זרקור מילולי מהימן על ילדות
עמיחי שלו כותב את זכרונות הילדות שלו בדיוק מפלח ופולשני, ומתרחק מסנטימנטאליות מאוסה. תיאוריו הצפים בשכבה עזה של פופ ססגוני מצליחים בכל זאת לחשוף את הכאב המסתתר מתחתיה
ימי הפופ, עמיחי שלו צילום: כריכת הספר
במידה רבה זה גם מה שעושה עמיחי שלו. אמנם התקופה היא לא המאה התשע-עשרה, אלא שנות השמונים של המאה העשרים, ואת מקומה של פריס תופסת העיר ראשון-לציון, אך שלו מציג סיפור אוטוביוגרפי הניזון מחומרים פשוטים וגסים שהופכים ביחיד לבעלי עוצמה רגשית ומשמעות.
אמת, שלו הוא לא בודלר, אך במבנה של רומן נעורים בגוף ראשון, הוא מצליח לשזור לא מעט דימויים נהדרים וסיטואציות מרגשות. הסיפור מתרחש במרחב הדל של עיר הולדתו ושל בית הוריו ומציג תמונה עגומה ומכמירת-לב של ילדותו, לאחר מות אמו. כך למשל, לאחר שהתבשר על מות סבו, הוא כותב: "התיישבתי במטבח האפלולי, הבטתי בצלחות הסדוקות ובקופסאות הפלסטיק הריקות, ונשטפתי בריח הישן והחמוץ שנדף מכל פינה. אין שני מטבחים שיש להם אותו ריח. כל ירק רקוב, כל זיכרון כאוב, משאיר אחריו הד ומטביע אותם."
שלו משתמש במוכר ומפרק אותו לגורמים, מבלי להתבייש או להתנצל. כך המטבח הופך להיות ממקור של מזון ואידיליה משפחתית לייצוג מנוכר של חיפוש עצמי. החיבור שנעשה בין הירק הרקוב והזיכרון הכאוב, ממחיש זאת יותר מכל; שכן אין דבר הנמצא מעל למציאות. הריקבון האורגני מתקיים באותה רמה כמו הכאב הנפשי. ועל-כן, גם המוזיקה, שאליה מתמכר הגיבור במלוא העוצמה, היא לא רק הפסקול, אלא גם התפאורה והלבוש של חיי הגיבור.
חיטוט בפצעים כמעשה ניסים
"ימי הפופ" מורכב מארבע נובלות, שביניהן רצף עלילתי מתפתח. זהו לא רומן חניכה מובהק, אלא מעין חשיפת תחנות-חיים. ההישג המרשים ביותר של שלו הוא היכולת לשמור על מימד של ריחוק מבן דמותו הספרותי. אף-על-פי שהוא כותב בדיוק מפלח ופולשני, כמעט ולא ניכרת סנטימנטאליות מאוסה. ההיפך הוא הנכון, שכן הכתיבה, חרף זיכרונות הילדות הקשים, מצליחה להיות אותנטית ואמינה וחפה מרגשנות יתר.
גיבור הספר מבקש ליצור לעצמו מציאות אלטרנטיבית. אמו מתה ואביו מסתגר בעצמו (עד שחלה תמורה בחייו והוא אף עוקר את מקום מגוריו כדי לעבור לגור עם חברתו החדשה), אחותו לומדת בחיפה, אחיו, שעמו הוא לא מסתדר, התגייס לצבא, והוא נשאר בודד, חרמן ואבוד. ניסיונותיו להיאחז באנשים מסוימים, כגון חברתו נירית, שקוראת את סאלינג'ר שוב ושוב, נתקלים במכשולים, אותם הוא מנסה להדוף שוב ושוב.
יחד איתו, אנו חווים את מסע הנעורים המפרך, בו התחת של השכנה מרב מקבל נופך נשגב, והמרקם המשפחתי מתערער ללא הרף. בשמו, "ימי הפופ" מרמז לסיפור קליל, המביא עמו משב-רוח אופטימי. אך המציאות איננה זהב, ויש להפוך אותה לכזאת. על-כן, התיאורים של שלו, גם אם יצופו בשכבה עזה של פופ ססגוני, חושפים את הכאב המסתתר מתחתיה.
אם הכתיבה היא הליך מרפא, אזי הסיפור שגולל שלו על הכתב עשוי להיות התרופה המושלמת. זהו מעין חשבון נפש הכתוב במקוריות וברהיטות, המצליח לחדור אל הקוראים ולהעמיד אותנו במצב של התמודדות עם ילדותנו, תוך כדי הבנה שחיטוט בפצעים ישנים יכול להיות מעשה ניסים של ממש. המהדורה החדשה של הרומן, שראה אור לראשונה בשנת 2004, מתהדרת בעטיפה חדשה ופיקנטית. אך כאמור, שלו טומן מלכודות אין-ספור והרומן הוא בהחלט לא סתם עוד שיר פופ.
עמיחי שלו, ימי הפופ. עריכה: אלי הירש. הוצאת ידיעות ספרים, 191 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
