מורקמי מדליק אור אחרי החשכה
העולם שבורא מורקמי מאופיין בהיעדר גבולות, המניע את הדמויות לפעול על מנת להבין מהו מקומם בו. גם הקוראים עוברים את אותו התהליך
הרוקי מורקמי, אחרי החשכה צילום: כריכת הספר
על מנת לחזק את התחושה כי אנו תלויים בנקודת המבט, מרבית הרומאן כתוב כמעין תסריט, בו משולבות הוראות בימוי וציון מינימאלי של ההתרחשות. גם כאשר ישנה העמקה בדמות, היא מתקיימת במישור הטקסטואלי. כלומר, אינה חורגת מהתוספות שה"תסריטאי" מציין. המספר נמצא באותו ריחוק כמונו, ואפיון הדמויות תלוי אך ורק במה שייחשף בדיאלוגים ביניהן.
אפשרות נוספת לקריאת משפט המפתח עשויה להיות מעט פילוסופית, אך היא הכרחית להעמקה בכתביו של הסופר היפני המוערך. סיפוריו של מורקמי עוסקים תדיר ביחסים בין המציאות לעולמות מקבילים. אף-על-פי שב"אחרי החשיכה" אין כמעט ייצוגים סוריאליסטיים, נוצרת תחושה חזקה יותר מכל רומן אחר שלו, כי העולם הריאליסטי כפי שאנו תופסים אותו הוא למעשה בדיה. המשפט שצוטט לעיל מעמיד את האדם כצופה ותו לא. למרות שהוא מכוון לקוראי הספר, הוא רלוונטי גם לדמויות הבדויות, ובכך יוצר קשר בינן לבינינו.
כשמדברים על "כישופו של מורקמי", מתכוונים לרוב למוחשיות של כתיבתו. במהלך הקריאה מתרחש קסם נדיר בספרות, כאשר אנו חשים את הרגשות של הדמויות, את טעמם של המאכלים, שומעים את נעימות הג'אז – הטקסט הופך להיות מוחשי וכפי שהגבולות בין העולמות המיוצגים בטקסט מתערערים, כך גם הגבול בין היצירה הספרותית למציאות הקוראים נסדק לאורך הרומן.
ברומאן זה תופח עקרון הערעור למימדים גדולים. לא עוד שני עולמים טקסטואליים, אלא בדיה ספרותית ומציאות ריאליסטית, שאין דבר המבדיל ביניהם מלבד היות אחד מהם כרוך כספר. נוכח השימוש המרשים בהזרה, נוצרת תחושה כי כפי שאנו צופים בעולם הבדיוני, כך אנו צופים בעצם בחיינו. העובדה כי העלילה מתרחשת בשעת לילה בטוקיו אינה משנה דבר, שכן אי יכולתנו להשפיע על המהלך הספרותי זהה לאי יכולתנו להשפיע על חיינו. אם כן, הקריאה היא החיים והניסיון להשפיע עליה עקר כפי שניסיוננו להשפיע על מהלך החיים עתיד להיכשל.
לא בכדי ממקם מורקמי את עלילת ספרו בממלכת הלילה. בדיוק האופייני לו, הוא משרטט את הגבול בין הדקה בה מתחיל הלילה לדקה בה הוא מסתיים. בטווח הזמן הזה, כפי שכל מעשייה תדע לספר, הגבולות נפרצים שכן עולם הערות מפנה מקום לשינה. המצלמה, שהיא אנחנו, מתמקדת בנערה בת תשע-עשרה בשם מרי, המחליטה להעביר את הלילה מחוץ לביתה. היא עתידה לפגוש את אנשי הלילה של טוקיו ולחוות אירועים שלא היו יכולים להתרחש בשעות היום.
עולם מורקאי
מרי משמשת כמקשרת בין עולם היום והלילה, בין המציאות והבדיה. היא בת-דמותנו, שכן היא מודעת לחוסר יכולתה להמשיך את הקשר שנוצר בלילה במשך היום. היא יכולה לחוש בכאב של הזונה, להיפתח בפני מנהלת "מלון האהבה" בו התרחש האירוע, וכן הלאה. אך בסופו של דבר, הלילה יגיע לקיצו והצוהר שנפתח בפניה לעולם הזה ייסגר. כאמור, זהו המהלך שאנו עושים בזמן קריאת הרומן. עם סיומו, המצלמה מפסיקה לצלם והצוהר נאטם.
אולם מורקמי אינו מסתפק באנלוגיה הזו ומציג בפנינו את אחותה של מרי, ארי אסאי. בחורה יפהפייה, דוגמנית, השרויה בשינה במשך חודשיים. אנו עוקבים אחרי שנתה שאינה מופרעת גם כאשר הטלוויזיה מתחילה לפעול מעצמה
ובה מופיעה דמות נטולת פנים. הקיום האבסורדי של שתי הדמויות שאינן נוכחות במציאות עצמה; הן על-ידי שינה והן ביקום מקביל, מתחזק כאשר ארי מתעוררת לפתע בעולם המופיע במסך הטלוויזיה.
ארי אינה שרויה בתרדמת. כפי שמספרת מרי, ישנן הוכחות לכך שהיא קמה ואוכלת, אך היא תמיד חוזרת למצב תת-הכרתי, לשינה. ניתוקה מהעולם מגביר את הריחוק הרגשי בין האחיות. חרף הקרבה הביולוגית והממשית, הן חיות בעולמות נפרדים. על כן, כאשר מרי נחשפת לעולם הלילה, גם ארי חווה מעבר בין עולמות. בעוד עולם הלילה משמש בריחה למרי מהמציאות היום-יומית, ארי נאלצת להתמודד עם כליאה בעולם שאליו ברחה מהמציאות הבלתי-נסבלת.
הארוקי מורקאמי צילום: Elena Seibert
"אחרי החשיכה" נכתב בשנת 2004, לאחר שפורסמו שני רומנים הנחשבים לפסגת יצירתו; "קורות הציפור המכנית" ו"קפקא על החוף", שהעניקו לו הכרה בינלאומית, את פרס פראנץ קפקא לשנת 2006 ופרס ירושלים לשנת 2009. זהו רומן מורכב ומרתק שחלקים בו לא זכו להתייחסות מפאת קוצר היריעה. אין ספק כי לאחר פרסום יצירות פחות מוצלחות שלו לאחרונה, אוהדיו ההדוקים ישמחו לפגוש ביצירה חכמה ומרגשת המחזקת את מעמדו כאחד הסופרים הטובים של זמננו.
הרוקי מורקמי, אחרי החשיכה, מיפנית: מיקי בול, הוצאות כתר וכנרת-זב"מ, 191 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
