ביג בן: דרוש פיצוי בפרס ספיר
הסופרים המועמדים לפרס צריכים לקבל פיצוי, מינהל האוכלוסין הוא גוף חשוך, "מחוברות" לא מעניינת ואתי אנקרי וברי סחרוף מביאים את הבשורה. מנחם בן עם תובנות השבוע
ככל שחשיפת "מעריב" את שערוריית פרס ספיר הייתה ממתק קייצי קריר ומשובח - כי מה יותר כיף מללכוד על חם את האדונים המה-זה-נכבדים שריד את הירשפלד, במה שנתפס כהפרת אמונים לפחות-כדאי בכל זאת להכניס את הדברים לפרופורציות מסוימות.
ייתכן אפילו שיוסי שריד באמת ובתמים אהב את ספרו של חילו, גם אם ספריהם הופיעו באותה הוצאה וגם אם אחייניתו הייתה עורכת הסדרה. קורה. כפי שקורה גם ההפך. אני עצמי תקפתי בחיי בלי סוף את מיטב חבריי ומכריי הסופרים, ולא הכרתי בשום קשר מו"לי שמחייב אותי לפרגן לספרי הוצאה כלשהי.
הנה, לדוגמה, לפני שבועיים תקפתי במוסף הספרותי של "מעריב" את סדרת הדגל הרבנית מדי של הוצאת ספרים גדולה ומסוימת מאוד. האם מישהו היה יכול לנחש מתוך הקטילה שלי, שלא זו בלבד שהוצאתי ספר בהוצאה זו לפני כשנה, אלא שממש בימים אלה הוגש
הכול תלוי בטיב המילוי ומראית האמת או אי האמת. והרי ניכרים דברי אמת. איך ניכרים? זהו, שניכרים. מה שבטוח הוא שאף אחד מהסופרים עצמם, מקבלי פרסי ספיר למיניהם, בניגוד לדרישה החצופה של מפעל הפיס, לא צריך להחזיר את הכסף. מה פתאום?! להפך. מפעל הפיס צריך לפצות את הסופרים בסכום נוסף על הביזוי שנגרם להם על לא עוול בכפם. הם בוודאי לא אשמים בכלום.
פרט למשטרת ההגירה החדשה, שסופחה עכשיו למשרד הפנים, אין גוף חשוך יותר בישראל מאשר מינהל האוכלוסין באותו משרד, שעכשיו (על פי "הארץ") אסר על כניסת שחקנים נורבגים שבאו לישראל כדי להציג מחזה תנ"כי בשם "הברית".
הטענה הפורמלית של מינהל האוכלוסין היא ש"קיים חשש שהשחקנים יישארו בארץ", ולכן נמנעה כניסתם, אבל ברור מה עומד מאחורי כל זה: חשש מרוח נוצרית כלשהי, מיסיונרית, רחמנא ליצלן. כי כשאלי ישי, משרתו של עובדיה יוסף החשוך, עומד בראש משרד הפנים, אין סיכוי לנאורות כלשהי, כמובן.
לכן, אגב, כבר עשרות שנים לא מתקיים כאן חידון התנ"ך העולמי המקסים ההוא של שנות ה-50 וה-60 (בנוסח שהונצח בפארודיה הגאונית ההיא של "לול"), כי חובשי הכיפה שלנו לא מוכנים שמישהו שאיננו משלנו ייגע בתנ"ך. הם עצמם מעדיפים את התלמוד, שבו ובתפלויותיו האינסופיות (לצד קטעים מחכימי נפש), הם מאביסים כידוע את תלמידי הישיבות שלהם. יגורש עובדיה יוסף מחיינו התרבותיים לאלתר.
ראיתי פרק אחד מ"מחוברות". לא אראה עוד. זה קצת נחמד אולי פה ושם, אבל נחמד זה לא מספיק. זה שדנה ספקטור, למשל, לא מספרת לבעלה שקנתה ג'ינס ב-600 שקל, ועל כן החביאה אותו, הוא לא מסוג הדברים שאני מתעניין בהם. קצת מוזר ומביש שנשים מבוגרות, ובעיקר עיתונאיות דעתניות לכאורה, מסתירות מבעליהן קניות בגדים, אבל מעבר לזה, עד כמה זה יכול לעניין?
בכל פעם שגזר הדין בעליון הוא אכזרי מדי, לא אנושי מדי, חסר פרופורציה, חסר חמלה, תסתכלו בשם השופט ותגלו בדרך כלל את השם אדמונד לוי (שהגדיל באחרונה את עונשו של בניזרי לארבע שנים וכפה על צביקה פיק לשלם מיד, ללא כל עיכוב, חצי מיליון שקל למעבד השיר "דיווה").
להודיענו כמה צדק קהלת, החכם מכל אדם, שאמר: "מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע". לא מזמן נתקלתי בפסק דין אבסורדי במיוחד שלו (גם אליקים רובינשטיין היה בחבר השופטים) שבו הרשיע אדמונד לוי באונס (!) בעל שחדר לאשתו בהסכמה, וכשכבר היה בתוכה התעקשה שייצא ממנה. הוא התעקש לגמור. זה אונס, לדעתכם? כי לדעתי, לא.
אינספור דוכני תירס, מלונים, ליצ'י ודובדבדנים - כולם נפלאים במיוחד - נפוצים עכשיו בדרכי הצפון. כולם היישר מן השדות של הערבים והנערים שעובדים בהם ומוכרים. אם היינו צריכים להסתמך על היהודים בלבד, הייינו צריכים להסתפק רק בפירות הסופרמרקט. אוי.
בעוד כותרות התרבות אצלנו נעות בין קלקלות פרס ספיר לשיעמומוני כוכב נולד, קרה כאן משהו חשוב בהרבה: אתי אנקרי מכאן, וברי סחרוף יחד עם רע מוכיח מכאן, חידשו באופן פלאי את משוררי הזוהר הקדומים יהודה הלוי ואבן גבירול. כבר שבועיים שאני שומע שוב ושוב את תקליטיהם הבל-ייאמנו שנעשו אצלנו במקביל ובדרך מקרה.
איפה עוד בעולם לוקחים זמרים מרכזיים שירי משוררים מוקשי עברית (מושלמים אמנם), מלפני אלף שנה, מלחינים ושרים אותם, בדרך ההופכת אותם ללהיטים, שנכנסו כבר לרשימת הפלייליסט בגלגל"צ? זהו רגע שבו כולנו יכולים להיות גאים מאוד בתרבות הישראלית שהצמיחה תופעות רוחניות עזות טעם כל-כך ואנטי-ממוסחרות כל-כך.
מעניין גם הטיעון שהשמיע ברי סחרוף, למשל, בהקשר זה, כשאמר בראיון לגלי צה"ל ,כי פעם, לפני שלושים שנה, חשב שאמריקה היא באמריקה, ואין כמוה בעולם, עד שהבין שאמריקה היא כאן, בתרבות העברית. בנוסח די דומה, אגב, התוודה בשעתו אורי צבי גרינברג ב"שיר העוגבר" שלו, שבו סיפר איך גילה את הזוהר האינסופי של התרבות העברית אחרי שנים של גלות "בנופים הנוכרים".
אלא שאנקרי וסחרוף עשו כאן לא רק מעשה מוזיקלי גדול, אלא גם מעשה ספרותי כפשוטו, ולא רק בעצם ההלחנה, המהווה כמובן פרשנות מוזיקלית ורוחנית לשירים, אלא גם בשני ספרוני השירה, שצורפו לשני התקליטים, והמהווים מבחרים מעולים במיוחד, מלווים בפרשנויות או בקריאות כיוון לשירי יהודה הלוי ואבן גבירול המולחנים. אתי אנקרי לא בדיוק מפרשת, אלא מעירה הערות נפש מדוייקות וקצרות בשולי שיריו של יהודה הלוי, ואילו חביבה פדיה מצרפת פירושים לשירים המושרים של אבן גבירול.
כדאי, לדוגמא, להתבונן באחד השירים של יהודה הלוי מתוך המבחרים ולהבין את כפל המשמעות שלו מכאן ואת הערתה המאירה של אתי אנקרי מכאן. מדובר בשיר "ידידי השכחת", שבו מדבר יהודה הלוי מפי עם ישראל המתדמה כאן לאשתו האהובה לשעבר של אלוהים, ברוח הפסוק "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך".
אלא שאלוהים נטש והאשה עם ישראל גורשה מארצה והיא מזכירה לאלוהים את חסדיה, כשהלכה אחריו בסיני ובהר פארן :"יְדִידִי הֲשָׁכַחְתָּ חֲנוֹתְךָ בְּבֵין שַׁדַּי/ וְלָמָּה מְכַרְתַּנִי צְמִיתוּת לְמַעֲבִידַי/ הֲלֹא אָז בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה רְדַפְתִּיךָ/ וְשֵׂעִיר וְהַר פָּארָן וְסִינַי וְסִין עֵדַי/ וְהָיוּ לְךָ דּוֹדַי וְהָיָה רְצוֹנְךָ בִּי/ וְאֵיךְ תַּחֲלֹק עַתָּה כְּבוֹדִי לְבִלְעָדָי/ דְּחוּיָה אֱלֵי שֵׂעִיר הֲדוּפָה עֲדֵי קֵידָר/ בְּחוּנָה בְּכוּר יָוָן מְעֻנָּה בְּעֹל מָדָי / הַיֵּשׁ בִּלְתִּי גּוֹאֵל וּבִלְתִּי אֲסִיר תִּקְוָה/ תְּנָה עֻזְּךָ לִי כִּי לְךָ אֶתְּנָה דּוֹדַי".
מצד אחד מדובר כמובן בשיר שאיננו אלא משל על ישראל כאשה עזובה, אבל מצד שני הדימויים הם
כל-כך חושניים ("השכחת חנותך בבין שדי", או "והיו לך דודי והיה רצונך בי", שהם ממש דימויי מישגל), עד שקל לראות את השיר גם כשיר של אשה עצובת רוח ממש שננטשה על ידי אהובה ממש והיא עוברת עכשיו בין כל ארצות הגלות של הדיכאון, מ"כור יוון" עד "עול מדי". אפילו המילה "שׁדַי" עצמה מתפרשת גם כשדיה של האהובה וגם כ"שדי" במשמעות אלוהים.
ואתי אנקרי מעירה על הצירוף "אסיר תקווה" (שמשמעותו בהקשר זה היא מי שכבול בכבלי התקווה שלו, במקרה זה התקווה לשוב לציון, וצריך היה להיות אולי מלכתחילה "אסירת תקווה" ), כי "יש אסיר שאסור בייאוש ויש אסיר שהסורגים הסוגרים עליו הם התקווה עצמה, והוא אינו חופשי להתייאש". איזו הערה נפלאה.
אגב, כפל המשמעות תמיד מתקיים בתקליטים האלה. "אדומי השפתות", למשל, שם תקליטם של סחרוף ומוכיח, נשמע לא רק כפנייה של אבן גבירול לידידים העתיקים אוהבי היין, כפי שמספרת לנו חביבה פדיה, אלא גם כסוג של מחווה לדייויד בואי ואנדי וורהוול אדומי השפתיים הבולטים של הזמן החדש. כל האז הופך לעכשיו.
צִפּוֹר מְנַתֶּרֶת... הִיא כֹּה סַסְגּוֹנִית בִּזְהָבֶיהָ!/ וְהִנֵּה נִצָּבָה לְהַבִּיט בְּאַחַת מֵעֵינֶיהָ - - / מָה שֵׁם אֲכַנֶּנָּה / הֲרֵינִי קוֹרְאָהּ:דּוּכִיפָז!/ נִשְׁמַת אֲחוֹתִי בָךְ, רֹאשָׁהּ הַנִּפְלָא מִנִּיפָז!
אורי צבי גרינברג כותב על אחותו שנספתה בשואה בשיר "אחותי דוכיפז", מתוך "רחובות הנהר" (הוצאת שוקן).
נא להמתין לטעינת התגובות
