האמת העירומה של נועם ונקרט
דוגמנית עירום, פעילה סביבתית, סטודנטית לבלשנות ויזמית בתי קפה. נועם ונקרט, שעשתה את כל אלה, מציגה בתערוכת סוף השנה של בית ברל יצירות שמצליחות ללכוד את כל ההיבטים
"אני יוצרת בועות ותוקעת בהן סיכות", היא מנסה להסביר את הפער האירוני בין הציור שלה, לבין המציאות שאותה הוא מתאר. "אני שואלת שאלות על העשייה האמנותית. למי היא מזיזה? האם צריכה להיות לה משמעות בכלל? יש משהו אוטיסטי בלעשות אמנות".
ונקרט, שמציגה בימים אלה בתערוכת הבוגרים של המדרשה לאמנות בבית ברל, יוצרת מתוך מודעות אינסופית לעצמה ולסביבתה, כמעט בהיפוך גמור לאוטיזם שעליו היא מדברת. כשהייתה בת 21 הגיעה עם קבוצת חברים שרצו לחיות בשיתוף לשכונת שפירא בתל אביב. חברי הקבוצה התאהבו במקום, גרו בחלל אחד וחיו חיי שיתוף כלכלי. "המטרה הייתה לחלוק את החיים, כתחליף למשפחה", היא מסבירה. "הרגשתי רצון להתחבר, לא לחיות חיים מנוכרים".
ונקרט וחבריה התחילו להשתלב במסגרות חברתיות קיימות בשכונה, וכעבור זמן הקימו את עמותת התושבים "פרדס", שאותה ניהלה כשנתיים במקביל ללימודי בלשנות באוניברסיטה. "מטרת העמותה הייתה ליצור מקומות לפעולה של תושבים, ליצור סולידריות ולהוביל שינוי חברתי", היא אומרת. "פרדס" פעלה מתוך חדר במתנ"ס השכונתי וסייעה לתושבים בשלל נושאים: מוניציפליים, בירוקרטיים, תעסוקה ועוד.
במקביל לניסיון להציל את העולם, טופס אחד בכל פעם, פיתחה ונקרט קריירה כדוגמנית עירום. "זאת דרך נוחה להתפרנס", היא אומרת בפשטות, ומוסיפה את כל מה שכל בחורה חושבת עליו: דווקא כשאת מודליסטית, בעירום, את יכולה סוף סוף לקבל את גופך.
"זה שאנשים מסתכלים במבט מקבל ולא ביקורתי זו חוויה מאוד מרפאת", היא אומרת. "מכל הדברים, אם יש דבר שאני באמת טובה בו זה המודליסטיות. את צריכה להיות יצירתית בבחירת הפוזות. לחדש. אני משקיעה בזה מחשבה וגם-לא פחות חשוב-זה נותן לי פסק זמן מחיי העמוסים. זמן איכות עם עצמי שמשלמים לי עליו".
אל האמנות, כיוצרת, הגיעה ונקרט רק לפני כמה שנים, אחרי שסיימה את הלימודים באוניברסיטה. "הרבה שנים התחמקתי מלעשות את זה ברצינות", היא אומרת. "המחשבה של ללכת על זה, על אמת, הפחידה אותי. העדפתי לבחור משהו מעניין, אבל בלי מחויבות רגשית, ובשלב מסוים הבנתי שאמנות היא צורך קיומי בחיים שלי".
ונקרט נרשמה ללימודי אמנות בבית ברל וביקשה ללמוד שם בתוכנית אישית - שאינה לתואר, ומתאפיינת בבחירה עצמאית של שיעורים. כך קיוותה להמשיך עם פעילותה החברתית. כשהגיעה לראיון הקבלה פגשה
"הוא אמר שראה הרבה אנשים שמנסים לשלב אקטיביזם ועשייה אמנותית, ובסוף עוזבים אחד מהם", מספרת ונקרט. "בשביל להיות אמן צריך מידה של אגואיזם, שאין לו מקום בעשייה חברתית. זה מאוד עצבן אותי. רציתי להיות בשני המקומות באותו זמן. אבל האמת היא שבשנה האחרונה אני מבחינה שהעשייה האמנותית לוקחת חלק גדול יותר מחיי".
ועם זאת, היא ממשיכה לנסות לשמור על האיזון בין השתיים. השנה, כחלק מחגיגות המימונה, ארגנה בשכונתה תערוכת רחוב שבה הוצגו עבודות של למעלה מ-50 אמנים בחלונות ראווה של בתי עסק בשכונה ועל המדרכות. זאת לא הייתה תערוכה שמסר פוליטי בצדה, אלא תערוכה שמתייחסת למקום ומפגישה אמנים מחוץ לשכונה עם התושבים המקומיים. למרות הכוונות הטובות, הפרויקט נתקל בהתנגדות רבה.
"היו שלא רצו להשתתף כי חשבו שזה לא באמת משנה להומלסים ולנרקומנים בשכונה", היא אומרת. "שמעתי שאנשים בשכונה לא התעניינו ושיש להם צרות אחרות חוץ מאמנות. אני חושבת שזאת אמירה שממעיטה בערכם של אנשים. להגיד שלא יבינו או שלא ייהנו. סוג שני של טענות היה שיש כאן כפייה של תרבות אשכנזית על המרחב הציבורי".
ההתנגדויות לא הוציאו לה את הרוח מהמפרשים, לא לגבי היצירה ולא לגבי השכונה. "אני רואה את העתיד שלי בשכונת שפירא, אם מחירי הדירות לא יאמירו כמובן".
כרגע עומלים ונקרט וחבריה על בניית קואופרטיב צרכני משותף. היא גם משתעשעת ברעיון לפתוח בית קפה שכונתי שיהיה מרכז תרבות, ובינתיים מריצה פיילוט על גג ביתה פעם בחודש. והאמנות? "ברור לי שלא אוותר עליה שוב".
תערוכת הבוגרים, המדרשה לאמנות בבית ברל, עד 7.8
נא להמתין לטעינת התגובות
