אבן פינה: הספד לגאונת מחול
חמישה ימים אחרי מותו המסוקר של מייקל ג'קסון, הלכה לעולמה פינה באוש (1940- 2009). הקירבה המקרית הזו גרמה לשרון צוקרמן להרהר בסוגיית הכאב הציבורי על מות איש/ה יחיד/ה, לתהות על סוד גאונותה של אישה צבעונית ולהודות על תרומתה לעולם הבמה
תוך שניסיתי להתחקות אחר המתכון ליוצר/ת דגול/ה, עלו במחשבתי, גם מתוך נסיון חיי הקצרים כמופיעה וטיילת בעולם האמנות, כמה מרכיבים בסיסיים שנוכל למצוא בביוגרפיה של מקרי גאונות לא מבוטלים.
המרכיב הראשון וההכרחי היא הגאונות עצמה. כשרון טבעי מולד (אצל יוצרי מחול לעתים קרובות הנתונים הגופניים שלהם מובילים אותם לרקוד- גם מרתה גרהאם, כמו פינה באוש ניחנה בגמישות פיסית יוצאת דופן ובנתונים 'אידיאלים' להיות רקדנית.), מחשבה מקורית ודמיון שאין דומה לו.
המרכיב השני הוא ילדות מורכבת. כוונתי לילדות מאתגרת, שמפגישה את הילד עם עולמות שכביכול 'מוקדמים' להתפתחות שלו. לעתים קרובות בשילוב עם הילדות המאותגרת הזו יוולד הגאון במקום קטן, שכוח (בגרמניה זו עיירה קטנה בשם זולינגן בה נולדה פינה באוש כבת להורים בעלי מלון/מסעדה, שמן הסתם כבר אז נחשפה לטיפוסים שונים שיכלו לחלחל למוחה הקודח והפליאו להופיע מאוחר יותר במיטב עבודותיה. העבודה 'קפה מילר' (1978) מבוססת על זכרונות ילדותה מאותו מלון/מסעדה של הוריה.)
המרכיב השלישי ואחד החשובים, הוא השראה אנושית אמנותית חזקה. או במילים אחרות מורי דרך שהם גאונים בעצמם. במקרה של פינה באוש, כבר בנעוריה למדה אצל קורט יוס, שהיה אחד מחלוצי המחול האקספרסיוניסטי וממובילי תנועה סגנונית שנקראה ausdrucktanz תנועה שחלק מהעקרונות שלה הן שילוב של פיסיות, מוסיקה ודרמה ליצירת מחול הבעתי שמאפשר אמירה אנושית חזקה.
מעבר להיותו מורה וחלוץ סגנוני, הוא היה אדם בעל עקרונות מוסריים, שהובילו אותו ליצירה ביקורתית ואף פוליטית (השולחן הירוק 1932) ובסופו של דבר גרמו לגירושו מגרמניה, לאחר שסירב להפסיק את שיתוף הפעולה עם היהודים שבקבוצתו. פינה באוש פוגשת את קורט יוס ומצטרפת לביה"ס שלו Folkwang Academy בעיר אסן.
כבר בגיל 14 קורט יוס מזהה את כשרונה הצרוף כרקדנית ואת ייחודה האנושי ותומך בה לאורך השנים (לימים תהפוך להיות מעין עוזרת שלו, ולהמשיך את המוסד האקדמי שלו באסן לאחר מותו) בראיונות (הספורים שהעניקה) היא נשאלת מה ניתן לה על ידי קורט יוס ומציינת: יושרה. היא גם קיבלה ממנו חינוך ופתיחות לערוצי אמנות מגוונים, אומץ להלחם על שלה ואכפתיות יוצאת דופן לאמירה אנושית מהותית.
נעבור למרכיב הרביעי במתכון לגאונות יצירתית ממומשת: יציאה לעולם הגדול. אצל פינה באוש העולם הגדול היה ניו יורק, שם נסעה כבר בגיל 18 ללמוד בג'וליארד והוסיפה לפגוש כמה מורי דרך (חוזה לימון, פול טיילור) שתרמו להבניית האמנית שנהייתה. העולם הגדול חשוב מאוד כמרכיב, משתי סיבות. האחת, כיוון שהוא מאפשר לפנטזיה לקבל נופך מציאותי.
בניו יורק מותר ואפשר דברים שאי אפשר בגרמניה... יש שם אנשים בצבעים אחרים, המימדים שונים, ואין ספק שאחד הדברים החזקים שפינה באוש הכניסה לבמת המחול היא כמות. כמות של אנשים, המון של רקדנים, הכוח החברתי האנושי של קבוצה. חשוב לציין שהייחוד שהיא הכניסה לכמות הזו הוא המימד האינדיבידואלי (כאשר אם נשווה לדוגמה למחול הקלאסי, היו סולנים ומקהלה. או אם נשווה למחול האקספרסיוניסטי המיושן יותר הייתה רק מקהלה ואילו אצל פינה קיים מעין אוסף של סולנים, שיכול לשנות תצורה למקהלה, או אוסף בודדים, או זוגות זוגות - תלוי בהקשר).
הסיבה השניה שחשובה מאוד ביציאה לעולם הגדול, היא העימות עם הזרות הקיומית של האדם במקום שאינו ביתו. זרות שאין כמוה בכדי להגדיר זהות.
המתכון מתקדם, חסרים בו: הרכיב החמישי: המשבר. במקרה של פינה באוש, בגיל 22 היא שבה לגרמניה בהתמוטטות רזון. אולי היום היו קוראים לזה אנורקסיה, אינני יודעת ולא מצאתי יותר מדי פרטים על המשבר הספציפי שלה, אבל במקרה הייחודי לה, הסדק הנפשי שמחובר לגוף תורם לייצר סף הבעה פיסית שלא קדם לו. תמיד יציינו את שברירותה הגופנית של באוש, את ידיה הדקיקות. אותו רזון קיצוני /חולני העניק מימד כאב בסיסי להופעתה, היא נראתה כמעט כרוח רפאים, כוח מאגי הופעתי שהשפיע רבות על רקדניה ועל יצירותיה. כמעט בכל העבודות
היא מפליאה לעשות זאת הן בשימוש בתפאורה "חיה" (דברים שמתפרקים, נרמסים, פרחים שנובלים במהלך המופע ועוד ועוד...) והן בהבאת הרקדנים שלה לסף רגשי וגופני של עייפות, ייאוש, אלימות. כך שהמשבר אינו רק חשוב להתפתחות האישית של האמן ול"טירוף הבריא לגאונותו" אלא גם בסיפור חייה של פינה באוש לאופן שבו עבדה עם הרקדנים וגרמה להם להיחשף.
הרכיב השישי (כמעט סיימנו): החזרה לקן. לאחר שיצא/ה הגאונ/ה לעולם הגדול עליו לשוב לעולמו הקטן ולתת לפנטזיה שלו חיים גדולים. הערה שנמצא כמעט בכל אזכור של פינה באוש, היא הבחירה שלה להשאר בוופרטל, עיירה תעשייתית קטנה (ואפרורית עד כדי דכאון- ואני כותבת מחוויה אישית). כמובן שלאורך הקריירה להקתה הסתובבה בכל העולם והתארחה בקביעות בערים גדולות כמו בפריס שם בכל קיץ העלתה הופעה באופרה לאחר תקופת residency (עדיין לא נמצא הביטוי העברי היאה למהות המעשית של המילה הזו: אולי שהות לצורך יצירה, יהיה תרגום מסורבל ומדויק).
ועדיין הבסיס שלה היה וופרטל, בית הספר שניהלה היה באסן - מרחק חצי שעה מוופרטל ונאמנותה לאזור שממנו באה. הנוכחות האפרורית הזו הדהדה באופן שבו הביאה לבמה לסירוגין רגעים קטנים, יומיומיים, עלובים ולעומתם רגעי חסד אסתטיים ומפוארים. בין וופרטל להוליווד...
מרכיב אחרון ודי בסיסי היא הכריזמה (מיוונית: מתת אל). הגאונ/ה צריכ/ה שגם אם ממש ממש שונאים אותו/ה, אי אפשר שלא לאהוב אותו/ה. זהו חוק חשוב מאוד להתקדמותו של האמן כיוצר וליכלתו לשרוד את המכשולים הבירוקרטיים והבינאישיים עם סביבת העבודה שלו והציבור. למרות מקור המילה היוונית והעוצמה האנושית שבמרכיב זה, לעתים המחיר שלו (ש'משלמים' גם הרקדנים המופיעים- בתחום המחול) היא סביבת עבודה חסרת גבולות, לא תמיד נעימה, התלויה בקפריזות של הגאונ/ה. פעמים רבות רק בזכות אותה כריזמה שורדת האמונה שהסבל שווה את האמנות.
כשגאונים מתים קצת מתה איתם התקווה שלנו לשינוי. תמיד נראה ששינויים ומהפכות קורים בהיסטוריה, בעבר. עוד כמה חידושים כבר אפשר לחדש? הכל כבר נאמר וקיומם של אותם "נציגי השינוי" - אלו שהצליחו, מרגיע אותנו, נותן לנו תקווה לתקווה. בכדי לרכך את הכאב, אנו נוהגים בהספדים לסיים באופטימיות. אסיים בתודה לפינה באוש, שנתנה לגיטימציה לסבל האנושי לקבל צורה כל כך פואטית, שנתנה דרור לנשיות וגם לגבריות (אבל יותר לנשיות) מרובדת ומעניינת, שפתחה את המחול לקהל רחב, שערבבה קודש וחול. תודה, זכרך ברוך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם