קיץ קטלני: אדית וורטון לא מחממת
שום אחרית דבר מושקעת או סופרלטיבים על הכריכה לא יעזרו: "קיץ" הוא לא חגיגה ספרותית אלא מלודרמה קלושה, בכיינית ומייגעת
קיץ - אדית וורטון צילום: כריכת הספר
אך דווקא בקיץ הזה מחליט עורך הדין רויאל שמתחשק לו להתחתן עם הצעירה שגרה אצלו, ומובן מאליו שגם לושיוס הנהדר לא באמת יישאר בסביבה לאורך זמן. ועוד: מעל דורמר?צפון מתנשא הר אדירים, מקום מושבם של פורעי חוק וכופרים. משם נלקחה צ'ריטי בינקותה כדי להצילה ממשפחתה האמיתית, אך זו ממשיכה להעמיק שורשים בליבה של צ'ריטי ובמוחה הקודח, והיא עתידה - ממש הקיץ-לגלות מאין באה ואת מי הותירה מאחור.
אז בהוצאה מבטיחים שהרומן בן 92 השנים הוא "חגיגה ספרותית של ממש", פרי עטה של "אדית וורטון, מהסופרות האמריקניות הגדולות בכל הזמנים, זוכת פרס פוליצר" ועוד כהנה וכהנה, וגם מוציאים אותו בסדרת "הקלאסיקונים" הטובה, שכבר נדפסו בה בלזק ופו, ואתה קורא את המלודרמה הנשית הזו, הבכיינית והרומנטית והמייגעת, ולרגע מפקפק בעצמך. האומנם חמקה ממך התשוקה? האמנם טחו עיניך מלהבחין בברק? האם נסתתמה תבונתך ואינך מבחין בחשבון הנפש הנוקב עם המוסרנות האמריקאית? כל אלה הובטחו לך בגב הספר, והתפתית להאמין. הייתכן, אם כן, ש"קיץ" הוא רומן יללני להפליא, קלוש ומלודרמטי?
ייתכן גם ייתכן. יש סופרים שזכו להצלחה גדולה בזכות, נניח, ספר או שניים מוצלחים שכתבו - במקרה של וורטון מדובר כמובן ב"עידן התמימות", שנכתב כשלוש שנים אחרי "קיץ" - ומאז עלינו להאמין שכל יצירתם אבק יהלומים ומשי שנכרך בחוטי זהב, אבל "קיץ" הוא טקסט פטפטני וכבד גוף, נקי מכל רבב של מודעות עצמית ואירוניה. "מעולם לא ידעה להסתגל; היא יכלה רק לשבור ולקרוע ולהרוס"; " היא נתנה לו כל מה שהיה לה - אך מה זה לעומת המתנות האחרות שיכולים להעניק לו החיים?" - את זה אי אפשר לייפייף ולטעון לביטוי של סערת נפש.
אי אפשר להאיר את זה באור נשגב יותר משהמילים דורשות. הטקסט הזה הוא דרמה קווין, והאיכויות המסוימות שלו - למשל הדואליות הנבונה ביחסה של צ'ריטי לעורך הדין, או הניסיונות (כושלים ומאולצים ככל שיהיו) להקים לה פסיכולוגיה; הבנייה הטובה של יחסה לשאר בנות העיירה; העצמאות המסוימת שהיא לומדת לדרוש לעצמה; וככלל השליש האחרון של הספר, שהוא כבר איטי ומעט שקול יותר - כל אלה אובדים ברומנטיקה המטופשת ובצעקנות שפושה בכול.
לכאורה אפשר לטעון שזו "ספרות נשים" - תואר מבזה למדי גם אם הכרחי לעתים - אבל הוצאתו של הספר בסדרת "הקלאסיקונים" דווקא, מעקרת את האפשרות הזו ומעניקה לרומן הילה שאין מאחוריה הרבה. מצד אחר, אולי סתם לא צלח "קיץ" את מבחן הזמן. צ'ריטי, בכל מקרה, מסיימת את הרומן כשהיא כבר חלק מן "המוסרנות האמריקנית".
וטרם הזכרנו את אותה תכונה מבהילה של עורך הדין רויאל, שככל הנראה ניחן בכוחות על, שכן הוא צץ בכל מקום ברגע הכי לא נכון. בתחילה זה מבדר, אבל בהופעתו החמישית דאוס אקס מכינה באמצע שום מקום (תוך שהוא, כהרגלו, מציע לצ'ריטי להתחתן עימו) - ובכן, זה כבר עוד פרט מגוחך, בלתי אמין, לא מלוטש.
איריס לעאל - סופרת מוכשרת - יכולה לנסח באחרית הדבר היפה והמוצלחת שלה כמה אמירות על הספר שרק תרצה, אבל לא בכדי היא נאלצת לנוע הלוך ושוב בין הטקסט ובין חייה של הסופרת וטקסטים אחרים שלה: הרומן הזה באמת לא זכה לרגליים משל עצמו לעמוד עליהן,
וורטון הסופרת אולי התכוונה לומר משהו, אבל הטקסט שלה לבדו אינו אומר את הדברים.
לעאל יכולה לדבר על "הד תנ"כי נורא הוד" שמהדהד ברומן, לקשור לו תודעה היסטורית ולדון בתשוקה ובמיניות הנשית, ואולי יהיו מי מן הקוראים שבחום הקודח של הקיץ הישראלי יהיו מוכנים להאמין לה ולהפקיר את זמנם בדפיו המיוזעים של "קיץ" של וורטון. אבל הקורא האחד הזה, שעכשיו כותב על הספר, מוכרח להתנער ולדרוש לעצמו את הזכות לומר דבר שהביקורת בדרך כלל מונעת מעצמה את היושרה שבהעלאתו על הדף: שיותר מכול, מעל הכול ובנוסף, הספר הזה הוא גם ספר משעמם.
אדית וורטון קיץ מאנגלית: מיכל אלפון עם עובד, 223 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
