ייאוש קיומי ופואטי ברחובות תל אביב
השינוי ביחס לתל אביב ניכר בקובץ החדש של הליקון "שירה והעיר הגדולה". קדרות ופסימיזם נואש של מעמד בורגני-עני בארץ קפיטליסטית לובשים שירה על קו הרקיע הממוגדל של העיר
שירה והעיר הגדולה, הליקון צילום: כריכת הגיליון
הקדרות והפסימיזם הנואש של מעמד בורגני-עני שוקע בתוך ארץ קפיטליסטית, ניכר כמובן אצל המשוררים הצעירים, למשל שחר-מריו מרדכי, הכותב סונטה יפה בה הוא מתאר את התהום שנפערה בינו לבין שותפתו לדירה, או עידן נשר, שלו כמה שירים בחוברת.
באחד מהם, "השירה האמיתית", הוא כותב כך: "השירה האמיתית היא בעיני החתולים./ / בחושך / עיני החתולים זוהרות/ ואבל עצמות אחיהם מכלה את הנשימה; / אחד מת מקור בגשם/ אחד מת מזיהום-איברים/
ואחד מת מרעב בתוך אחד/ מפחי הזבל הירוקים/ מפלסטיק./ הו פחי הזבל התל אביביים/ ירוקים כעיני הנערה שאהבתי,/ / כל פגרי החתולים שבעולם לא יספיקו/ להשביע את געגועיי אליה!".
אך לא רק משוררים צעירים נעים בייאוש קיומי ובזרות ברחובות תל אביב הגדלה לגובה. המשורר הוותיק ישראל הר, שהיה העורך המיתולוגי של סדרת תרמיל בהוצאת משרד הביטחון, אדם הנוהג למדוד ברגליו דרך קבע את רחובות העיר כשתרמיל על גבו, גם הוא בוחר בשירו "במדרכת" להסתכל ולהתמקד בעלה קמל במקום להביט אל האופק ולראות את קו הרקיע הממוגדל של העיר: "היום ראיתי כבוש/ תחת מדרכת/ עלה נבול/ עגול סגור כמעט ירח/ מלא/ ירוק חום/ בעיניי הוראיתי/ בעיר בלי הפסקה/ פתוחה לכל?".
אם לעשות פרפראזה על שירו הנודע של מאיר ויזלטיר משנות ה-70 מתוך המחזור "שרטוטים תל אביביים", נראה שלשירים היפים והחדשים המופיעים כאן, אין סימפטיה לעיר בלתי מרגשת. נראה שאור צדק בקביעתו: היחס לתל אביב השתנה.
הליקון - שירה והעיר הגדולה, עורך: אמיר אור
נא להמתין לטעינת התגובות
