הקדרית עירית אבא: אני הסיפתח
עירית אבא זכתה בכבוד יוצא דופן: גם בפרס "אנדי" לאמנויות עכשוויות וגם בתערוכת הקרמיקה הראשונה במוזיאון תל אביב. היא לא מנצלת את זה כדי להתרברב, אלא לניסיון להחזיר למפה את אמנות הקרמיקה
עבודות אבניים של עירית אבא צילום: יח''צ
פרס "אנדי" לאמנויות עכשוויות על שם אנדריאה ברונפמן נוסד על ידי צ'רלס ברונפמן ומוזיאון תל אביב ב-2005 ומוענק מדי שנה לאמן ישראלי בתחומי הקרמיקה, הצורפות, הטקסטיל או הזכוכית. לזוכה בפרס מוענק פרס כספי, תערוכה במוזיאון תל אביב ושתיים מעבודותיו נרכשות לאוספים הקבועים של מוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל.
אבא, 56, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל, ומרצה בו משנות השמונים, התחילה לעבוד בחומר כבר כשהייתה בת שמונה. לאורך ילדותה המשיכה לשחק בו באופן חובבני, עד שהגיעה לוויצ"ו צרפת. "הייתי ילדה שובבה ולא שקטה", היא נזכרת.
"אמא שלי בחוכמתה קלטה מהר שלימודים זה לא ממש הקטע שלי, ושלחה אותי ללמוד אמנות. זה היה אחד הדברים הכי נכונים ומפרים בחיי". בבית הספר למדה עם רוזנטליס, טפלר ושטרנשוס-טובי המורים לאמנות, אך דווקא מורתה המיתולוגית לקרמיקה, פאולה אהרונסון, נתנה לה את הדחיפה בכיוון הנכון והמליצה לה להירשם לבצלאל. אחרי הלימודים הצטרפה לסטודיו עם חבר.
"לקח לי לא מעט זמן להבין את המשמעות של מוסר עבודה", היא מספרת. "בהתחלה הייתי הולכת לסטודיו, עושה שניים וחצי דברים, מעשנת סיגריה, שמה רגליים למעלה, מדברת עם חברים שהיו באים". אבל מהרגע שהבינה מה היא משמעת, היא עובדת בלי הפסק, יוצרת ומלמדת. שמה אולי לא מוכר בציבור הרחב, אבל בקרב עמיתים הוא הולך לפניה.
האנדי ישנה משהו?
"אני לא אומרת לעצמי 'אני טובה', אני לא מתעסקת בדברים האלה. כשאני שומעת אנשים אומרים עליי דברים טובים, אני לא מתחברת לזה".
יראת הכבוד התחלפה בטכניקה ייחודית
שם התערוכה, "גלגל. נקודה", משקף היטב את האופן שבו תופסת אבא את עצמה. "אני רואה את עצמי כקדרית, לא כאמן", היא ממהרת להבהיר. "זאת ההגדרה והזהות שלי". כבר שלושה עשורים שהיא עובדת על גלגל האובניים-"הגלגל", בפיה - ונקודת המוצא שלה היא הכלי.
בעשור האחרון היא מתרחקת מהקדרות הפונקציונלית ועוסקת יותר בניסויים בפרופורציה, תלת ממד, צבעוניות ושטח. "המעבר לא היה עניין של מה בכך", היא אומרת. "התחנכתי בשנות השבעים לפי צווים ברורים של מה אסור ומותר".
אחד הניסויים, למשל,
הוא בפורצלן. "זה מתחיל בבית סבתי ההונגרייה", היא אומרת. "שם, בכל ארוחה ערכו שולחן מהודר עם סרוויס פורצלן של רוזנטל. היה שם כבוד לטקס, לכלי. אני מאמינה שזה השפיע עליי".
אבא התגברה על יראת הכבוד כלפי הפורצלן, ובשנים האחרונות היא מכניסה לתוכו אבנית, בדים, נייר וחומרים אחרים שהיו גורמים לאברהם רוזנטל להתהפך בקברו. התוצאה, כלים גדולים מאופקים וחצופים בו-זמנית, צבעוניים או חיוורים, א-סימטריים, דחוסים ורב-שכבתיים, עשויים בטכניקה ייחודית של זילוף שפיתחה אבא.
איך את מתמודדת עם המוניטין המיושן של העיצוב הקרמי? התערוכה שלך היא תערוכת הקדרות הראשונה שמוצגת במוזיאון תל אביב.
"אני הסיפתח. אני מודעת לתדמית הבעייתית של הדיסציפלינה. יש רבים מבין הקולגות שלי שמקומם במוזיאון. הסטודנטים של היום משופשפים, ממוקדים ושאפתניים. פניהם מערבה, וסביר שהם לא יילכדו בסטריאוטיפ 'הקדר המתבודד בפריפריה'".
"גלגל. נקודה", תערוכת זוכת פרס אנדי לאמנויות עכשוויות, מוזיאון תל אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
