ראן טו לולה, ראן: המיטב של פסטיבל הקולנוע בירושלים
אל תחמיצו את הפנינה הבלתי מעורערת של פסטיבל הקולנוע בירושלים: הקרנת הסרט "לולה מונטז", שבמקום לקבל את בריכת הסולטן הוחבאה באולם קטן. ועוד כמה המלצות
אלא שפסטיבל סרטים מחויב לא רק לקולנוע טוב, כי אם גם לרייטינג, לפיוס הקהל הרחב, לרווחתם של פרנסי העירייה וכדומה. לכן הקרנת "לולה מונטז", שהופק לפני 54 שנים, תיערך באולם צנוע הממדים וקטן האקרן - אולם שלוש בבניין הסינמטק הירושלמי, והסרט הכי צבעוני, הכי סינמסקופי, הכי מורכב מהבחינה החזותית ואחד החידתיים בתולדות הקולנוע, יצירת מופת שהמבקר האמריקני אנדריו סאריס הגדיר פעם כ"סרט הגדול של כל הזמנים", יזכה לחשיפה מינורית במקצת. חבל.
להלן פרק מתומצת בהיסטוריה קולנועית: "לולה מונטז" נתפס מאז ומעולם כיצירה גדולה, אך קשה היה להיווכח בכך במהלך עשרות השנים האחרונות. בעיקר משום שסרט זה סבל מגורל אומלל של קיצוצים ועריכות משונות, שלא תאמו את כוונותיו המקוריות של יוצרו מקס אופולס. "לולה מונטז" הוא סרטו האחרון של אופולס הצרפתי?גרמני?יהודי, מי שביים את "מכתב מאישה אלמונית", "המעגל" ו"מאדאם דה", ובמרוצת השנים הוא הוקרן בעולם בגרסת 90 דקות, ואפילו בגרסה בת 75 דקות.
לפני כשנה נחתמה מסכת הייסורים של סרט זה, כשפסטיבל ניו יורק הציג שחזור מדוקדק של גרסת הבמאי, שאורכה 115 דקות, ובתוך כך שחרר סופית את הפרפר הפילמאי הזה מקליפת הגולם שבתוכה קינן שנים רבות כל כך. יופיו החזותי של "לולה מונטז", הצבעוניות שאין לה תקדים - תערובת של כחול עמוק וגוונים של זהב בוהק - העושר וההקפדה על פרטים זעירים, עבודת המצלמה המטלטלת ומבטו המריר של האמן על תרבות הסלבס, פרצו בתנופה מתוך סלילי הסרט המשופץ.
"לולה מונטז" מגולל פרקים בחייה של אליזה גילברט, רקדנית ובדרנית ממוצא אנגלי, שנולדה ב-1821 ואימצה לעצמה שם ספרדי בדוי. גילברט-מונטז נודעה בתבל ומלואה לאו דווקא בשל ביצועיה על הבמה, כמו בגלל מעמדה כמאהבת - על של שועים ועשירים, וסרטו של אופולס משחזר ארבע-חמש פרשות אהבים מתוך ההיצע השופע של תולדות חייה הקצרים. שכן היא נפטרה בגיל 42.
אופולס, שלא רצה להתפשר על טוויית עלילה מלודרמטית שגרתית, עיצב את הסיפור באמצעות נרטיב מהפכני - מופע קרקסי, שבו ההתרחשות הדרמטית נודדת מזירה אחת לאחרת, והרקדנית-בדרנית-מאהבת מתפקדת כמו נמר מאלף, דוב מרקד, סוס מזמר או כל אטרקציה חייתית אחרת שצרכני הקרקס האנושי מריעים לכבודה.
המבנה הלא כרונולוגי הזה מאפשר כינון מערכת יחסים, בנוסח שפותח על ידי סופרי זרם התודעה, בין מנהל הזירה (בגילומו החד פעמי של פיטר יוסטינוב הצעיר) לבין מונטז, בביצועה של מרטין קארול, מי הייתה אז כוכבת הסרטים המובילה בצרפת.
עם בכורתו העולמית של "לולה מונטז" כתב עליו פרנסואה טריפו, אז עדיין מבקר סרטים צעיר ולוחמני, שהסרט "נראה כמו קופסת שוקולדים לחג המולד. אתה פותח את המכסה ואז בוקע מתוכה שיר יקר מציאות". טריפו כבר איננו עימנו כדי לרוץ לירושלים ולהציץ בגרסתו המלאה של "לולה מונטז", אך לקלוד שברול, עמיתו להנהגת הגל החדש הצרפתי, דווקא נשמרת האופציה הזאת, שכן הוא שולח השנה לפסטיבל את סרטו החדש "בלאמי", בכיכוב ז'ראר דפרדייה.
ההפקות האחרונות שבהן דפרדייה נטל חלק (בין היתר "שלום ולהתראות" הזוועתי, שמתרחש בישראל), לא היטיבו עם הרזומה שלו. אך דומה ששברול מצליח לחולל נס קטן בתחום רגיש זה, משום שב"בלאמי" דפרדייה מתגלה שוב כשחקן משוחרר ובעל יכולות מגוונות בתחומי הדרמה והקומדיה הדקה. דפרדייה מגלם פה דמות של בלש פריזאי, שהוא ואשתו מדרימים לחופי הים התיכון, כדי לבלות חופשה בפרובנס, בווילה השוכנת בין העיר נים לנמל סט.
דווקא בעיצומה של החופשה, לוכדת את תשומת לבו של השוטר הפריזאי דמות חידתית של אדם הטוען כי (אולי) ביצע בעבר מעשה רצח, כשעוד
שברול, שיצאו לו מוניטין כשונא מובהק של השקרים המוסכמים המבטיחים לבורגנות את המוביליות החברתית, מתגלה ב"בלאמי" כסלחן וסובלני. אולי גילו המתקדם של הקולנוען, שמציין עתה את יום הולדתו ה-79, ריכך במשהו את חמיצותו הנודעת.
בעיר הנמל סט, שבה נולד ונקבר השאנסונייר ז'ורז' בראסנס, ששיריו מלווים את "בלאמי", בילתה אנייס וארדה את שנות נעוריה, שעליהם היא מספרת בסרטה החדש, המשולב גם הוא בפסטיבל.
וארדה, האישה היחידה בהנהגת אותו גל חדש ששטף את הקולנוע הצרפתי בשלהי שנות ה-50, מבוגרת בשנתיים משברול הקשיש, וזו בדיוק העת להתחיל בהכנת סיכומי חיים. הקולנועית החלוצית לא המתינה להספדיהם של האחרים, והיא עושה זאת בעצמה בסרט התעודה האוטוביוגרפי "החופים של אנייס", שבו היא מגוללת את פרשת חייה הארוכים, עבודתה הקולנועית הענפה והזוגיות עם בעלה המנוח, הבמאי ז'אק דמי, שהיה גם הוא בין מניחי היסודות לגל החדש.
וארדה, שנולדה בבריסל לאב ממוצא יווני שעסק בהימורים ונפטר בגיל צעיר, צללה אל תוך המעשה הקולנועי עוד בשנת 1954, כשהחלה בצילום סרטי תעודה ("אופרה מוף", "חוף התכלת"), וסרטים עלילתיים קצרים. בין היתר, סרט שבו מגלם דפרדייה הצעיר מאוד (והרזה עוד יותר) דמות של ארחי?פרחי הגונב ספרי פילוסופיה מצעירה המשתזפת על גדת נהר הסן.
ב-1962 ביימה וארדה את "קליאו מ-5 עד 7", שהיה סרטה הארוך הראשון, ומאז הספיקה לעשות שורה ארוכה של עבודות וביניהן: "האושר", "אחת שרה, שנייה לא" ו"ז'אקו מנאנט", המשחזר את חייו ועבודתו של דמי, ועשוי באותו נוסח קולנועי שבו מעצבת כעת וארדה את הסרט הסימפטי על אודותיה.
אם טריפו, שברול, וארדה ודמי, שאוזכרו כאן, מילאו את שורות הדור הראשון לגל החדש, הרי שאנדרה טשינה הוא הצאצא הכי חוקי שלהם, בן מובהק המייצג את הדור השני לגל החדש. טשינה היה מבקר סרטים זעפני בכתב העת "מחברות הקולנוע", ששימש בשעתו כמיילד הרשמי של הגל החדש, קודם שהחל בבימוי סרטים כמו "האחיות ברונטה", "אליס ומרטין" ו"העדים". בירושלים מיוצג טשינה עם עבודתו האחרונה, "בחורה על הרכבת" שבו מופיעה, בין היתר, רונית אלקבץ.
אלקבץ מגלמת את גרושתו המרירה (ודוברת העברית) של אידאליסט גואל עולם, שאביו (מישל בלאן) הוא אחד הפרקליטים המובילים בפריז, שאליו פונה אם מודאגת (קתרין דנב), שבתה עברה התעללות גופנית על רקע אנטישמי, בעודה נוסעת ברכבת הפרוורים הפריזאית. אמילי דקאן הבלגית, מי שכיכבה לפני עשור ב"רוזטה" של האחים דרדן, עושה פה את תפקיד הבת המסוכסכת עם עצמה.
טשינה מבסס את "בחורה על הרכבת" על כרוניקות מהעיתונות והטלוויזיה, שגוללו לפני זמן מה פרשה תמוהה על אודותיה של צעירה לא יהודייה, שביימה תקרית אנטישמית אלימה, כדי למשוך אליה את תשומת לב התקשורת. הפרשה מבולבלת דיה גם ללא הסיוע של טשינה, שסרטו הבלתי ממוקד מקשה עוד יותר על הבנתה. לעניינינו חשוב סרט זה, משום שאת דמות בעלה של אלקבץ מגלם לא אחר מאשר מאתיו דמי - בנם המשותף של ז'אק דמי ואנייס וארדה, גיבורי הפסקאות הקודמות בסקירה זו.
נא להמתין לטעינת התגובות
