בטיפול נמרץ: תסריטאית "בטיפול" האמריקאית מבקרת בארץ
לא קל היה לשרה טרים, תסריטאית הגרסה האמריקנית של "בטיפול", להתאים את הדמויות הישראליות כל כך לנוף האמריקני. בריאיון מיוחד בביקור בארץ היא מאפיינת את ההבדל בין התרבויות באמצעות היחס לנעורים, לצבא ואפילו לטיפול פסיכולוגי
אפריל (אליסון פיל), מקבילתה האמריקנית של איריס (טלי שרון), היא חולת סרטן, אבל היא לא מוכנה להתחיל כימותרפיה. פול (גבריאל ביירן), מקבילו האמריקני של ראובן (אסי דיין), רואה כמה היא חלשה ואינו יכול לעשות דבר. אפריל מנסה לקום-ונופלת.
"מה קרה לי?", היא שואלת. פול/ביירן כבר לא יכול לשאת את זה. התסריט אומר שהוא ניגש אליה, תומך בה, מנסה לעזור לה. אבל ביירן, שיש לו בת בגילה של השחקנית אפריל/פיל, מתקשה לעצור את הזעם. "מה קרה?! התעלפת!", הוא צועק. "את לא אוכלת מספיק! את צריכה סוכר!". הטקסט אמנם הופיע בתסריט, אבל ביירן לא אמור להגיד את זה בכעס, אלא יותר בחמלה. פיל משיבה מלחמה והסצנה הופכת במהרה לזירת צעקות.
"זה היה אמור להיות הרבה יותר רגוע", מספרת טרים, "אבל הם נכנסו לזה כל כך. לא ידענו מה יקרה, לאן כל אחד מהם יזוז. הם פשוט צרחו אחד על השנייה. הוא כל כך כעס. היה כל כך אבהי. וגם היא לא נשארה חייבת. זה היה נהדר. היו עוד כל מיני רגעים כאלה, כשלא ידעת מה יעשה השחקן, כפרש שנות לדיאלוג. כי בסופו של דבר, אתה אולי כתבת, אבל הם שני האנשים שנמצאים שם יחד, אחד מול השני, בחדר".
טרים (29) באה לביקור בישראל כדי להש שתתף בכיתת אמן יחד עם חגי לוי, יוצר "בטיפול", במסגרת "סדנאות הקולנוע והטלוויזיה, תל אביב-לוס אנג'לס", ביוזמת הפדרציה היהודית בלוס אנג'לס ובשיתוף אוניברסיטת תל אביב וסינמטק תל אביב.
ביום שלישי הם הציגו קטעים מהגרסה הישראלית ומהגרסה האמריקנית, ודנו בכל אחת מהן עם יוצרים אחרים. המטרה: להבין איך עיבוד גרסאות עובד, אם בכלל; מהם הקשיים ומהם הגבולות. ויש הרבה. הרי התסריטאי שמעבד את הפרקים מכניס משהו ממנו, השחקנים מביאים משהו מעצמם, הבימוי משתנה; כך שאפשר להגיד שזה בערך כמו טלפון שבור: נוצר משהו אחר לגמרי.
"בעונה הראשונה העיבוד היה נוקשה מאוד", מספרת טרים. "נצמדנו בדיוק לתסריט הישראלי. אבל ככל שחלף הזמן, התחלנו להתייחס לטקסט בחופשיות יותר, כי זה היה ההכרח. הגרסה הישראלית עובדת עד נקודה מסוימת בהקשר האמריקני, אבל בשלב מסוים זה נעשה נטל".
למשל?
"מה שהיה הכי קשה לעבד הם פרקי הטייס (בלייר אנדרווד כטייס של הצי, שהטיל פצצה על בית ספר מלא ילדים בעיראק, הוא המקש ביל האמריקני של ידין ירושלמי, בגילומו של ליאור אשכנזי, שירה את פצצה הטונה ברש מאללה - מ"ל). היה הגיוני יותר לתסריטאי הישראלי (ארי פולמן - מ"ל) לכתוב שהטייס נוסע לרמאללה לראות את הרחוב שהפציץ.
אנחנו היינו צריכים להתמודד עם זה שהטייס האמריקני נוסע לבגדד. זה היה פחות הגיוני. שלא לדבר על העובדה שההתייחסות לצבא בארצות הברית שונה בתכלית מההתייחסות לצבא בישראל. באמריקה, פעילות הצבא היא פחות חלק מחיי היומיום של האזרחים, אז קשה יותר לכתוב על גיבור צבא בלי לפגוע במשש מעות שיש לו בגרסה הישראלית".
טרים אחראית, בין היתר, לפרקים של סופי (מיה וואסיקובסקה, המקבילה האמש ריקנית של אילה, בגילומה של מאיה מרון, מתעמלת צעירה שניסתה להתאבד בעקבות סודות אפלים ובעיות
מרון ושרון, כשחקניות וכדמויות, הן ישירות מאוד, ויש בהן משהו מלנכולי, בוגר מאוד. בטח בהשוואה לסופי ולאפריל, שהן צעירות אמריקניות "קלאסיות", קופצניות יותר, במו ש בן מסוים תמימות יותר ובוגרות פחות. קשה להצביע על עוד דמויות בסדרה שעוברות שינוי עמוק כל כך במעבר בין הגרסה הישש ראלית לגרסה האמריקנית.
"כשחשבתי על סופי ועל אפריל, חשבתי על כך שנערות אמריקניות מחונכות להפוך 'ידידותיות' יותר, לרצות את כולם, אפילו במובן מסוים להיות פאסיביות", אומרת טרים. "זה שונה מאוד מהאופן שבו בנות ביש שראל מתנהגות. אם היינו לוקחים את הדמות של איריס בארצות הברית, היא הייתה יוצאת דופן מאוד. אני רציתי מישהי רגילה, ובנינו אותה כמישהי כזו, עד ההתפרקות שלה בפרק 17. אז היא ממש משתנה לנגד עינינו.
"לאמריקה יש נטייה לעשות האדרה לנערות, כמו במקרה, למשל, של בריטני ספירס. המעבר לנשיות הוא מורכב, ויש לאומה הזאת אובססיה לנעורים. ובסופו של דבר, בנות באמש ריקה שואלות את עצמן 'איך אני עושה את זה? אני רוצה להיות נחשקת, אבל גם להיות מוצלחת'. ונדמה שההתנהגות שגורמת לך להיות נחשקת לא תואמת את ההתנהגות שגורמת לך להיות מוצלחת. כשעיצבתי את הדמויות האלה חשבתי, כמובן, על הניסיון האישי שלי".
ובסופו של דבר נוצרה סדרה כמעט חדשה.
"יש בזה משהו נוסף לסיפור. יש פה שיטה. פורמט גאוני. אתה יודע, זה מצחיק. הייתי בארוחה עם חגי לוי, והוא התרגז כשמישהו השתמש במילה פורמט. 'זה לא פורמט!', הוא העיר. ובהקשר הזה, מדובר בשיטה מבריקה. תחשוב רק על הדרך שבה 'בטיפול' שינתה את הכתיבה הטלוויזיונית.
הרי על סדרת טלוויזיה עובד צוות של כותבים. קשה מאוד לכותב להביא את הקול האישי שלו בתוך הצוות הזה, והוא נבלע בעלילה הכללית. ב'בטיפול' יש כותב אחד (ובגרסה הישראלית, לעתים, אפילו במאי אחד, מ"ל) לכל דמות. ככה קל יותר לכתוב דברים עמוקים, שנשענים על הרגשות הפנימיים של הכותב. יש יותר קשר בין הכותב לדמות".
ובכל זאת, מה היה בה שנחשב לפורץ דרך מבחינת הקהל?
"אני חושבת שהסדרה הזאת הראתה לישראלים תמונות מחייהם שלהם, או לפחות את הדברים שקיימים מתחת לפני השטח בחברה. מה שמדהים הוא התגובה של הקהל האמריקני. הישראלים רגילים יותר לשים דברים על השולחן. אצל האמריקנים יש יותר מתחת לפני השטח.
לכן, אני חושבת, ש'בטיפול' הצליחה כל כך. כי היא הביאה לקהל האמריקני משהו שהוא לא ראה, בעומקים שהוא עדיין לא התמודד איתם. הרי אפילו המונח 'להיות בטיפול' נחשב עדיין לטאבו. זה אמנם מתחיל להשתנות, אבל מדובר עדיין בטאבו".
נא להמתין לטעינת התגובות
