סוף עונת המבקרים
פחות ופחות מבקרים נחשבים היום לאוטוריטות. יותר ויותר מבקרים מוותרים על כללי האתיקה הבסיסיים ובאופן כללי-הימים שבהם עולם התרבות עצר את נשימתו כדי לדעת מה חושב חיים גמזו על הצגה חדשה חלפו מזמן
למרות זאת, ביום שאחרי שידור הפרק הראשון, כשביקורות הטלוויזיה הצוננות עד קפואות התפרסמו, גילה אשכנזי שמישהו השליך אותו לקו האש. רצה הגורל ושני מבקרי הטלוויזיה בעיתונים הגדולים - ירון פריד ל"הארץ" וגפי אמיר ל"ידיעות אחרונות" - החליטו להתייחס ל"יפה לנו" בתור "הסדרה של ליאור אשכנזי".
הם לא תיאמו את זה מראש, מן הסתם, אבל אי אפשר היה להתעלם מכך ששני הטורים התמקדו בעיקר בטאלנט תכול האישונים. מדובר, על פניו, בטריק כתיבה לגיטימי של מבקר. אשכנזי בסך הכול שימש כקולב שעליו נתלו הטענות של שניהם כלפי הסדרה. אבל משהו שם הרגיז מספיק את היוצרים, כדי שהם יחליטו להגיב.
אז התיישבה שרה צפרוני, אחת היוצרות, ושלחה מכתב נזעם ומפורט, שפורסם בבלוג התקשורת "וולווט אנדרגראונד" של דבורית שרגל ב-"תפוז". "אני, שרה צפרוני, אחת מצוות היוצרים של 'יפה לנו'-המיני סדרה' של ליאור אשכנזי שעלתה שלשום בערוץ 10", היא פותחת ובהמשך מפרטת את צוות היוצרים שלצדה, "עבדנו על הסדרה הזאת מאפריל 2007 ועד ספטמבר 2008".
"ליאור אשכנזי הנהדר והמתוק, רק קריין אותה (יומיים עבודה בשביל מקצוען כמוהו). למרות זאת גם אצל גפי אמיר וגם אצל ירון פריד הפכה הסדרה לסדרה 'של ליאור אשכנזי'. עד כדי כך הם לא מבינים דבר בתחום שעליו הם מופקדים, עד כדי כך הם אינם מבדילים בין טאלנט שנועד להוסיף ברק וקומוניקטיביות לסדרת תעודה לבין הסדרה, יוצריה ותכניה".
מכאן ואילך שועט המכתב של צפרוני למקומות חריפים יותר: "ככה זה עם פריד ואמיר: יש להם את הג'וב המצוין מכולם - לשבת בביתם, לצפות בכל תוכנית שעולה על רוחם ואחר כך לכתוב על זה 300 מילה. אבל בשבילם זה'אוף, איזה זין'. אני מכירה כמעט את כל כתבי גפי אמיר, ודי טוב את אלו של פריד. הם לא אנשים טיפשים. הם לא אנשים חסרי רקע, השכלה או הבנה חברתית ותרבותית. אבל הם, ככה זה נראה לי, אנשים שזורקים זין על הג'וב שלהם".
"עושה רושם שמזמן איבדו כל תשוקה - לטלוויזיה, לכתיבה, למה שתגידו. מכעיס אותי שאנשים עם גישה כזאת כותבים על עבודתנו 'חלטורה'". צפרוני היא עיתונאית לשעבר, מה שהופך את הטקסט הזה לחריף אפילו
והיא לא לבד. כשמתבוננים בשני העימותים הנוספים שהתרחשו באחרונה בין יוצרי למבקרי טלוויזיה, מגלים שהמעורבים היו ברובם עיתונאים. הראשון, והמתוקשר יותר, התלקח כשגיא מרוז הכריז על מלחמת עולם על גפי אמיר. היא טווחה בתוכניתו "לנצח את הסרטן" ונכתשה, בתגובה, מדי שבוע במדורו האישי ב"זמן תל אביב". הקטטה השנייה הייתה זו שפרצה בין אמנון דנקנר למיקי לוי מ"מעריב", שלא התלהב מ"פולישוק" וחטף, בתמורה, מאמר זועף ועוקצני על כישורי כתיבתו.
העימותים האלה, שתכף נברר מדוע הם מתלקחים דווקא בין עיתונאים, הפנו בשבועות האחרונים זרקורים מחודשים לעבודתו של המבקר, שהופכת מורכבת מיום ליום. לא רק בגלל הסיבות המובנות מאליהן - הדמוקרטיזציה של המדיה, שהביאה לריבוי בלוגים פופולריים באינטרנט ולפריחת הטוקבקים, הטוויטר והפייסבוק - אלא בעיקר כי יש תחושה שמדובר בתפקיד חשוף מתמיד.
אם בעבר מקרים כמו דודו טופז והמשקפיים של שניצר היו קוריוזים קיצוניים, היום מבקר צריך לקחת בחשבון שמושא הביקורת עלול לענות לו, ובצורה לא פחות מושחזת. קבלת הדין בשתיקה, שהייתה פעם חלק מחוקי המל שחק, לא קיימת יותר, או לפחות מתעמעמת. וזה לא הדבר היחיד שמתעמעם.
"התחושה היא שאין סיבה לחשוש", אומר שי גולדן, לשעבר מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות" והיום עורך בכיר ב"הארץ". " פעם, אם היית מתעסק עם רענן שקד, רון מיברג או הדה בושס, ידעת שאתה פותח חשבון עם אדם שיכול לרדוף אותך שנים ולהרוס לך את הקריירה. היום, אם התעסקת עם מבקר הטלוויזיה של "ידיעות", אז לא ביג דיל. אין מורא. זה, אגב, לא כל כך נורא בעיניי".
לא ?
"לא. מבקרים הם רק מבקרים. לא צריך לחוש כלפיהם מורא. יש אנשים שלא עונים להם, ויש אנשים שכן. קראתי את הביקורת של גפי, היא לא חרגה מהכללים של ביקורת טלוויזיה, אבל לפעמים אתה דורך לאדם על איזשהו עצב חשוף בלי לדעת. לי למשל יש במה תקשורתית ופרסמתי כמה ספרים. בואי נגיד שמספר הביקורות הרעות שקיבלתי גדול ממספר השערות שיש לי על הראש, ולא עניתי לאף אחד מהם כי קיבלתי עליי שזה חלק מהמשחק".
רק שגולדן, מתברר, שייך לז'אנר הולך ונכחד. יותר ויותר אנשים כבר לא מקבלים עליהם יותר את חוקי המשחק. "החזרת האש יותר קשורה למוסד הטוקבקים", טוען יובל נתן, לשעבר מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות" ועורך "רייטינג" והיום העורך הראשי של ערוץ "ביפ" ואתר "מאקו" ב"קשת".
" מילים כבר לא נצרבות יותר על הנייר, אלא נכתבות בטוקבקים. אנחנו נמצאים בחברה שבה אנשים לא מקבלים יותר את הגזרה התקשורתית. אפילו משה קצב, עם הנאום הזה של 'אתם ערוץ 2' או דודו טופז. יש איזה מכירת חיסול תרבותית, שבמסגרתה איש הישר בעיניו יעשה. מישהו אמר משהו לא טוב עליי אז יאללה, ניכנס בו בחזרה ונרדד את הדיון למשהו אישי, שזה דבר מאוד קל ואגב, גם מאוד אפקטיבי".
מי הם באמת האנשים שעונים למבקרים? ואיך קורה שרוב הקטטות קשורות למבקרי טלוויזיה, ומתלקחות דווקא בין עיתונאים לשעבר? כדי להבין את התשובה כדאי, בשלב ראשון, להתבונן בז'אנר עצמו.
"אני מבדיל בין מבקרים בתחומי אמנות שונים לבין מבקרי טלוויזיה", מבאר גל אוחובסקי, מבקר מוזיקה ותיק שאמון היום, בין שאר מפועלותיו, גם על ביקורת המוזיקה של מגזין "טיים אאוט". "זה התחום שהוא יותר מתחום. לפני שמגיעים לפן המקצועי זאת בעצם ביקורת על החיים ולכן הדיון הוא יותר סוער ומיידי, והוא כמעט לא דיון עומק".
"כשאורי קליין כותב ביקורת על סרט, לא משנה מה אתה חושב על זה, יש שם כתיבה שמתבססת על תפיסת עולם ספיציפית של אמנות הקולנוע, בעוד שכתיבת טלוויזיה כאילו כל אחד יכול. כשיום אחד אתה כותב על "כוכב נולד", ויום אחר על נתניהו וליברמן או פתאום "פולישוק", אז הדיון הוא אקלקטי.
בטלוויזיה, יותר משהם כותבים במובן המסורתי, אלה בעיקר אנשים דעתנים. לגפי אמיר ולירון פריד יש קרדיט כבעלי עט, ולכן כשהם כותבים, ההתייחסות אליהם היא כבעלי טור, ובעלי טורים אחרים מרגישים רצון להגיב".
זו טענה נכונה אבל חלקית. לא חסרים היום מבקרים שאינם בהכרח אוטוריטות בתחומם - ולא רק בעולם הטלוויזיה - ולמרות זאת מבקרי המסך הקטן מושכים, נכון להיום, את רוב האש. למעשה, רקע מוקדם הוא כבר מזמן לא דרישת בסיס של המקצוע, ותעיד על כך שורה ארוכה של מבקרים שאינם מתהדרים בתארים אקדמיים תואמים בתחומם, או בניסיון מעשי בז'אנר שעליו הם כותבים. יש כמה כאלה שגם מודים בכך בגלוי.
"תשאלי אותי מה הכשיר אותי להיות מבקר ספרות? זה שיש לי מחשב בבית", אומר מבקר הספרות אירי ריקין, "מישהו שאל אותי פעם מי שמך? אף אחד. אין אפילו בגרות בספרות. במשך שנתיים כתבתי ביקורת תיאטרון כשההצגות היחידות שראיתי בחיים היו ההצגות שביקרתי אותן. הייתי גם מבקר קולנוע במשך שנה באיזה מקומון, כשהייתי צעיר. רק אוכל לא ביקרתי. מה שהפך אותי למבקר זה היכולת שלי להפגין דעה, לנסח אותה והעובדה שיש אנשים שמוכנים לשלם לי על זה, זה הכול".
וזה לא הפריע לך?
"לא. הרגשתי שיש לי מה לומר. הדבר היחיד שלא רציתי זה להתעמת עם אנשים שנפגעים, ולכן אני מעדיף לכתוב על אנשים שמתגוררים מעבר לים, או פשוט על אנשים מתים. בסופו של דבר, אין משהו פגיע יותר מסופר. הוא פגיע מאמא פולנייה שאומרים לה שבנה הבכור מכוער. וחוץ מזה, הכול כל כך אישי. אם לפני כן נדרס לי חתול ואז אקרא קטע על חתול שנדרס והבעלים שלו בוכה עליו, אני אחשוב שמדובר במופת".
ריקין שייך לסוג המבקרים שלא מהסס להודות שאין לו השכלה ראויה, מכיוון שהוא גם אינו מקדש את מעמד המבקר מלכתחילה. בכך הוא גם מבדל את עצמו באופן ברור מדור הדינוזאורים, כפי שכולם מכנים אותם, שאליו משתייכים בין השאר מיכאל הנדלזלץ ואליקים ירון בתיאטרון ואורי קליין ומאיר שניצר בקולנוע - כולם נחשבים לאוטוריטות בתחומם, ונהנים מתדמית המבקר הישן והמוערך, כזה שלמד את דרכו אל המעמד והקדיש לו את חייו המקצועיים.
הדור הזה, מתברר, הוא היחיד שאיכשהו זוכה לקונצנזוס בקרב רוב אנשי התעשייה וגם בקרב חלק מהקוראים. תאהבו או תשנאו, לפחות לא תוכלו לטעון שהם מחלטרים. "מה שהופך היום אדם לאוטוריטה זה לא הטייטל אלא הכותב עצמו", אומר שרון מולדאבי, לשעבר מבקר המוזיקה של "ידיעות אחרונות" והיום של ynet.
"וזה בולט במיוחד בעידן של ריבוי דעות באינטרנט ובבלוגים, שבו לא ברור לך למי כדאי להקשיב, כך שאתה נצמד יותר מתמיד לאלו שאתה מעריך. יש אנשים שמעשירים את תפיסת העולם שלי ויש כאלה שאין להם מה לתת לי. במצב כזה, מי שיש לו מה להגיד מאוד בולט החוצה, כי טקסט טוב, שיודע על מה הוא מדבר, זה משהו שקשה מאוד לתקוף אותו, גם אם ממש תרצה".
הבעיה עם דור הדינוזאורים היא שכשמו כן הוא - הוא מבוגר, מתמעט ומתגורר בשמורות טבע מבודדות בעיתונות הכתובה. ולא רק הם מתמעטים. גם הקהל שלהם. "אם פעם הקולנוע האמריקני היה מיועד לבני 12, היום הוא מיועד לבני שמונה", אומר מאיר שניצר. "הסרטים הקופתיים ביותר בתולדות הוליווד הם לילדים ולנוער - טיטאניק, הארי פוטר, שר הטבעות".
"ילדים בני שמונה לא קוראים ביקורת, מה גם שמבקרים לא כשירים לכתוב ביקורת על סרטי ילדים. אז אם קהל הצרכנים המיידי לא קורא ביקורות כי הוא צעיר מדי, מלכתחילה נוצר כרסום במעמד המבקרים. הם מצטמצמים לסרטים אמנותיים או לסרטים זרים, שאינם דוברי אנגלית, שלא מביאים הרבה כסף ולכן לא מהווים פונקציה רצינית כל כך".
והנה עוד עניין: פרט לכך שלדור הדינוזאורים לא קמו יורשים ראויים הרי שגם אם קמו, הם עזבו את תחום הביקורת מהר מאוד לטובת עיסוקים אחרים: בדרך כלל, כדי לחצות את הקווים לעולם שאותו הם ביקרו.
הזליגה הזו, שבמסגרתה אתה יום אחד מבקר ויום אחר כך הופך לחלק מהעולם שאותו ביקרת בחריפות עד לפני רגע, היא נדבך נוסף בארון הקבורה של המבקר כפי שהכרנו אותו. בכל זאת, אם אפשר לקנות את המבקר הנשכני במקום לחשוש מהביקורת שלו, אז למה שתהסס לענות לו בעיתון? בעצם, למה שתספור אותו בכלל?
"אני חושב שזה מאוד טבעי שעיתונאי שמפגין הבנה ושליטה בטלוויזיה יעבור לעבוד בתחום אחרי שהוא מסיים את הסיבוב שלו בעיתונות", אומר ירון טן ברינק, לשעבר מבקר הטלוויזיה של "ידיעות" והיום עורך "רייטינג". " מה מצפים ממנו, שהוא ימשיך לכתוב ביקורות עד גיל 60?".
אורי קליין עושה את זה והוא לא היחיד.
"ואני מצדיע לו. יש משהו בטלוויזיה שהוא נורא שוחק ולדעתי קדנציה שנמשכת יותר משלוש-ארבע שנים לא תיגמר טוב. זה תחום שנורא קשה לבקר אותו, כי הביקורת מתפרסמת אחרי שכולם כבר ראו את מה שאתה כותב עליו ולכן אנשים לא מתייחסים לביקורת בקטע של לראות או לא, אלא האם אני מסכים עם מה שכתבת או לא - כלומר, האם אתה אידיוט בעיניי או לא - כך שהביקורת שלך נמצאת כל הזמן במבחן".
"בלי קשר, תעשיית הטלוויזיה מאוד צמאה לאנשים שמבינים או חושבים שהם מבינים מה לעשות בה ומבקרי טלוויזיה, אם הייתה להם קדנציה טובה, נוטים להרשים את מקבלי ההחלטות. גם אני, כשעזבתי את "ידיעות" היו לי הצעות מהטלוויזיה, פשוט דחיתי אותן בנימוס".
גם כאן, המציאות יותר מורכבת ממה שטן ברינק רוצה לחשוב. בעיקר בגלל הפיחות שחל במעמד המבקרים גם בתוך מקום העבודה שלהם עצמם, כלומר בעיתונים. אם בעבר כל עיתון החזיק מבקר טלוויזיה, קולנוע או תיאטרון במשרה מלאה, היום זה תפקיד שממלאים נוסף לתפקידים נוספים בעיתון. "וזה לא הדבר היחיד", אומר מבקר התיאטרון של "מעריב" אליקים ירון.
"הם מבקשים ממך להצטמצם ל-200 מילה, וגם לא תמיד מפרסמים את הביקורת. בכלל, יש תחושה שהעיתונים היום, לפחות היומיים, שונאים תרבות. הם מקדישים עמודים שלמים לספורט, אבל רבע עמוד, עמוד בקושי, לתרבות. וזה לא שאין מה לסקר. זה פשוט לא נורא מעניין אותם".
"היה איזה בחור שהיה מבקר הקולנוע של גיא פינס במשך חצי שנה", אומר אוחובסקי, "ואחר כך הוא הפך להיות האיש שממליץ על הסרטים לצרכני ה-V.O.D. לדעתי , הוא גם מרוויח יותר ממקודם, גם מרוצה יותר מעבודתו ולדעתי תחושתו היא שהוא קודם. אני חושב שזה מסמל את איך שהעולם השתנה".
אז בואו נשחק בכאילו: נניח שכל המבקרים בכל התחומים עולים על החללית ומשוגרים למאדים, כדי להקים מושבת עונשין איומה שבה יבקרו זה את זה מדי יום. האם יכול להיות שאף אחד לא יתגעגע אליהם?
"גם כשאני הייתי מבקרת הייתי משוכנעת שאני חשובה", אומרת עירית לינור, "אבל אז את יוצאת החוצה ומגלה שאת לא ממש, ושמבקרים יכולים לקטול ספרים וסדרות טלוויזיה עד מחרתיים, וזה לא ישנה למאות אלפי האנשים שיצרכו אותם בהנאה. הביקורת היא יותר תקשורת שבין העיתון לקוראיו, היא לא ממש קשורה לנושא שמסקרים וגם לא ממש מחלחלת לקוראים".
"קרה לי המון פעמים שקיבלתי ביקורת איומה ונוראה ואז אבא שלי היה אומר לי 'כתבו עלייך ממש טוב'. אנשים לא תמיד שמים לב מה באמת כתוב שם וזה לא ישפיע עליהם אם לצרוך מוצר תרבות מסוים או לא. אם יש לזה השפעה, אי אפשר לבודד או להוכיח אותה, ולכן להיעלב מזה זה כמו להיעלב ממישהו שעובר בצד השני של הרחוב וצועק 'היי, אתה שמן!?' זה לא נעים, אבל אתה ממשיך ללכת, והוא ימשיך לעמוד במקום ולצעוק על אנשים אחרים".
לא ברור עד כמה לינור צודקת, בעיקר משום שיש לא מעט אמנים שהצליחו דווקא מפני שהביקורת יצאה נגדם. פריחתם של אביב גפן והיהודים בעולם המוזיקה, למשל, היא רק דוגמה אקראית. יותר מזה: לא כולם מבטלים את השיח הפנימי בין התקשורת לתעשייה כמו לינור.
"תמיד היה מתח בריא בין שני הצדדים", גורס נתן. "אנשי טלוויזיה ידעו בלבם שביקורת חשובה, כי זה הפידבק האובייקטיבי היחיד שהם מקבלים פרט לרייטינג. זה אמנם אישי מאוד ותלוי בכותב, אבל אם קראתי בן אדם ושמונה פעמים מתוך עשר הסכמתי עם מה שהוא כתב, אז אני מסוגל לכבד את מה שהוא אומר. בגלל זה נראה לי שביקורת טלוויזיה תהיה חסרה יותר דווקא לאנשי טלוויזיה מאשר לציבור הרחב. ברגע שיוצר טלוויזיה יודע שיש לו את הפידבק הזה, הוא מחפש אותו, אפילו זקוק לו, גם אם ההזדקקות הזאת מביכה אותו".
הדיאלוג הזה, מתברר, קורה לא רק בטלוויזיה. באופן מפתיע, הכמיהה של יוצרים לקבל פידבק חוץ מערכתי היא גדולה ממה שנהוג לחשוב. "אני יודע בצורה חד משמעית על אמנים שאוהבים לקרוא ביקורת ולהוציא ממנה את האלמנטים החיוניים כדי ללמוד מהם", אומר חיים שמש, לשעבר מנהל המחלקה הישראלית בחברת הד ארצי ואן-אם-סי, והיום מפיק ומנהל מוזיקלי.
"ובמובן הזה מבקר יכול בהחלט להשפיע בעקיפין על היצירה של האמן, לעורר איזו הקשבה אחרת. יש משהו בעמדה של המבקר, אם הוא מוערך על ידי האמן, שמאפשר לו ראייה דו כיוונית - גם על התוכן וגם על הקהל. זו נקודת מבט מורכבת, שהרבה פעמים מי שמעורב בפרויקט לא מצליח לראות".
גולדן מפגין תפיסת עולם קודרת בהרבה. "העולם המושלם של אנשי הטלוויזיה הוא ללא מבקרים, ובו הם מנהלים בעצמם את הדיאלוג עם הקהל, מעל הראש של העיתונות. את צריכה לזכור שאין הבדל דרמטי בין ערוץ טלוויזיה מסחרי לבין רשת שמוכרת מזון. המטרה היא להגיע לקהל הרחב ביותר בעלות נמוכה כדי למקסם רווחים. ואם יש גורמים באמצע שמפריעים זה לא טוב, עדיף בלי זה".
מה שקשה להבין, בתוך כל הדיון הזה, זה עד כמה יש לביקורת השפעה על התחום שאליו היא נוגעת. במילים אחרות, עד כמה היא יכולה לגרום לאמנים וליצרני התוכן לשנות את ההחלטות שלהם. את הנקודה הזו אף פעם אי אפשר היה למדוד או לכמת, והיום - כשכל אחד יכול להפוך את עצמו למבקר במחי בלוג או טוקבק - זה קשה פי כמה.
"אני מקשיבה לביקורות כשהן מהדהדות איזושהי בעיה שאני עצמי מרגישה שיש בתוכנית", מודה ליאת פלדמן, מנהלת התוכניות של ערוץ 10. " אם המבקר היה נבון מספיק כדי לכתוב בצורה רהוטה משהו שגם אנחנו מרגישים שהוא בעייתי, אז את אומרת 'וואללה, הוא צודק'. זה חלק מהדיאלוג הפנימי שיש לך לגבי התוכניות שאת עושה".
זה ישפיע על ההחלטה שלך אם לתת לתוכנית עונה נוספת?
מה בנוגע לתוכנית שהביצועים והעלויות שלה בינוניים, אבל הביקורות טובות?
"אם נרגיש שהתוכנית טובה, נרצה להמשיך. וכאן, ביקורת הטלוויזיה היא לא אלמנט קובע, אלא מה שנקרא 'הרחוב הישראלי' - המטקבקים והתגובות שזורמות לערוץ".
בניגוד לטלוויזיה, שם נראה שלביקורות כבר מזמן אין השפעה אמיתית על הצופה, בתחומים אחרים נראה שהיא עדיין נהנית ממעמד הרבה יותר יציב. מצד שני, שלא תחשבו שהשיקולים הכלכליים לא עובדים גם כאן.
"יש לפחות שני מקרים שבהם הביקורות מאוד עזרו", אומר ירון סדן, המו"ל הראשי של הוצאת "עם עובד". " סביב הספר 'שום גמדים לא יבואו' של שרה שילה היה גל של ביקורות שיצר באזז נורא טוב, וגם על הספר 'עולם נהדר ואכזר' של פלטונוב התפרסמה, חצי שנה אחרי שיצא, ביקורת רצינית ומקיפה במוסף ספרים של "הארץ" והיא ללא ספק גרמה לאיזושהי דחיפה. מצד שני, לא חסרים ספרים שזכו לביקורות טובות ולא נמכרו, כי הם מעניינים קהל מאוד קטן".
מה יקרה עם היוצרים שלהם, כשהם יגיעו אליכם עם ספר שני?
"אם הוא יהיה נפלא, נוציא אותו כנראה. אם הוא יהיה בינוני, נחשוב פעמיים".
מי קהל הקוראים שבכל זאת מקשיב לביקורות? אם להכליל בגסות, מדובר בדרך כלל באנשים בעלי אוריינטציה אמנותית, כאלה שחשוב להם לדעת משהו על היצירה שהם עומדים לראות - וכן, חלקם גם מבוגרים יותר. "אם המוצר הוא אמנותי, כלומר מצהיר מראש על כוונות אמנותיות, אז ההתחשבות בביקורת היא גדולה יותר", אומר אליקים ירון, מבקר התיאטרון הוותיק של "מעריב".
"אם אני יוצא מ'אנטיגונה' ואומר שזה רע, אז קהל היעד של ההצגה לא יבוא. מצד שני, לא צריך אותי בשביל לקטול את קישון. אני יכול לנבוח עד מחר, אבל יבואו בלי קשר למה שאני אגיד. אני יודע שאני משפיע על מגזר של הצגות שנועדו לקהל יותר מצומצם, ולא פעם הצלנו גם הצגות בזכות ביקורת טובה. למשל, הביקורת שיבחה מאוד את ההצגה 'אנדה' בבית ליסין וזה עבד ועזר".
"ההשפעה מורגשת בקצוות", מדייק אוחובסקי. "מתוך מאה דיסקים שיוצאים בשנה בממוצע, יש שניים שהביקורת בנתה, שניים שהביקורת הרסה ו-96 דיסקים שאף אחד לא זוכר מה אמרו עליהם. הממוצע בכלל לא מבוקר. מתי זה בולט? במקרי קיצון. למשל, כשביקורת מתגייסת כדי לקלקל למישהו.
במקרה של 'אבידות ומציאות' של שבי גביזון ודנה מודן, שיצא קודם כסרט ורק אחר כך כסדרת טלוויזיה - הביקורת גמרה אותו, וחבל. זה הוצג כרמייה, כסרט שנחתך מסדרה, ואנשים חשבו שעובדים עליהם ולא הלכו לראות את הסרט, שהיה מאוד יפה והיה חתיכה מאוד מסוימת מהסדרה".
נשארת, אם כן, שאלת העתיד. איזה מבקרים ישרדו כאן, בעידן שבו כולם משמיעים את קולם עד שהכול הופך לבלילה אחת גדולה? בשעה שהעיתונות המודפסת נאבקת על קיומה וכל אחד יכול להוריד לעצמו איזה שיר שהוא רוצה באינטרנט, ואוטוטו גם ספרים? אולי הגיע זמנם להיכחד? ואם לא, איזה טנספורמציה נגזר עליהם לעבור?
"השאלה הזאת חוזרת על עצמה תמיד והתשובה נשארת בעינה", אומר מולדאבי. "מתחילת העיתונות המודרנית ועד היום היו כאן מבקרים ולדעתי כך זה יישאר. אני לא חושב שהולך ופוחת הדור. כל הזמן קמים אנשים ספציפיים, צעירים ורגישים שרוצים לבטא את עצמם, ובמובן הזה אני לא רואה שום הבדל. הטכנולוגיה מתקדמת, אבל זה הדבר היחיד שמשתנה. חוקי המצוינות ימשיכו לפעול - המבקרים הטובים, המיעוט, יישארו, והם תמיד יבלטו. הרוב יישארו בינוניים".
נא להמתין לטעינת התגובות
