מס רכוש: אין סיפור ב"רכוש גנוב"
ב"רכוש גנוב" יש סיפור מסקרן, דמויות מקוריות יחסית, תחקיר סביר וצד הגותי. זה לא מספיק בשביל שיהיה רומן טוב
רכוש גנוב, סוזן אדם צילום: כריכת הספר
"רכוש גנוב" הוא הפוגה מבורכת מהנרקיסיזם הזה. לזכותו עומדת הבחירה לעסוק באופן ריאליסטי במציאות זרה למציאות הישראלית. ליתר דיוק: במציאות שהמציאות הישראלית היא פריפריאלית לה.
פשה, גיבור הרומן ומספרו, הוא ילד צועני שחי בטרנסילבניה שברומניה. אביו גוסס והוא מסייע בפרנסת המשפחה באמצעות מעשי תיווך ושליחויות קטנים, ובאמצעות שימוש במידע שאוזניו הערניות כורות לו ( " אני מתפרנס מהקשבה" ). אבל סכנה מתחשרת מעל משפחתו, סכנת פינוי.
הדירה העלובה שהם חיים בה, ובכלל בית הדירות שהיא חלק ממנו, הם רכוש שהיה שייך למשפחה של יהודי שחי כיום בישראל. כחלק ממאמציה של רומניה להתקבל לשוק האירופי המשותף, מוחזר לידי בעליו המקוריים רכוש שהוחרם בתקופת הקומוניסטים, למשל הבניין הזה. היהודי הישראלי מגיע לטרנסילבניה כדי למכור את הנכס, שאותו מעוניינים לקנות יזם הונגרי ובעל הון גרמני, ואחר כך מאפיונר צועני מקומי, בתיווכו של "היהודי האחרון", ניצול שואה שנשאר בעיירה הרומנית.
אדם מתארת רומניה פוסט קומוניסטית שמשלמת את מחיר החירות הפוליטית בפערים חברתיים מעמיקים והולכים. את האליטה המפלגתית החליפו אוליגרכיה גסה עבריינית למחצה (הבוס הצועני) ואליטה מתוחכמת פוסט תעשייתית (מהנדסת העירייה ועורכת הדין שמתווכות בעסקה). האחרונה אף משתפת פעולה, על גבם של המעמדות הנמוכים, עם יזמים ומשקיעים זרים. את האיטיות והניוון הקומוניסטיים מחליפות פיקחות ומהירות דורסנית קפיטליסטיות. כפי שאומר סבו של פשה: "פשיזם, קומוניזם, קפיטליזם, מבחינתו של הרעב אין הבדל גדול באיזה'איזם' מקרקרת הבטן שלו".
לרומן של אדם יש פוטנציאל הגותי משמעותי, שמפותח רק בחלקו. למשל, ההקבלה בין הצוענים ליהודים; או ההקבלה בין "היהודי האחרון" ליהודי מישראל, שחושפת (במודע?) תפיסה ציונית לא אופנתית: היהודי הרומני הוא זקן ערמומי שמסייע בפינוי הבית מיושביו בעוד שהיהודי מישראל הוא ישר ורחום; או ההקבלה למציאות הישראלית של היחסים המתוחים בין הונגריה העשירה לרומניה הנחשלת, מריבתן ההיסטורית על טרנסילבניה, בה קיימת פזורה הונגרית משמעותית. ככלל, אדם מתגלה ברומן הזה כבעלת מלאכה הגונה: יש סיפור מסקרן, יש דמויות מקוריות יחסית, יש תחקיר סביר, יש פן הגותי. בין בעלי מלאכה הגונים לכותבים יומרניים אני מעדיף את הראשונים.
סוזן אדם. צילום: יח''צ
אבל אף על פי ש"רכוש גנוב" בפירוש לא רומן גרוע הוא גם לא רומן טוב. מדוע? אולי חסרה רשעות מפלפלת ברומן הזה: הילד העני מול הכוחות הגדולים האכזריים נותר הטוב מול הרעים. אולי חסרה מעט מקוריות, למשל באהבת הנעורים חסרת הסיכוי של הנער העני לנערה הענייה. אבל נדמה שעיקר הבעיה הוא אחר, בעיה שאופיינית לספרות הישראלית המיינסטרימית: ההתייחסות לקוראים כאל קהל שבוי. התחושה שעולה משורה ארוכה של רומנים ישראליים היא שברגע שהתחלת לקרוא את הספר, מבחינתו של הסופר אין מה למהר.
אפשר לנמנם בצוותא עם הקורא. אפשר למסור במתינות את חומר הרקע, את תיאורי ההוויי וכדומה. כאן, למשל, העלילה הקצבית והדחוסה, שמפעילה את כל הדמויות לפי
אופיין והאינטרסים שלהן, מתחילה מאוחר מאוד, בשליש האחרון של הרומן. וכשהיא סופסוף יוצאת לדרך היא ננטשת בסוף הספר, לא מ?ותרת כהלכה, במין זלזול עצמי וזלזול בקורא.
חוסר ההקפדה על ריתוק הקורא לעלילה יוצר אצלו גם תחושה מעורפלת שמה שנפרש בפניו אינו "אמיתי", שאלה רק מילים כתובות על דף ולא עולם שיצרו בשביל שיצלול לתוכו. יש כאן פרדוקס: דווקא הנמנום העלילתי, שאופייני לחיים האמיתיים, יוצר בקוראנו רומן אי אמון בחיים המוצגים בפנינו. או ליתר דיוק: לא גורם לנו להשעות את האי האמון.
לשאלה איך מעניינים את הקורא בלי לגלוש לסנסציות "מרגשות" זולות קשה לענות. קשה להיות סופר טוב. בניגוד ללהיות סופר סתם, שזה יחסית קל.
סוזן אדם רכוש גנוב כתר 260 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
