משקל קל
גם כשנדמה שיש בו סאבטקסט פוליטי, "המפץ הקטן" של בני ברבש הוא מהתלה מהנה אך חסרת אמירה משמעותית
מספר הנובלה הזו הוא אסף, ילד בן עשרה למשפחה נוירוטית ותוססת, בעל נטייה לחשיבה מדעית. בעוד סבו הקוסמולוג מעודד אותו לנתח באופן רציונלי את מה שקורה מסביבו, מתחולל בחייו של אסף מפץ קטן כשלאביו, בעקבות דיאטת זיתים, מתחיל לצמוח עץ זית בתוך האוזן - תופעה שקשה, כמובן, להסביר מדעית. או כפי שמכריז הסבא באוזן בנו כשהוא בא לבדוק את האוזן השנייה: "לא ציפית ממני שאגיד שאין לי מה להגיד כשעוד לא בדקתי אותך ולא יכולתי לדעת שאין לי מה להגיד. עכשיו אני כבר יכול להגיד לך באופן אחראי ומדעי שאין לי מה להגיד".
חלק נכבד מההומור, כפי שמציעה הדוגמה האחרונה, הוא סאטירה על אורח המחשבה הרציונלי?מדעי, אבל הסאטירה הזו אינה מחויבת מדי ולכן ניתן לתארה כנונסנס לא מזיק, כמו זה שמתבטא בהצעתו של אביו של אביו של אסף לאשתו לדבר הרבה בטיפול הפסיכולוגי שלה כי: "תשלום של ארבע מאות שקל על פגישה שאמא הוציאה בה מהפה, נניח, עשר מילים, הוא תעריף של ארבעים שקל למילה". או זה שעולה מהניתוח שעורך הסבא המדען לאפשרויות העומדות בפני נכדו החושש מבחינה קרובה בבית הספר: "יש לך שתי אפשרויות לטפל בבעיה שלך, או שתלמד למבחן כמו שצריך, או שתהרוג את המורה. אל תסמוך על אלוהים, שלא קיים, ולא על צירופי מקרים".
בשליש האחרון של הספר נדמה שהעץ הצומח באוזן מצמיח גם משל פוליטי. הנונסנס, נדמה, הופך להיות בעל מובן. היחיד שמצליח להעניק הסבר לתופעה המשונה הוא מומחה פלסטיני לזיתים. וכך נפתחות לכאורה כמה דרכי פרשנות של הנובלה. עץ הזית יכול להיות משל לפלסטינים בכך ש"צריך ללמוד לחיות עם העץ", משל על כך שאי אפשר לנתח ולהפריד בינינו לבינם: "הסימביוזה בין אבא לעץ הייתה גדולה כל כך, ששניהם נהפכו בעצם למערכת אחת, כמו מין מדינה דו-לאומית, שאי אפשר אפילו לחלום בה על הינתקות".
עץ הזית יכול גם להיות משל להיעדר התקווה בפתרון הסכסוך, לפחות אם בוחנים אותו בעיניים מדעיות. רק צירוף מקרים מפתיע, כמו צמיחת עץ זית באוזן, יוכל לסיימו. אותו עץ גם יכול להיות, במיוחד בעבור המשפחה הימנית של אסף, משל לדבקות בארץ ולקשר הבלתי ניתן להתרה בין אדם לאדמה. במהלך הנובלה אביו של אסף דבק בקרקע, פשוטו כמשמעו: "עץ הזית הכה שורשים באדמה דרך האוזן הפנויה, ולכן נמנע מאבא להתנתק ממנה".
אולי עץ הזית הוא בכלל משל על המדע ולא על הפוליטיקה?
למרבה הפליאה, הנמשלים הפוטנציאליים, הפוליטיים והאחרים, לא פוגעים בקלילות הנובלה אך גם לא הופכים אותה לחשובה. הסיבה היא פרדוקסלית: ריבוים מבטל את חשיבותם. בסך הכול הנמשלים הפוליטיים מכניסים מתח לנובלה ("מה משמעותה הפוליטית?"), אופי בלשי-בידורי שעולה בקנה אחד עם ההכרה שהסאטירה של ברבש אינה מחויבת מדי אפילו כעת. היא נונסנסית גם בחלקה הפוליטי. זו מעלתה וזה מה שהופך אותה ללא משמעותית במיוחד.
בני ברבש, המפץ הקטן, הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה 125 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
