ראשי » תרבות » תיאטרון ובמה » תיאטרון

אין מימון, יש מימונה: התיאטרון המרוקאי פורח

רחוק מאוד מהחיבוק הממסדי, או מהסיקור התקשורתי, פורח בארץ תיאטרון מרוקאי מסחרי. שחקנים כמו סילביה ואקנין או ז'קלין הררי גורמים לאלפי אנשים בכל רחבי ישראל לבכות, לצחוק ולקלל, והכול בסצנה של שתי דקות. לי-אור אברבך צפה בהצגה "מאמא" בשדרות, נהנה מתרגום צמוד לעברית מצד ראש העיר, ולמד איך קהל מרוקאי מביע חיבה לשחקניו: נשיקות רטובות, באמצע ההצגה

הדממה ברחובות שדרות נופלת הרבה לפני שמחשיך. ליד המתנ"ס העירוני משחקת קבוצת נערים כדורגל במשך שעות, וקולם הוא הקול היחיד שנשמע ברקע. זו כבר מזמן לא "שדרות ובית, איש וכינור", והרבה פחות מזמן כבר לא עיר "מוכה" או "תחת אש".
 
שדרות , של הקיץ הזה לפחות, הסתלקה מכותרות העיתונים ומהרשימות השחורות של המאמץ הלאומי והפכה לעוד עיר ישראלית. כזו עם מרכז מסחרי מספק, פארק מטופח שנתרם באדיבות ואנשים בגופיות שצועדים בזוגות לעת ערב.

הם החלו להגיע אל המתנ"ס המקומי בסמוך לשעה שבה אמורה הייתה ההצגה להתחיל. כמו חברי כת סודית שמתגנבים אל מקום המפגש שלהם, הגיע הקהל של "מאמא" כמעט יחד ובאיחור מדויק. "ככה זה יהודים", לוחש ראש עיריית שדרות דוד בוסקילה, "אצלם השעה שזה מתחיל זו רק המלצה".

בוסקילה, שהגיע על תקן מתורגמנו של כתב "מעריב", הלוקה באי ידיעת השפה המגרבית שבה מתנהלת ההצגה, מתקבל כמלך בחצרו. "בוסקילה, יא עזיז", צועקים לו מכל עבר, "למה אתה לא מחזיר טלפון? השארתי לך אלף הודעות!". העזיז, מצדו, מזכה כל אחד בשתי נשיקות על כל לחי או בנשיקה רטובה על המצח. "רגע", מתנצל ראש העיר, "אני צריך ללכת להגיד שלום לכמה מרוקאים".

לו הצגות היו נמדדות לפי תגובת קהלן, זו הייתה ודאי ההצגה הטובה ביותר שנעשתה פה בשנים האחרונות. שלוש דקות אחרי הפתיחה אנשים כבר מתמוטטים מצחוק. חמש דקות אחר כך הם מנגבים דמעות. כל כלל תיאטרוני-פלצני ניתץ במהרה באולם המלא מפה לפה בשדרות. מותר לדבר בקול רם, לצעוק הערות אל הבמה ואפילו לקום ולנשק את השחקנים כשאלה יורדים אל הקהל. חנה רובינא מתהפכת בקברה. התפאורה משרטטת קירות דירה ועליהם תמונת הילד הבוכה ואייקוני רבנים, בצירוף שולחן עם מפה רקומה שכל אחד בקהל מזהה מהבית.

בשלב מסוים בוסקילה מוותר על התרגום. הוא מבין שבדרך מהמרוקאית לעברית הולך ההומור לאיבוד. ובכל זאת, ההצגה ברורה לחלוטין. ערב חתונת בתה הצעירה, נחשף סודה האפל של אם מרוקאית משדרות, ה"מאמא". פרט לבת המתחתנת, למאמא עוד שני ילדים. בן שתקוע עמוק באייטיז וחולם להיות זמר ובת בכורה הסובלת מעודף משקל ומהיעדר זיווג. מתוקף היותם האתנחתה הקומית של ההצגה, הם גם כוכביה האמיתיים.

בעוד כולם מדברים או מחווים במרוקאית שוטפת, דווקא לימור, הבת שאמורה להינשא, שחה בעברית צחה ובדיקציה מעצבנת. רוצים היוצרים לומר - זו, לא עלינו, השתכנזה. בתוקף זה, היא גם דורשת מאחיה להנמיך את המוזיקה כשהוא מסיע אותה ומסרבת לארח דודות בעת שהיא טובלת במקווה. גם טקס החינה נמצא בסכנה.

לימור, כדג חריף שכובס בכפייה וגזר נדחף לפיו, גם מטיחה באמה האשמות קשות. האם מואשמת בכך שניהלה את חייה המשותפים עם בעלה ללא אהבה או זוגיות אמיתית, מה שהביא בסופו של דבר למותו. "זה כבר לא הגיוני", אומרת לי האישה שלידי, האוחזת תינוקת בידיה, "למרוקאים אין כאלה תובנות".

"מאמא" היא ההצגה המרוקאית השלישית שיוצרים יחד המוזיקאים חיים אוליאל והבמאית חני אלימלך. אוליאל, ששמו הפך שם נרדף לשדרות, הוא אולי אחד היוצרים המקומיים המשפיעים ביותר על התנועה התרבותית שהתחוללה בישראל בשנים האחרונות. מבחינתו ההצגות, שהוא המעבד המוזיקלי שלהן ועולות עכשיו ברחבי הארץ, הן רק שלב נוסף במהפכה. "ההצגות שלנו רצות כבר כמה שנים, אבל מתייחסים אלינו כז'אנר שלא קיים. ככה גם התייחסו לשפתיים בהתחלה, אבל העם מצביע ברגליים", הוא טוען.

אידאולוגיה, ולא כסף, היא הכוח האמיתי שלדבריו מניע את עשייתו. "אנחנו צברים, והיה רצון להביא את השפה ולשים אותה כחלק מהתרבות שעדיין ממשיכה להתהוות בישראל. הרי אין עדיין דבר כזה תרבות ישראלית מובהקת, אין דבר כזה יצירה ישראלית. זה עדיין מתגבש. אנחנו רוצים להיות חלק מהמוצר הסופי, שייקחו אותנו בחשבון. הרכבת כבר יצאה לדרך מזמן, אנחנו צריכים להספיק לקפוץ עליה".

מה חסר ביצירה המתגבשת, שאתם יכולים להכניס?
"הניואנסים, השמחה. אצלנו עושים הכול בגדול. אלה מוטיבים ישראליים לחלוטין".

ואפשר לעשות את זה בלי שהציבור הרחב יבין את השפה?
"זה כמו שרואים אופרה באיטלקית. לא צריך להבין איטלקית, הרעיון עובר דרך השירים. ברגע שתרד התפיסה שזה פחות טוב, יתייחסו לזה אחרת. אני לא בטוח שהשפה היא מגבלה. מה שלא רפרטוארי, כאילו מראש פחות טוב".

בשנת 2000 הייתה השחקנית רונית אבגי הראשונה שביימה והפיקה בישראל תיאטרון דובר מרוקאית במגדל העמק. מאז, בכל שנה צצות הפקות של תיאטראות פרטיים שונים, שמועלות בעיקר בערים שבהן יש ריכוז גדול של בני העדה המרוקאית.

"בכל זמן נתון יש כמה קבוצות שעושות תיאטרון מרוקאי", אומרת ד"ר שרית קופמן-שמחון, החוקרת את הנושא בסמינר הקיבוצים. "בדרך כלל הקבוצות לא עובדות במקביל. יש עכשיו קבוצה בקריית שמונה, יש קבוצה של השחקן אריק משעלי ויש קבוצה של אשר כהן.

זה משהו עונתי, כי אלה לא תיאטראות מבוססים - עושים הפקה, רצים איתה כמה שיכולים ואז יש הפסקות גדולות".

לדברי קופמן-שמחון, "התיאטרון המרוקאי התחיל בעשור האחרון, כי אז באמת החל הפלורליזם הישראלי לפרוח וקבוצות רבות - ואפשר לראות את זה במיוחד בקרב העלייה הרוסית - החלו להתעקש על התרבות שלהן". "עד שהייתה להקת שפתיים, אנשים התביישו לשיר במרוקאית", אומר אוליאל.

"אחרי זה הקימו את האנדלוסית ואנשים הרגישו שיש להם מה למכור. עד אז אמרו להם שאין להם תרבות, או שהתרבות שלהם לא מספיק טובה. והמרוקאים התביישו. היום יש מפעלים שלמים סביב התרבות המרוקאית. אולמות של חינה, מלבישות, התעשייה המרוקאית יצאה מהארון. הקהל צמא להתחבר לשורשים שלו, לבית".

למה אתה עושה זה רק עכשיו?
"הדור השני הוא זה שנלחם. ההורים שלנו הפנימו. הדור הבא, הוא זה שהביא את הפנתרים, את ש"ס, את כל המהפכות של העדה שלנו. גם זו מהפכה. אין היום תיאטרון כזה מצליח בארץ. אני זוכר שלפני 30 שנה רצו להביא לשדרות הצגות, אז הביאו לנו הצגה ביידיש. תמיד מדברים על האמא הפולנייה, על היידישע מאמע. הנה גם האמא שלנו, המאמא.

ההצגה הבאה שלנו תהיה אידאולוגית-פוליטית לגמרי. היא על החלום ושברו, מדברים שם על סלקציה, DDT. עד עכשיו כשסיפרו את זה אמרו להם 'עוד פעם אתם בוכים'. יהיה הסיפור של לשכת העבודה ונשיר שם בהתכוונות את השיר של ג'ו עמר, 'הלכתי לשכת עבודה'".

הבמאית וכותבת ההצגה, חני אלימלך, עבדה באחרונה בהבימה. בעברה למדה תיאטרון באוניברסיטת תל אביבו ב-UCLA. "זה פלא בעיניי, שפגשתי אנשים שבפעם הראשונה בחייהם יושבים בהיכל תרבות", היא מספרת.

ההצגה הראשונה שלה ושל אוליאל הייתה גרסה מרוקאית למחזה "מחכים לגודו", והשנייה "קפה דה-מארי", שרצה כבר כמה שנים טובות בהצלחה. הקבוצה גם יצאה לסיבוב הופעות בארצות הברית בפני הקהילה הישראלית ובקרוב תצא לסיבוב נוסף ברחבי צפון אמריקה.

"אני עושה תיאטרון מרגש", היא אומרת. "מנסה להראות את המציאות שחיינו בה. כל מה שגדלתי עליו, על הבמה. אני רוצה לעשות משהו בחיי שיגיע לדורות הבאים. החלטתי להישאר בנישה הזו כדי להעצים את התרבות שלי. להגיד, תראו מה יש לנו חוץ ממופלטה ומימונה".

באחרונה הגישה אלימלך בקשה למשרד התרבות להכרה בתיאטרון שלה, כדי לזכות בתמיכה. "יש רצון טוב", היא אומרת, וחיים אוליאל מיד יורה, "מילים זה לא רצון".

"רצינו להגיש מועמדות לפרס התיאטרון ולא אישרו לנו", מספרת אלימלך. "אמרו לנו שזה בגלל שמדובר בשפה זרה. אמרתי שגם יידיש זו שפה זרה, אבל זה תיאטרון שנתמך וכבר נחשב רפרטוארי".
לדברי ד"ר קופמן-שמחון, מה שמניע כיום את התיאטרון זו המסחריות שלו.

"זה התחיל בחיקויים והתגלגל לתיאטרון ממש. כשזה התחיל להיות הצלחה, הצטרפו עוד ועוד. הם מצליחים כלכלית, עושים מכה ונחים. ברור שכדי להתפתח, צריך תמיכה יותר גדולה, כי כשבונים על הרווחים הולכים על המכנה המשותף הנמוך וזה מתבטא בבחירת החומרים, לא מעזים יותר מדי. מגיע לקהל הזה תיאטרון יותר איכותי ורציני. כמעט תמיד מדובר בקומדיות, לפעמים אפילו וולגריות".

בינתיים ההצגות ממלאות אולמות. כל הצגה עולה כחמש פעמים בחודש והיוצרים יודעים לספר על אנשים שפוקדים אותן שוב ושוב. "אנחנו מגיעים לעיירות קטנות ואנחנו לא מוכנים למכור כרטיס ביותר מ-65 שקלים, כי אנחנו יודעים מי הקהל. זה לא ממש כלכלי. השקענו בהצגה הזו עשרות אלפי שקלים, ועדיין לא החזרנו את הכסף", מספר אוליאל, "אבל לא אכפת לי, אני שותף למל שהו היסטורי שקורה פה בשדרות. אני מכריע מהלכים אמנותיים משמעותיים".

אוליאל מכתת בינתיים רגליו בין היכלי תרבות ברחבי הארץ, אולם אף אחד לא מוכן להכניס את ההצגה למפעל המנויים שלו.

"יש את התיאטרון שנחשב לגיטימי, ויש אותנו. אנחנו עושים עבודה מאוד קשה כדי שיזמינו אותנו. אבל אף אחד לא רוצה, אז אנחנו מזמינים את עצמנו, שוכרים את האולם, פותחים האנשים. אין כמעט היכל תרבות שלא היינו בו. הסתובבתי בכל מקום. אומרים שזה לא מקובל, שזה לא בשפה. כאילו יש לכל אחד מהם תוכנית ברורה מראש של איך תיראה העונה שלהם. הם מביאים הצגות ממסדיות, מוכרים מנויים והם מבחינתם 'עשו תרבות'. אז אנחנו אומרים, 'לא'. אנחנו יוצרים את התרבות. שהמהפכה תבוא מלמטה".

הרגעים שבהם סילביה ואקנין מתחילה לשיר הם כמעט רגעי קדושה. ההצגה בנויה כך שבין סצנה לסצנה שוברת ואקנין, המאמא, את הקיר הרביעי, נעמדת מול הקהל וממסה אותו בקולה. היא שרה על געגוע למרוקו, על כלה נבוכה ועל אהבה שנעלמה והקהל שר איתה. כשהיא עומדת באתגר "אינתה עומרי" של אום כולתום, עולה מן הקהל זמזום הולך גובר והמתנ"ס השדרותי מתחפש לרגע לאולמות המפוארים של קהיר או בגדד. אפיל לו ראש העיר בוסקילה מנגב דמעה.
 

ואקנין חיה כבר 33 שנה בישראל אך את דיבורה הנעים עדיין מעטר מבטא צרפתי. אישה יפה, בשנות ה-50 לחייה, שוויתרה על פוטנציאל הצלחה גדול במרוקו לטובת שירה בחינות ובבר מצוות באשדוד. "אהבתי מאוד את השירה כשהייתי ילדה", היא מספרת.

"אהבתי לשיר יותר מאשר ללמוד, הייתה חתונה של בת דודה והלכתי להופיע. אמרו לי 'אם תעלי ותשירי את אום כולתום, כל מה שיש בכיסים נשים'. הייתי קטנה, בת 18. והתחלתי לשיר והתחילו לזרוק עליי כסף. למחרת בא המנהל של הטלוויזיה של מרוקו לאמא שלי ואמר לה 'שתבוא אליי, אני אעשה אותה זמרת גדולה'". האם, החרדה לתומתה של הבת היהודייה, שיגרה אותה לישראל.

איך זה שלא כל אחד ברחוב מכיר את סילביה ואקנין?
"הכול עניין של מזל, מאמי. אם הייתי רוצה הייתי מקדמת את עצמי. בגלל העבודה שלי הייתי כל כך עסוקה, יום אחרי יום. אין לי זמן להתעסק בלקדם ולהקליט. אני כועסת על עצמי שלא הגעתי לאן שרציתי, להיות מוכרת יותר. אבל אני מבסוטית, אופטימית. לא מאוחר, זה בסדר. בהצגה התחילו להכיר אותי יותר".

לא רק החלום של ואקנין מתגשם ב"מאמא". כל אחד מהשחקנים שעולים על הבמה מגיע עם הגשמה קטנה משלו. כך למשל עקרת הבית השדרותית ליליאן בן-אבו, שוויתרה על חלום המשחק שלה לטובת גידול ילדיה, וברגע שאחת מבנותיה השלימה את לימודי המשחק התעורר בה שוב החשק. או ז'קלין הררי, מנהלת אימפריית שמלות כלה ברחובות, שהגיעה בפעם הראשונה בחייה להצגה במרוקאית ולא הפסיקה לבכות, עד שהבינה כי מצאה את ייעודה.

כשמוטי פרץ עולה לבמה הקהל לא יודע נפשו מרוב אושר. פרץ, איש שדרות בן 37, מגלם את בן המשפחה המטורלל ובוסקילה מקפיד לתרגם כל אחת מקללותיו. קללות, אגב, הן חלק בלתי נפרד מההצגה. בני משפחה אוהבים באמת, מתברר, ראוי שיזכו זה את זה בקומפלימנטים עסיסיים כמו "את דומה לכדור גבינה", או "שיחרב ביתך". את מרבית התחמושת שלו יורה פרץ, בחור קטן מפוצץ בכישרון, לעבר אחותו גדולת הגוף רחל.

"אמא שלי ראתה שלוש פעמים את ההצגה וכל הזמן ישבה ובכתה כי כל הזמן מקללים אותי". מספרת ענבל גלאם, בוגרת בית צבי מאשקלון שמגלמת את האחות הקורבנית. גלאם היא בכלל טריפוליטאית, אבל לדבריה, "מזרחים הם מזרחים, אותו סיפור כולם".

מרבית הטקסט שלה הוא בעברית, אבל הדבר לא גורע מאהבת הקהל אליה. "בסוף ההצגה אני יורדת לקהל ושמה לאנשים חינה. פתאום בקריית גת אישה הוציאה 20 שקלים מהחזייה ודחפה לי ליד. נתנה לי טיפ. לא ידעתי מה לעשות, הרגל שתי ממש נבוכה. אני בתיאטרון כי אני אוהבת שהקהל מחזיר אהבה, אבל לא כסף".

"מרוקאים שמחים ולא יודעים למה", אומר בוסקילה במהלך ההצגה. נוכחותו באולם מורגשת ולאחר כל בדיחה טובה מופנים אליו מבטים שבוחנים את תגובתו. שמו גם מוזכר שלוש או ארבע פעמים בהצגה. לקרדיטים בגוף הטקסט זוכים גם הקברן המקומי שמככב בכמה מהקללות הבולטות, מוכר הנעליים התחמן והמוסכניק הגנב.

בסוף ההצגה נדחס בוסקילה אל בין אנשי שדרות שחשו ללחוץ ידיים לפרץ ולוואקנין שיצאו אל הקהל. פרץ מתנשק עם כולם באהבה והדיווה סילביה ואקנין מחלקת כרל טיסי ביקור. "מרוקאים לא יודעים לפרגן", אומר לי ראש העיר. "אמא שלי תמיד אמרה, איפה שתראה מרוקאי מצליח, כנראה אין לידו עוד מרוקאים".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...