תל-אביב, אני מגיע: מודי בר און מביא את העיר הלבנה לערוץ 10
סדרת הדוקו של מודי בר און, תל אביב-יפו, תשודר הערב בערוץ 10. יונתן למזה צפה ונשאב לתוך פיתולי ההיסטוריה של העיר הלבנה
אלא שכבר הפתיח מבהיר לנו למה איכות טלוויזיונית - מייד אין ג'אפה - היא כל כך נדירה במחוזותינו. שלל חסויות אינסופיות מזכירות כמה יקר וקשה לייצר פה טלוויזיה טובה, עד כדי כך שהערוץ המסחרי נאלץ לקנות את התוכנית מערוץ 8 (שם שודרה במקור).
הסדרה, המחולקת לשלושה פרקים בלבד, מצריכה צפייה נוספת כדי להצליח ולספוג את כל מה שהיא מכילה. בר-און לוקח אותנו למסע מרתק וצבעוני בנבכי ההיסטוריה התל אביבית. זו שבמרכזה עומד כל העת מקף – בין תל אביב ליפו - מקף שהפך ברבות הימים לגן צ'ארלס קלור, המפריד פיזית בין שתי הערים לשעבר. ומקף נוסף בתוך תל-אביב עצמה, שטומן בחובו את כל הניגודים שהעיר הזו מצליחה לקיים.
בצורה מרתקת ומהנה, כשהוא לבוש כל העת בחליפה חמה, מטייל בר-און ברחובות, מקלף את הטיח מעל הבתים, וחושף את ההיסטוריה של העיר. בין לבין משולבות אמירות ציניות שעומדות למרגלות המשפט האלמותי של מהנדס העיר יהודה מגידוביץ': "קודם נבנה, אחר כך נמדוד".
כזו היא תל-אביב - מיקרוקוסמוס של המדינה כולה: טלאי אחר טלאי, קולאז' חסר דפוס והיגיון, עיר שהפכה למקום ההכרזה על עצמאות המדינה, מקום מושבה של הכנסת הראשונה, ובירת התרבות הבלתי מעורערת של ישראל.
כך, בתחילת דרכה, לא חשבו על בעיות הביוב שצפויות לעלות על פני השטח, והסתפקו בבורות ספיגה. אלו גדשו במהרה והסריחו את העיר עד שהוחלפו בתשתית ביוב. אלא שמישהו חשב שאת צינור השפכים אפשר לסיים בדיוק בקו חוף הים, ובמשך עשר שנים תמימות נאסר
"עם הגב לים" הוא לא רק שם של שיר אלא גם הדרך בה בחרו הפרנסים לבנות את העיר. במקום לשמור על שדרות רוחב מרכזיות, כאלו שייקחו את הבריזה הנעימה מהים אל הרחובות הצדדיים, החמור של אלנבי עשה פנייה חדה שמאלה רגע לפני ההגעה לחוף, וכך שורטט הרחוב. על מועקת הקיץ אתם יכולים להודות לאותו חמור, זה על ארבע או אלו שישבו עליו בתכנון העיר.
דבר אחד אפשר לומר לטובתם של מקימי העיר - הם הצליחו ליצור כבר מההתחלה עיר תוססת וצעירה שבמרכזה הוצבה גימנסיה הרצליה ושלל קיוסקים. "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי" נשמע ממש נכון במקרה של העיר הלבנה. תזמורות בבתי הקפה, קצינים בריטים שמחפשים יפיפייה ארץ-ישראלית והקמתו של וילאג' צעיר דווקא ברחוב שינקין המבוגר והמוזנח.
כך הפכה העיר לבירת החילוניות, שעוד בשנת 48' הואשמה בשאננות ובהשתמטות, שתהפוך בתקופתנו ל"בועה התל-אביבית", אבל גם למרכז הרוח, החופש והיצירה. כזו שפתוחה בשבת ומסוגלת להכיל את בתי הכנסת של כרם התימנים לצד מצעד הגאווה.
אחרי הכל עוקב מודי הודות לתחקיר בן שנתיים, ושלל קטעי ארכיון המשולבים בצילומי המחשה עכשוויים, שחושפים לפרטים כיצד הגימנסיה הפכה למגדל שלום או מה קרה לקזינו הראשון.
דבר אחד מעיב על הסדרה צרופת ההנאה - עלמה זק החביבה שמקריינת את כל הציטוטים ההיסטוריים באופן משמים ומתיש. רק החיוך שלה כשהיא מבליחה בפרק השלישי לריקוד קצר – ומיותר להפליא מבחינה עלילתית – מפצה מעט על התסכול ממנה.
גם הסצנה הזו נראית החלטה רגעית של יזם פרטי, שפועל מבלי להתחשב בסגנון שאר הבניינים שמקיפים אותו. אבל זהו בעצם גם סיפורה של העיר תל-אביב-יפו.
"תל אביב-יפו", הערב (ב') בערוץ 10, 21:00
נא להמתין לטעינת התגובות
