו למרבה הבושה הרוחנית לראשות עיריית ירושלים (כי ניר ברקת נחשד כנצי מדי). אוי לאותה בושה, שלא תישכח.

כדי להבין יותר את טיב השערורייה שפרצה סביב פרס ספיר קראתי סופסוף את ספרו הזוכה של אלון חילו "אחוזת דג'אני", ולשם שינוי, קראתי אותו במלואו. גם משום שהוא מהנה באמת בחלקו, למרות לשונו הפסבדו-ארכאית ולמרות לא מעט חלקים טרחניים במיוחד ומופרכים במיוחד.
למעשה, לא מדובר בכלל ברומן אלא במעשייה הכוללת לא מעט הבלים בדיוניים בעליל, כולל רוחות רפאים וג'ינים שעולים מן הבאר. גם לא נכון שמדובר באימוץ המבט הערבי-פלסטיני בסכסוך, אלא בסוג של רשומון, המבוסס על יומן יהודי מכאן ויומן ערבי מכאן, שבו מושמצים לסירוגין כולם: הערבים, היהודים, הנשים, ההומואים. כל אחד זוכה כאן לרמת השמצות מן הסוג הכי אנטי פוליטיקלי קורקט, כיאה למחשבות שאדם מעלה בינו לבין עצמו ביומנו הפרטי.
רק כדי לסבר את האוזן, הנה מה שנאמר כאן למשל על נשים: "האשה מוחה צר כציפור, לא תדע לראות ולהבין מעבר לכנפיה הזעירות ולמקורה הקטן". והנה מה שנאמר על הערבים: "בהיקרבם אלינו נגלה מייד צבע עיניהם השחורות, הנוצצות כעורו של רמש שחור ולח".
ברוח זו צריך לקרוא גם את כל ההשמצות על היהודים, הממלאות את יומניו של הנער הערבי, שאכן סובר כי היהודי עושק את אחוזת אמו, אבל ניתנים לנו כאן די אבחנות רפואיות על אותו נער פסיכוטי, כדי שנוכל להרשות לעצמנו לחשוד כי לא היו דברים מעולם, גם במסגרת הבדיונית של הסיפור.

אז נכון שהמספר מעניק לנער הזה ממד נבואי ונוהג כבוד גדול בנבואותיו. אבל מהלך העלילה הוא כל כך מפוטפט ואידיוטי, סמלני ומטפורי, אם גם מבדר לפעמים, עד שאין בעצם שום בדל חיים אמיתי בכל הדמויות כאן ובכל העניין כולו, להוציא הערותיו השובבות והפיקחיות של חילו - בעיקר בענייני מין למיניהם - שהולבשו כאן, בחוסר אמינות מוחלט על דמויות שנדמה שאין שום קשר בינן לבין מה שמיוחס להן, כגון אשת האפנדי הערבי, המתוארת כאן תחילה כאשפית מין לחה, מומחית במעשים אוראליים, בניגוד לאשתו הפריגי'דית של המספר.
בסופו של דבר נשאר הקורא עם תחושת תפלות לא מעטה. למה לנו כל המעשייה הזאת על יהודי הבועל ערבייה, אשת איש, רוצח (או שלא) את בעלה, ואחר כך משתלט (או שלא) על האחוזה שלה? בוז למי שקורא מעשיות בגילנו.
למרות כל תהילות ברדיצ'בסקי המובאות על גב הכריכה, מאת גדולי הספרות הישראלית-מפנחס שדה, דרך עמוס עוז ועד יורם קניוק , שדיברו בשבחו הגדול - האמת היא הרבה פחות זוהרת. מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (1865-1921) רחוק מלהיות ענק הפרוזה שמספרים לנו עליו.
קראתי שניים מחמשת סיפוריו המובאים בקובץ "רעם היופי" (הספריה הקטנה), והמלווים באחרית דבר ובהערות מועילות של אבנר הולצמן, ולא מצאתי סימן לגדולה ספרותית כלשהי, גם אם יש בהם בוודאי עניין אנתרופולוגי-תרבותי. מדובר בסיפורים מיושנים מאוד, כתובים בלשון ארכאית במיוחד ומתארים בדרך פשטנית בחלקה וחדת עין בחלקה יחסי גברים נשים.
בסיפור הפותח, "קלונימוס ונעמי", למשל , מדובר על נער חכם ונערה יפה שנועדו זה לזו באהבתם, אך הוריהם מפרידים בינם ומועידים את הנערה לארוס עשיר כלשהו. לבסוף, אחרי גלגולים שונים, חוזרים הנאהבים זה לזרועות זו, לא לפני שהחיים חיבלו בהם קשות. ללמדנו שאין לעצור את האהבה.
בסיפור אחר, "קיץ וחורף", מסופר על יפהפייה אוקראינית, המשגעת את כל גברי הכפר ונוהגת בהם תקיפות, עד שרועה חזירים בריוני אונס אותה וממרטט את חייה. אצל ברדיצ'בסקי נשים יפות משלמות על יופיין. בשפה הברדיצ'בסקאית זה נשמע ככה: "והיא שבה בית אביה ותהר ותלד, לחריקת שן הוריה". נשמע לכם ספרות גדולה, חריקת שן הוריה?
עַד שֶׁהָאֵשׁ תִּכְבֶּה מִצִּלְצוּל הַטֶּלֶפוֹן/ וְאִשְׁתְּךָ תִּקְרָא לְךָ לַחֲזֹר/לְבֵית הָאֶבֶן, לַשֻּׁלְחָן הָאֲמִתִּי.
יעל גלוברמן (מתוך השיר "בתים" בבלוג שלה בבננות בלוג) מספרת על חוויית האשה החולקת איש נשוי, מסורת הנמשכת בשירה העברית החדשה מאז ימי רחל.
