מפחיד ומעודד: על "שיטת השקשוקה"

"שיטת השקשוקה" היא כבר מזמן לא מסמך עיתונאי נטו, הרעש שיצר הסרט הסית הצידה את השאלה עד כמה הפרטים מדוייקים. סרט התגובה שהכינו האחים עופר הוכיח דווקא את הפואנטה של מיקי רוזנטל, ולפחות לערב אחד מקצוע העיתונות הרים את ראשו כמה סנטימטרים מהרצפה

אסף שניידר | 29/7/2009 7:33 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
יכול להיות שנתוני הצפייה שהשיג אמש הסרט "שיטת השקשוקה" לא מתקרבים לאלו של ערב הדחות משמעותי בתוכנית ריאליטי ממוצעת. יכול להיות, ואפילו סביר. אבל מכל בחינה אחרת, ערב השידורים המיוחד היה הישג ענק לערוץ הראשון: מזמן - אולי מאז מכבי תל אביב של 1977 או האירוויזיון של ‭1979 -‬ הוא לא נראה כה רלוונטי לחיינו.
מיקי רוזנטל
מיקי רוזנטל אלי דסה


מה שמפתיע הוא, שלהישג הזה אחראית במידה רבה החלטה שבתחילה נראתה שערורייתית ושגויה באופן נורא: שידור סרט התגובה שהפיקה משפחת עופר, מיד אחרי סרטם של מיקי רוזנטל ואילן עבודי.

באופן עקרוני, זהו מעשה שלא ייעשה, סגירה מפוחדת של דיל רופס. הרי באף כלי תקשורת לא נראה מעולם תחקיר עיתונאי שבו גוף מבוקר מקבל את הבמה להגיב במתקפה אישית ארסית וארוכה כנגד מי שתיחקר אותו. ולאף גוף מבוקר אין את המשאבים להפיק תגובת נגד שכזו, וגם לא את היכולת לכפות את פרסומה. משפחת עופר הוכיחה שיש לה את שניהם. ובכך המחישה, מבלי משים, את מה שסרטו של רוזנטל מנסה לומר לנו.
  
"שיטת השקשוקה" כבר מזמן אינה מסמך עיתונאי נטו. המאבק המשפטי האגרסיבי שהחל תוך כדי הכנת הסרט, ואחר כך סירובם של כל כלי התקשורת לשדר אותו, ולבסוף הגלייתו הממושכת של רוזנטל מעל מסך הטלוויזיה הסיתו הצידה את השאלה עד כמה הפרטים מדויקים או עד כמה מגובות הטענות על התנהלותה של המשפחה ברכישת חברות שונות מידי המדינה, או עד כמה מיקי רוזנטל הוא עיתונאי יסודי ומוערך או עיתונאי פח.

בסופו של יום, כאשר הסרט מצא סוף סוף אכסניה טלוויזיונית - מי שצפה בו אתמול ראה סרט שמספר על מה שקורה בישראל למי שרוצה להכין סרט על אחת מהמשפחות החזקות במשק. זה כל הסיפור פה. זאת השורה התחתונה, המפחידה מצד אחד, ומעודדת מצד שני.

מפחידה, כי די היה לשמוע את הקריינות הדידקטית והמלגלגת בסרט התגובה - מיושנת כמו תשדירי בחירות משנות השמונים - ואחר כך לראות את עיניו הרושפות של אלי גולדשמידט בדיון באולפן. ראית, שמעת - הבנת איך זה עובד, בלי קשר להוכחה המסעירה שהנה כי כן, רוזנטל עיגל בקטנה איזושהי (כמו שעיתונאים עושים לפעמים כדי לסחוט כותרת - לא שזה דבר שיש להתגאות בו) וציטט בדואי מהנגב שכבר לא עבד במפעל בשעה שהאחים עופר רכשו אותו.

הרי

זו בדיוק השקשוקה שעליה מדבר רוזנטל: אנחנו כה גדולים שאם נרצה, נאיים. אם נרצה, נתבע. אם נרצה, נפיק סרט. אם נרצה, נשכור את שירותיו של חבר כנסת ונשלח אותו לצעוק באולפן.
  
מעודדת, כי הנה - עבודתם של עיתונאים (הפלא ופלא: לא פפראצי של יודה לוי עושה כושר בחוף, לא דיווח נרגש על הדחתו של חובי סטאר) עשתה רעש. השפיעה, לפחות ברמה התודעה. גרמה לרטט מסוים בגופם של אנשים שלא מפחדים מכלום.

כאשר "שיטת השקשוקה" הגיעה אמש אל המסך, אני משוכנע שלרוב הצופים שהתיישבו מול המסך כבר היה מושג טוב מאוד על מה מדבר הסרט, מה הטענות שעולות בו, מה הטענות שהועלו כלפיו. המקצוע הזה, המוקצה והמבוזה, הרים את ראשו לגובה של כמה סנטימטרים מהרצפה.

שיטת השקשוקה - ערב שידורים מיוחד, ערוץ 1

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים