ראשי » תרבות » אמנותגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

הפינה לשיפוטכם: בוגרי בצלאל מספרים על יצירותיהם

שבעה בוגרים, שבע עבודות, שבעה מונולוגים. פרויקט מיוחד לרגל תערוכת הסיום של בוגרי בצלאל, שמדברים על מה זה להיות אמן בעיר כל כך קשה. ברקת שים לב, כנראה שאף אחד מהם לא יישאר בירושלים

"יצרתי סט כלים שמיועד לפיקניק של עולים מרוסיה. לא התכוונתי לייצר משהו באמת פרקטי, אלא להשתמש בעיצוב ככלי שדרכו אני מעביר רעיון: איך עולים מרוסיה משתלבים בחברה בארץ. אני עליתי בגיל שנה מרוסיה, ורציתי להראות מה קורה בנקודת המפגש, איך כל המשפטים הפולניים-רוסיים שכל אחד שומע בבית, באים לידי ביטוי בצורה ויזואלית. חשבתי על הנושא הזה כשהייתי בחילופי סטודנטים בפריז והייתי קצת כמו עולה חדש ומגמגם.
 

יש בעבודה הזו המון דיבור על פשרה, על מה אתה מוכן לעשות ומה לא: אתה מוכן להחזיק פלסטיק, אבל אתה לא מוכן להכניס אותו לפה, אתה מוכן להחזיק קרטון, אבל לא עם היד, אתה רוצה לשתות מכוס קלקר, אבל לא 'כמו חיה'.

"ברוסית אין את המילה מנגל, הרוסים בארץ קוראים לזה מנגל, במלרע. אין חפץ כזה. אתה תביא את זה לרוסים, הם לא יודעים מה זה. הייתי בטוח שהמשפחה שלי תיעלב מהעבודה, כי יש בה המון ביקורת. אם לא הייתי עולה מרוסיה, לא בטוח שהייתי יכול להעביר את המסר הזה מבלי שיגידו עלי שאני גזען. אבל המשפחה הסתכלה, הבינה וצחקה.

"עבדתי על זה במשך שנה שלמה. הייצור עצמו הוא החלק הפשוט. החלק הקשה הוא לזקק את המסר כדי שאנשים יבינו, ושזה יבוא ממך, כי ברגע שזה לא בא ממך, זה לא עובר.

בשנתיים הקרובות אני רוצה לעשות סוג של סטאז', כי בבצלאל אתה לא באמת לומד את המקצוע. אתה לא עובד עם לקוח, עם מגבלות. הלימודים נתנו לי המון. הגעתי מעולם מאוד טכני, הייתי בחיל האוויר הרבה מאוד שנים. הגעתי עם ראייה מאוד מסוימת של דברים. לא הייתי מדמיין בחיים שזה הפרויקט שאעשה. בצלאל הוא מקום שעוסק המון בקונספט, בלדבר על הדברים, פחות מעשי. 

למזלי יש לי עבודה מכניסה בתור מטיס מזלטי"ם, אז יכולתי לעבוד במהלך התואר. אבל מי שאין לו עבודה מכניסה או שההורים שלו לא עשירים – אז הוא בבעיה. 

עכשיו אשתי ואני עוברים למבשרת כי פה יקר לנו מדי. אני מאוד אוהב את ירושלים, הבעיה היא שפרנסה אין בה. אין חברה אחת בתחום שלי. יש לי מסר לראש העירייה: הרבה מאוד אנשים רוצים להישאר פה ויש כל מיני תכניות ומענקים, אבל אנשים יישארו פה לא כי הם יודעים שיש להם איפה לעבוד, אלא אם יהיה להם עם מי לעבוד. אם אתה מקבל סטודיו ומענק מהעירייה, זה לא עוזר לך לחיות. אם העירייה היא לקוח שלך וקונה ממך ומזמינה ממך, זה יעזור לך לחיות. גופי תרבות ירושלמים צריכים לעבוד עם מעצבים ירושלמים".

"יצרתי סדרה של תיקים ושקיות עם מקום אחסון לחפצים אישיים, שמיועדת לאישה שבאה לישון אצל גבר בתחילת הקשר ביניהם. בתחילת מערכת יחסים תמיד נוצרת בעיה: יש לך הרבה חפצים לסחוב, אבל את נמנעת להביא את זה לבית שלו מחשש שהוא יילחץ ויברח. ההסוואה של החפצים באמצעות תאים מיוחדים בתוך השקית - עושה את העבודה. יש כל מיני סוגים של תיקים שמשמשים לשלבים שונים בקשר, עד השקית הגדולה שאותה אני מכנה 'הפלישה הגדולה'.
 

"יחסים הם דבר קצת מבלבל, בלי קשר לחוסר הסדר של החפצים. המוצר מבוסס על חוויה אישית, בתחילת הקשר עם החבר שלי שנינו היינו קצת לחוצים. אני הייתי צריכה את הדברים שלי, והתחלתי לחיות משקיות. היו לי שקיות בדירה שלי, שקיות באוטו שלי ובבית שלו, ולא ידעתי איפה כל דבר. הפרויקט התחיל מניסיון לפתור את הבעיה הזו. אבל חבר שלי בסך הכול מאוד תומך. הוא נתן לי ארון אחרי ארבעה חודשים. עכשיו אנחנו גרים יחד, אז סוף טוב הכול טוב.

"בשנה הראשונה בירושלים גרתי בגבעת המבתר. בשנה השנייה עברתי למרכז העיר, ואז החלטתי לחזור לתל אביב. העיר הזו קשה לי. ראיתי שבכל פעם שיש חור במערכת אני ישר יורדת לתל אביב. הייתי רחוקה מהחברים. הייתי נשארת בירושלים רק אם היה לי חבר פה.  

"אנחנו לומדים כאן בסוג של בועה. היצירה שלי לא קשורה למרחב כאן, היא קשורה לעולם שלי. פה נותנים לך חופש להיות יצירתי, גם אם זה לא תעשייתי, זה היופי. זה חלק מהעניין של בצלאל. בחולון ושנקר הם יותר תעשייתיים. יש שיאמרו שזה עדיף, אבל לנו יש יותר רעיונות משוגעים ויצירתיים".

"הציורים שלי מרחוק נראים כמו ציורים קלאסיים, אבל כשמתקרבים רואים משטחים של צבע, שמאפיינים את הסגנונות הכי מודרניים. אני שואב רעיונות מצילומים ומהדמיון. מעניין אותי השילוב, כשמשהו מתרחש אצלי בראש אבל גם מתייחס לתולדות האמנות.
 

התמונה של הבחורה המתפשטת מאוד מעניינת אותי כי זה ציור פיגורטיבי שמבליח פתאום מתוך הציורים המופשטים. הבחורה מסיטה את תשומת הלב למקום אחר. זה ציור שמתכתב עם הפנטזיה שנוכחת בשאר הציורים. ציור מאוד טעון, טיזרי ומפתה. בהרבה מהעבודות שלי יש עניין של פיתוי.

 הפרחים עשויים בצורה מאוד חושנית. גם הלילה מאוד מעניין אותי. אני בונה אטמוספרה שקורמת עור וגידים על הבד עצמו. הדרך שבה העבודה נולדת משתנה מציור לציור. לפעמים זה מתוכנן ולפעמים על דרך המקרה. לפעמים צבע נשפך במקום שלא תכננתי ואני ממשיך לעבוד משם.

"האקדמיה היא מקום שיכול לפתח אותך ברמה האינטלקטואלית ומרחיבה לך את הגבולות. אתה מקבל פה פידבק על העבודות, כאן אתה מפרה את עצמך עם עוד אנשים, יש לכם שפה משותפת ומקום לדיון. זה נראה לי מאוד חשוב בתהליך של הלמידה.

"כל מקום משפיע עליך בצורה אחרת. אני בירושלים כבר ארבע שנים, גר במרכז העיר. אני מצייר מגיל מאוד צעיר. הדברים קורים אצלי בראש. יש לי מטען שהולך איתי לכל מקום שאני נמצא.

אני אשאר עוד שנה אחת בעיר ולאחר מכן, כמו רבים אחרים, אעבור למרכז הארץ. אני גם חושב על תואר שני בחו"ל, באירופה. העבודות שלי מתכתבות עם ציור שהוא לא מכאן. מושך אותי להיות במקום עם היסטוריה ותרבות מאוד עשירה של ציור כמו אנגליה או גרמניה.

עדיין לא מכרתי עבודות, אבל יש דרישה שהגיעה עוד לפני התערוכה מאספנים שפנו למחלקה. זה מחמיא. אני צריך לשקול מה אני רוצה למכור. אני רוצה להתפרנס מזה. כל אחד היה רוצה להתפרנס ממה שהוא הכי אוהב לעשות.

"אני מאמין שציור הוא לא עיסוק של לשבת ולחשוב. מבחינתי זו עבודה לכל דבר. זה תחום מאוד תובעני וצריך להתמסר אליו, צריך משמעת עצמית. גם אם לא בא לך לעבוד, אתה צריך לקום בבוקר ולעבוד בסטודיו".

הפרויקט שלי מתייחס לתפיסה של עקרות בחברה הישראלית, חברה שבוחנת את הנשיות לפי היכולת הפיזית להביא ילדים לעולם. זו מחאה. אני מנסה להראות שגם סוג אחר של אמהות הוא לגיטימי ושאישה יכולה להפוך לאמא בדרכים שונות, למשל אימוץ, והדרכים האלה לא פחות טבעיות מכל דרך אחרת. 
 

הגעתי לישראל מרוסיה לפני עשר שנים, אבל הביקורת שבעבודה לא קשורה לתרבות הרוסית. אני ממש רואה את התרבות הזו גם על עצמי. כשחברות שלי מתחתנות אני מתחילה לשאול ולהלחיץ - מה קורה? נו? מתי? אני חלק מהחברה.

תרגמתי את הרעיון לבגדים שבנויים בטכניקה שונה מהתדמיתנות המסורתית של תפירה וגזירה. השתמשתי בקונסטרוקציות מתכת שמתלבשות על הגוף. הן מזכירות את ההצצה של החברה לחלל הפרטי. מתכת היא משהו זר לגוף ובד יותר קרוב ומתייחס לגוף. 


"הנושא של עקרות ואמהות מאוד רלוונטי במיוחד בירושלים. זו עיר קשה שהשפיעה על העבודה הזו. באופן כללי ירושלים השפיעה על האופי שלי. הפכתי להיות קצת יותר רגועה וסגורה, בהשוואה למה שהייתי. אני משווה את עצמי לחברות שלי שגרות במרכז. יש הבדל. אני אדם יותר מרוכז ורגוע.

בזמן האחרון עברתי למודיעין. חיפשתי מקום שיהיה באמצע בין תל אביב לירושלים. לא היה לי קשה לעזוב את העיר, כי מאוד קשה לי לראות את מה שקורה כאן, את איך שהעיר נראית. התחרדות העיר נורא קשה לי.

"אפשר ללמוד אמנות. יש חוקים כלליים שאני מסכימה איתם לגמרי. יש דברים שעובדים ויש כאלה שלא עובדים. לא כל דבר שעשוי מבד הופך לבגד או לבגד מוצלח.

אני עוד לא לגמרי סגורה אם אני רוצה להצטרף לתעשייה. לא בדיוק מעצבת אופנה אלא יותר עוסקת ב'אמנות בסביבת הגוף'. יש לי חלום להצטרף לקבוצת אמנים שיוצרים באותו כיוון. בכל מקרה, לא נראה לי שבעתיד הקרוב אעצב שמלות כלה".

"לעבודה שלי קוראים 'אין מלך', וזה גם המסר. אין אחריות כלפי מי שנמצא שם בחוץ: חיילים או מילואימניקים. אנשים צעירים שנמצאים שם 24 שעות. העבודה היא על ביורוקרטיה, על שלטון, על אחריות של מנהיג ועל מה ששונה בין היום ובין ספר שופטים שכתוב בסופו 'בימים ההם אין מלך בישראל'.
 

השבויים שלנו זרוקים שם מבלי שהמלך הולך ועושה משהו, הולך לקחת אותם בחזרה, כי אין מלך. מלך ליהודים במדינת ישראל יכול לשנות את המצב. מלך שאף אחד לא מתווכח על כמה שהוא יודע וכמה שאכפת לו מהעם.

"העבודה היא משחק שחמט, במקום חיילים רגילים יש בו חיילי צה"ל פצועים, מדממים וכרותי איברים. האיש השמן במרכז הלוח, ה'מלך', מבוסס על כל המגדי"ם והמחטי"ם שהיו לי ועל הרמטכלי"ם שראיתי, אלה עם הידיים בכיסים והראש הקטן. הדמויות עשויות פלסטלינה על מסגרת עץ. משחק השחמט הוא גם חלק מסרט אנימציה שמוקרן ליד. 

"זו לא מחאה נגד המלחמה. מוות תמיד יהיה כי זה מה שבני אדם עושים, הורגים אחד את השני. העבודה מדממת בצורה מאוד פתוחה. זו סוג של אסתטיקה. הם כמו פרחים, הפצעים האלה. המורים לא אמרו לי שזה מיליטריסטי, כי כולם שמחים לשמוע משהו שכן מדבר על המלחמה ועל בנים אבודים. כולם אוהבים את זה, אף אחד לא רוצה מישהו שמתעסק רק בעצמו.

"שירתי בגדודים של הנח"ל. השתחררתי ב~2003. אני מילואימניק גאה. גויסתי במלחמת לבנון השנייה ובעופרת יצוקה. כשהייתי בן ארבע בערך, אחד הזיכרונות הראשונים שלי הוא שבאו להודיע לשכנה שלי שהבן שלה מת בלבנון. זה היה הזנב של מלחמת לבנון הראשונה. אנשים כבר היו תקועים שם ושמענו בשכונה אמהות צועקות, 'לא לא'. 

אני גר במרכז העיר, ברחוב החבצלת. אני לא אשאר פה אחרי הלימודים, אני לא יודע מה אני רוצה לעשות אחרי הלימודים, אבל אני חושב שאני צריך להתעסק באמנות ולעשות אמנות ולאו דווקא להירתם לאיזו 'עגלת עיצוב'. גידלתי זקן כי אני פשוט אוהב את איך שהוא נראה. התחלתי - וזה פשוט נראה טוב. זו התשובה הכי אמיתית".

"הפרויקט שלי מבוסס על תעשיית ניצול בעלי החיים. בצד אחד של חלל התצוגה עומדת פרה גדולה שמכוסה במוצרי עור. לפני כשנה ראיתי סרט על הנושא בערוץ 10 ומאז פשוט לא נגעתי בבשר. לקחתי את מעילי העור שלי ואת התיקים והמגפיים וכל מה שהיה לי, ו'החזרתי' אותם לפרה, שהעור שלה מורכב מאביזרי העור הישנים שלי. גוף הפרה עשוי מקונסטרוקציה של ברזל ויש לה עטינים וקרניים מזכוכית. הכנתי אותה בבית ולקחתי אותה לבצלאל על הגג של האוטו.
 

לצד הפרה מתנדנדות כמה בובות של חיות שעשויות מזכוכית. הן שמחות, עם הרבה אושר על הפנים, אבל באולם מוקרן סרט וידאו שמציג את מה שקורה יום~יום, המציאות של התעללות ורצח של בעלי חיים. דמויות הזכוכיות החמודות הן בעצם הניגוד של המציאות הזו. 
  
באתי לארץ מרוסיה, מסיביר על גבול סין, לפני 12 שנה. עד היום למדתי. כשבאתי לארץ רציתי להתקבל לבצלאל, אבל בזמנו לא יכולתי לשלם 500 שקל עבור ההרשמה, אז הלכתי ללמוד על בטוח הנדסת תוכנה בבאר שבע. אחר כך הלכתי לבצלאל כי הרגשתי שאני חייבת.

כשהגעתי לכאן גיליתי את תחום ניפוח הזכוכית ואמרתי שזה מה שאני רוצה לעשות כל החיים. העבודה נעשתה באמצעות פייפ ארוך שעשוי ממתכת. זו טכניקה מאוד עתיקה ועד היום שום דבר לא השתנה בה, הכלים הם אותם כלים.

אני גרה בקריית היובל. עליתי לארץ בלי הורים, אז אין לי מקום ממוקד שאני ממנו. למדתי בתל אביב, למדתי בבאר שבע והיום אני בירושלים. אני עוד לא יודעת אם אשאר כאן. הגבול שלי הוא תחום ירושלים-תל אביב.

האמנות שלי לא הייתה יכולה לקרות ברוסיה. התפיסה שם שונה, יש שם עדיין יותר אמנות קלאסית.
מאוד קשה להסביר לאנשים שם מה אני עושה כאן". 

"לפרויקט שלי קוראים 'סיפורים קטנים על החמצה'. הוא בנוי כולו מתצלומים מבוימים מא' ועד ת', שמציגים דמות ברגע של עצב וכאב. בפרויקט מבוים יש שליטה על כל פרמטר: התאורה, הדמות, הלבוש וכמובן הסיפור שכל הפרמטרים האלה רוקמים יחד.
 

ההשראה הייתה סיפורים קצרים של ש"י עגנון ומחזות של חנוך לוין. שניהם יוצרים שמדברים באופן כללי על החמצה ועל חרטה ועל הכרה במצב שאין יציאה ממנו. שניהם גם יוצרים עם תפיסת עולם אכזרית של החיים. עגנון מדבר על האדם שנועד להיות בודד ולא להצליח לקיים זוגיות. 

הצילום הוא הדרך שלי להגיד משהו על העולם. במיוחד באמצעות צילום מבוים, שאני בוראת. זו מראה שאני מציבה לעצמי. זו דרך להתמודד עם חששות ועם הפחד שלי לחיות חיים מלאי חרטה או מוחמצים: הפחד שלי לא להצליח לממש זוגיות, לא למצות את עצמי ולחיות חיים מלאי חרטה או חיים בינוניים. העבודה משקפת את הפחדים בצורה הכי אישית שלי, אבל היא נוגעת לאנשים באופן כללי, הפחד לא למצוא את הייעוד שלך.  

אני עובדת עם מצלמת פילם '4 By 5', כמו המצלמות של פעם, עם האקורדיון באמצע. זו מצלמה ענקית שמאפשרת לשחקנים להרגיש שהם בסט קולנוע קטן. היא מאפשרת לראות כל פרט ופרט בתצלום, זה כמו המון מגה פיקסל. יש משהו מאוד מרגש לעבוד עם פילם, אבל אני מניחה שהפרויקט הזה הוא פרויקט הפרידה שלי מהכלי הזה.

גרתי בעיר לאורך כל הלימודים. אני מאוד~מאוד אוהבת את  העיר, אבל יהיה קשה למצוא פה עבודה בצילום. אני אשמח להמשיך את מה שאני עושה, אני טובה בזה וזה מה שאני רוצה לעשות.

אי אפשר באמת ללמד אמנות, אבל אצלנו פשוט לומדים להסתכל, לומדים לראות את העולם בצורה מאוד שקטה ויפה. ליצור או לרגש אחרים זה משהו שבלתי אפשרי ללמד. אתה לומד מהניסיון. אני לא מרגישה הרבה תחרות במחלקה. השאיפות הן שונות. יש כאלה שרוצים לצלם פרסומות ויש כאלה שרוצים לעבוד בעיתונות. כל אחד מוצא את הדרך שלו וזה מקסים בעיניי".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...