סי היימן: "חסר לי הכבוד אליי"
סי היימן מכירה היטב את המילה הראשונה שקופצת לכם לראש: פתטית, אבל היא חושבת שהבעיה היא בכם, לא בה. אחרי הכול, גם בימי הפינגווין היא הייתה רק נערת כפר, שרצתה לעשות שמייח וגם היום היא שמחה להופיע בבת מצוות בבארבי, כולל שקיות ההפתעה. בריאיון חשוף במיוחד היא מספרת על אובדן הפסון, על הגילוי המאוחר של הוריה ועל החיים לצד גבר שצעיר ממנה בהרבה
אז אני אבקש יפה.
"טוב. אני משתמשת בשני סוגי פירורים: זהובים גסים, ופירורים דקים דקים. אני מערבבת את שניהם עם אבקת שום, פפריקה, מלח ופלפל. אני גם עושה שניצל דק כמו פקס! לא יותר עבה מזה. ואז חותכים אותו והופכים אותו לשניצלונים, אין, זה שניצלים מטמטמים של הלייף!".
טיפים לשניצלים משו-משו הם רק חלק מחייה העדכניים של היימן, 48. למי שלפני 20 שנה הייתה רוקרית בעלת סקס אפיל נפיץ, שאכלה את במת קולנוע דן והייתה זמרת השנה של רשת ג', מתפלקת כיום מאמא עוף. ואין לה שום בעיה עם זה.
כמה ימים לפני תקרית השניצל, היא השיקה את אלבומה החדש "שנה מעכשיו", ב"אוויטה", בר של הקהילה הגאה בתל אביב, באירוע שלידו דיון על טיגון נראה הגיוני. בתפריט: סלבס כאמיר פיי גוטמן, אמנון פאר, קרין גורן ועוגת גבינה פירורים. אבא, נחצ'ה היימן, הסתופף נבוך בינות בקבוקי היין.
"איפה סי, היא בוערת הערב!", הבהילו פנימה זמרות הליווי של היימן את הקהל ואת יזהר כהן. בפנים, על רקע תפאורה שעיצבה האחות, בילי, פעם מעצבת אופנה ואושיה, עשו חיים טיפוסים שלבשו חולצות של קיבוץ געתון, שגהרו על ג'בטות באצבעות מששניות. בסוף עלתה היימן לבמה, והוכיחה שהניצוץ ההוא עדיין שם.
"אולי הטעות שלי היא שאף פעם לא הצלחתי להביא את מה שיש לי בהופעות לתוך אלבום", היא מהרהרת אחרי. "ושמעת? המהדורה הראשונה של הדיסק (2,000 עותקים) נמכרה תוך שלושה שבועות, זה וואו!".
הוואו האמיתי הוא הצצה ללו"ז ההופעות של היימן. אם נישאר בעולם הדימויים השניצלי, נדמה שמבחינת הקהל המקומי היא בילתה את השנים האחרונות דפוקה דק-דק, ונידונה לשכחה. ולהעלאת עשן בצ'יפסר. שבע שנים לא הוציאה דיסק. שמונה שנים לא עשתה הופעה מהז'אנר שאליו אשכרה מוכרים כרטיסים בתשלום. אבל בשקט בשקט, היא מתקתקת הופעות סגורות. ועדי עובדים. בר מצוות. ימי הולדת. הכול הולך.
הדיסק הנוכחי שלה, "שנה מעכשיו" (כולל הפקה מוזיקלית עם משה לוי ושת"פ מבדר עם דני רופ) הוא ההזדמנות שלה לבצע לתודעה חדירה מחודשת, בתשלום. אם תשאלו את היימן, פחדים כמו להפוך לפשרנית או לסתם לא רלוונטית, לא מדברים אליה.
"תמיד הייתי אופטימית מאוד, אולי לפעמים אפילו פתטית", היא מודה בחצי פה, כשלוחצים עליה, ומיד עושה רוורס. "אבל קאט דה בולשיט: אני לא מנתחת הצלחה לפי קריירה ומכירות של דיסקים".
ובעצם, זה לא היא, זה אנחנו. שיהיה ברור: הכי קל לקחת אמן שלא נמצא בשיאו, למרוח עליו מרינדה דבש וחרדל ולשג? רו לתנור לוהט. הכי נכון, לעומת זאת, לבצע פיגוע כזה באמנים בשיא כוחם. הבעיה של היימן היא שחוסר המודעות המקסים שלה לא משאיר ברירה לרגעים.
הנה, הערב למשל היא הולכת לעשות בר מצווה בבארבי בכפר סבא, ושקיות ההפתעה המבריקות שהיא תחלק שם כבר ממתינות ארוזות ליד דלת משרדה. אז מה עוד אפשר להגיד?
סי, מה זה?
"זה לבר מצווה. אני באמת מופיעה בלי הפסקה. בר מצוות וחתונות וועדי עובדים וחברות היי-טק, אם תיקחי את ההופעות שאני עושה בחודש תוכלי למלא את קיסריה. וזה מבחירה: כיום יש לי מחלקה לשמחות. אני עושה קליפים לילדים של בר מצווה. ואני כותבת עליהם שיר מיוחד! אני חווה רגעים מדהימים עם משפחות שבוחרות לעשות את הרגע הכי מרגש בחיים שלהם איתי. אני אישה אחת גאה שאוהבת לשיר".
או-קיי. אבל זה לא מבאס, שסי הימן עושה בר מצווה בבארבי כפר סבא, כולל שקיות הפתעה?
"זה נפלא. יש לי משרד הפקות ומחלקת בוקינג יפה, ואני מוכרת הופעות בזכות ולא מתביישת. כל אמני ישראל עושים בר מצוות, חתונות, על יאכטות, בחו"ל. הרוב מסתירים את זה".
את מודעת לעובדה שמה שאת משדרת כיום מנותק לחלוטין מהתדמית שהייתה לך לפני 20 שנה? על הדיסק את נראית אמהית, רכה. מה קרה?
"כולם חשבו שאני פנקיסטית, אבל זה היה רק בגלל הספר שלי. אני בכלל לא התכוונתי. אני מין ילדת בית אלפא כזאת שבאה וטעמה את הברזל של הפינגווין. כל הזמן הייתי רק מחייכת, מחבקת. הכול אימג'ים. יש לי תדמית נורא רצינית. ובתכל'ס אני מה זה גירלס ג'אסט וונט טו האב פאן.
עכשיו, כשאני עצמאית, ועושה לעצמי את התקליטים, אני יכולה לעשות את זה. אני גם אוהבת שירה בציבור כיום, יש לי מופע כזה, 'לשיר עם סי בשיא הכיף'. אנשים צריכים להבין שאני כבר לא רק רוקרית, ובא לי גם קאוורים ושירה בציבור. שיתייחסו לזה בכבוד".
כבוד באיזה מובן? במובן של אנשים שזוכרים את סי הימן ברגעים היפים?
"אם יש משהו שחסר לי בשנים האחרונות זה התחושה של הכבוד המוזיקלי. גם הכבוד אליי. כל מה שאני בוחרת לעשות מבחינת המשרד שלי - שמחות, קיבוצים, ועדים, משרדי עורכי דין - זה תענוג. אבל אני רוצה לחזור לצד השני - של אנשים שרוצים לשמוע אותי ולשלם. הכבוד הזה הוא שיעמדו בתור, יקנו את הדיסק, ישלמו בהופעות, ישירו את המילים יחד איתי".
אז למה לא הופעת שמונה שנים? מפחד שתצאי פתטית, בגלל ביקורות רעות?
"צריך תקציב לפתוח קופות. וכואב לי, כי אין מישהו שיפתח לי קופות. אני מפחדת לפתוח קופות ואני חייבת לתת לצד הזה שבי לחזור למפה. ביקורות זוועה תמיד היו עליי, אבל הפחד שמשתק הוא שאני לא אמלא אולם.
לפני 20 שנה, אם מישהו היה אומר להיימן שהיא תהפוך מהקולית של להקה מקומית לאללה יוסטור ולהקתה באירועים לפקידי שומה, היא הייתה מעיפה לדובר מגבר על הראש. היא בתו של הארכי מלחין נחצ'ה היימן וילידת קיבוץ בית אלפא, שהגיעה באמצע האייטיז לתל אביב אחרי שנה בבית צבי.
היא מכרה עגילי חרוזים שעשתה ("מזה קניתי את המגבר הראשון שלי"), ושרה ברחובות. כך, לפחות, מצא אותה אבי נשר, שליהק אותה לסרטו "שוברים", שהיה אמור להיות "דיזנגוף 99" פלוס, וסיים כפלופ.
"אני חושבת שמה שעשיתי זה בעיקר לזרום. ב'שוברים' הכרתי את יזהר אשדות. מאיר בנאי היה שם, והיה גם בן זוגי לחודש, מאיר סויסה, אייל גפן, אריק סיני, נתן דטנר, אלונה קמחי. שם היא ויזהר הכירו. הכול קרה שם, בסרט, אבל לא על המסך".
מי שגילתה אותה הייתה טמירה ירדני, כיום קיסרית טדי הפקות. "היא מצאה אותנו מנגנים בהארד רוק קפה במלון ימית על הטיילת. עם ז'אן ז'אק גולדברג, צוף פילוסוף, אז בן זוגי, רן עפרון, שהיה אחר כך בן זוגי, קובי אייזנמן ומישל עמר, שלא היה בן זוגי, ואני מבקשת לציין את זה. אני עשיתי סקס רק עם הקלידן והבסיסט.
זו הייתה להקה מקומית הראשונה. קראנו לערבים האלה 'פיי טו פליי', כי בסוף הערב מה שז'אן ז'אק ז"ל היה אוכל, עלה יותר מההכנסות. בימי שלישי הופענו בפינגווין. בימי ב' בקולנוע דן, וימי א' היו בהארד רוק קפה. כשרצינו גופייה של הלהקה הלכנו לשוק הכרמל, קנינו גופיות וספריי וריססנו עליהן 'להקה מקומית'.
אם כבר "צמח בר": "עכשיו הכול בסדר", מתוך האלבום החדש, הוא שיתוף הפעולה הראשון שלך עם אביך. למה זה לקח כל כך הרבה זמן?
"אבא אמר 'בואי נעשה שיר יחד' והלחין את הטקסט הזה, שכתבתי מזמן על מישהו ששבר את לבי. למה עכשיו? אין לי תשובה".
אולי את בטוחה בעצמך עכשיו? אולי הוא הטיל צל גדול? אבא בקנה מידה כזה זה דבר מסרס.
"ממש לא, הוא מלחין ואני זמרת. הוא תמיד עסוק, אני עסוקה ופתאום מצאנו זמן. הוא אמר לי שבדיסק החדש 'חסר לי שיר שלי' ויאללה, תוך יומיים היה".
דיברת קודם על הפינגווין, הרחיבי נא את מיתוס הסקס בשירותים.
"שמענו סיפורים על זיונים בשירותים, אבל חוץ מעכברים וג'וקים ומים שיורדים על המגברים לא ראיתי שום דבר מלוכלך אחר. יש פער בין מה שאמרו על התקופה למה שבאמת היה. מה שכן, אלה שראו אותי אז נורא פנטזו עליי. רגע אושר אולטימטיבי שלי היה טלפון של טמירה, שאומרת לי 'היימן, צריך להוסיף הופעת חצות. עשר כבר מלאה'".
הקול הצרדרד והלוק המזוהה עימה - משהו בין אנני לנוקס, פליטת הפקטורי של אנדי וורהול וגוזל אבוד, הפך לשלאגר. "עולם תעשייתי", " גיבור גדול", "לא עובדת בשביל אף אחד", "יורים ובוכים", האחרון פצצת מצרר פוליטית, כל אחד היה להיט, כמו גם היימן עצמה.
"אהבתי שטיפלו בי", היא מודה. "הייתי אז כמו תרנגולת עם ביצי זהב - מכרתי, כולם הסתפרו והתלבשו כמוני ורק אני הייתי בבלגן".
היא נכנסה להיריון מרן עפרון, בן זוגה דאז, וילדה את תומר, היום בן 18. להיימן גם ילד בן שמונה, יהלי, מנישואיה בהמשך לרועי, עו"ד במקצועו, הצעיר ממנה בעשור.
"עם רועי הרגשתי שאני רוצה שקט. ושאני רוצה להיות אמא", היא אומרת. "אבל לא היה קל להכניס לחיים שלי מישהו, בגלל תומר. הוא צעיר ממני בעשור, אבל זו הייתה אהבה מטורפת וכזו שעושים בה החלטות. ובטח שזה לווה בפחדים. אני לא חושבת שרועי אמר לעצמו אז שהוא קושר את חייו. הוא קשר את ההווה".
ואיך המשפחה שלו קיבלה כלה רוקרית, מבוגרת, פלוס ילד?
"ההורים שלי כבר עשו הכול, הרי אין דבר ביזארי שהם לא עשו בעצמם. מה כבר יכול להפתיע את אבא שלי, שבגיל 75 חי עם אישה בת 40? אז הם היו מאושרים בשבילי. ואז מגיע הרגע לחשוף את זה להורים שלו. עכשיו, כיום, הם המשפחה הכי מדהימה בשבילי, אבל ההתחלה לא הייתה קלה. הם חלמו על כלה אחרת.
הוא רק סיים סטאז' כעורך דין, כל החיים לפניו. הם היו שבויים בתוך סטיגמות - העובדה שאני פרודה, עם ילד, זמרת רוק, ומה עם עבודה? ואני גדולה ממנו בעשר שנים. לא היה קל בערבי שישי, בהרגשה שאנחנו תקופה ארוכה בוחרים לא ללכת לשם. אז ההסבר הכי פשוט הוא שהבן שלכם הוא אהבת חיי. חיכינו נורא לגושפנקה שלהם. מהרגע שסיפרנו שאנחנו מתחתנים ואני בהיריון, הם הקיפו אותי באהבה".
יש דברים שאת מבינה כיום, כאמא, על הורות, שלא הבנת קודם?
"בגיל 12 חזרתי לקיבוץ כשהוריי היו בלונדון, וזה בור וכאב שלא יתמלא לעולם. וכל הזמן אמרתי, מתי הכאב ייצא? מתי הכול יתפוצץ? כשנולדו הילדים. שם התפרקתי. כאב איום ונורא ורחמים ומה הפסדתי - מחזור ראשון, חזייה ראשונה...אבל מה הייתי יכולה לעשות? לא כעסתי. זה הפך אותי למי שאני".
ועשית תיקון עם ההורים שלך?
"אני קצת כמו ילדה עכשיו, שמגלה את ההורים שלה בגיל מאוחר יחסית. זה קרה בלידת הילדים. הם נורא ניסו לתת את כל מה שהם לא הצליחו לתת לי כילדה, באמצעות הילדים. הפחד שלי מהמוות הוא נוראי. עד רועי היה לי פחד היסטרי - מה יקרה אם אני לא אהיה, מי ידאג לתומר? הייתי חולמת על הקבר שלי ועל זה שאני לא ארגיש כלום.
כשרועי הגיע זה נסך בי כזה ביטחון שישר העברתי את הפחד הזה להורים שלי. בפרס ישראל שקיבל אבא, למשל, נורא בכיתי, ואנשים לא הבינו למה. כי לא יהיה פרס יותר גדול מזה, ומה יהיה אחרי? אני רוצה שאבא יחיה את החיים במלואם, ושתהיה לו סיבה להמשיך לחיות אותם, להישאר באזור. אני מרגישה שבכל פרס כזה אני נפרדת ממנו".
ב-1994 היא הוציאה את "נפגשים", אלבום שאיתו התרסקה לטוטאל לוס. "דיסק מהמם שנמכר חרא", כפי שהיא מגדירה אותו. "ביקורות רעות היו עליי מההתחלה. יש כאן אנשים שיש להם סיפוביה. אן?אם?סי לא חידשו איתי חוזה. אתה קם בבוקר ומבין שהכול השתנה. זה מפחיד. עד עכשיו כסף נכנס, ועכשיו אתה לבד. לא ידעתי איך ומה. אמרו לי לעשות סבב חברות תקליטים, הרוב אמרו לא".
מה זה עושה לאגו?
"נחום-תקום. סליחה, אבא. יאללה, הבא בתור. אני אופטימית".
את שמה לב שקשה לך לדבר על רגעי השפל, ואת מיד עוברת לתוצאה? אולי תנסי לבודד רגע אחד קשה?
"בשנת 2000 הייתי בלי משרד, בלי כסף, בתחושה ששכחו אותי, ומה יהיה? בדיוק נכנסתי להיריון, ואני ורועי תכננו את החתונה, אבל המצב המקצועי היה חרבנה. אומרים לי מהמשרד בוקינג שלי דאז, כספית, שאין עבודה, אין ביקוש. אני זוכרת שהגיע שליח לבית שלי, עם קופסת קרטון, אני פותחת את זה ואני רואה את כל מה שיש לי: דיסקים, חומרים, תמונות, הכול. ככה סיימו איתי את ההתקשרות.
אז נכון שהיו כבר רמיזות, אבל הייתי בהיריון וכנראה לא רצו לפגוע בי. אולי לא רציתי להבין אז, שמשרד שמייצג אותי כבר לא יכול לתת לי עבודה. פרצתי בבכי נוראי, הרגשתי נורא. התחושה הייתה שלא רוצים אותי, ולא משנה שכל הסיבות היו נכונות. וכשאני מקבלת מכה, במקום לחשוף ציפורניים אני מתנצלת.
אז התקשרתי ואמרתי 'תסבירו לי מה אני צריכה לעשות כדי שנמשיך לעבוד יחד'. הייתה לי חרדת קיום קשה. והכול מתרסק ל' לא' אחד גדול. אז החלטתי לעשות לבד, ופתחתי את משרד ההפקות שלי. אני עוד זוכרת את ההופעה הראשונה שסגרתי, בקיבוץ יגור. ואז הגיעה עוד אחת ועוד אחת. עד היום הסלוגן שלי הוא'לא עובדת בשביל אף אחד'. עובדת בשבילי".
ב-2002 היא הוציאה את "רגעי סי", שהתגובה אליו הייתה "זוועה. אפילו לא ירדו עליו. הרגשתי שנעלמתי, כי את אלה שלפני לפחות כתשו". משם יצאה למה שהיא קוראת לו "שבע שנים של שתיקה גדולה".
"על מה אני מתחרטת?", היא מהרהרת. "למשל היה עכשיו אריק איינשטיין בפארק? אז לא הציעו לי. עשר שנים למאיר אריאל? לא. כשאתה עם עצמך, אתה רק עם עצמך. אין לי קליקות. ואולי מה שאני לא עושה טוב הוא להזכיר לאנשים שאני כאן. זה יישמע אידיוטי, אבל זה נראה כאילו הם לא זוכרים כמה אני טובה. אבל אני לא רוצה שזה יישמע ככה, כי זה נשמע מסכן ואני לא".
אגב, על "יורים ובוכים", שיר מחאה מהרציניים שנכתבו כאן, את מסרבת לדבר. זה בגלל הניסיון להתקרב למיינסטרים?
"זה שיר ששייך ל-1987. הוא ביטא אמירה שיצאה מהלב והתקבל בצורה קיצונית. אין לי מה להגיד על זה, כמו שאין לי מה להגיד על 'לא עובדת בשביל אף אחד'".
ומה את מרגישה בנוגע לגיוס הקרב של בנך?
"אני אמא פולנייה, ועכשיו אני צריכה להתכונן וזה קשה לי. הוא מתגייס לקרבי ולמרות שאני לא שותה אלכוהול בכלל, יום אחרי הגיוס אני לוקחת כמה חברות טובות ואני הולכת להשתכר. אני בהיסטריה מזה".
ומהדיסק החדש?
"אני לא מפחדת. מה שכן, אחרי שבע שנים, אני מגלה כמה דברים צריך לעשות היום כדי להצליח. יש מיליון תחנות רדיו אזוריות. וכל האינטרנט הזה. וההשקות. עכשיו העניין הוא לא להצליח, אלא להיות ולהיראות. יום אחד התקשרו אליי ואמרו שאני בעמוד של פפראצי ב'רייטינג'.
רואים אותי בבית קפה, עושה פן אצל הספר ומדברת בסלולרי. וזה הצד שקשה לי איתו, אבל אני עושה מה שצריך. אז סבבה. לא הכול צריך להיות מושלם. רוצים להציץ? אני אעביר לכם לו"ז מתי אני בסופר".
יש משהו כפוי טובה בלהתבגר במקצוע שלך, לא? בלהתבגר בכלל?
"אני לא יודעת עדיין".
למה?
"כי עדיין לא התבגרתי, אני בדרך".
נא להמתין לטעינת התגובות
