אחיו, איפה אתה: גל הויברגר חוזר לבמה
17 שנים חלפו מאז כיכב גל הויברגר ב"חסד מופלא", סרטו האחרון והמדובר של עמוס גוטמן. אבל בניגוד לאחיו הבכור רמי, הוא לא ידע להתמודד עם ההצלחה: הוא נמלט לניו יורק, חי על הקצה ובמשך שנים הסתפק בתפקידים קטנים בשולי התעשייה. עכשיו, בגיל 38, הוא עושה את דרכו חזרה למרכז הבמה. מה השתנה? או-הו
הויברגר (38), אז בן 21, קטף אחרי סדרת אודישנים את התפקיד הראשי של יונתן, הומוסקסואל תמים המתאהב בתומאס (שרון אלכסנדר), חולה איידס המסתיר את מחלתו. הברנז'ה התל אביבית געשה ורעשה. גם בשל היות הכוכב הראשי נטול ניסיון, גם בשל היותו אחיו הצעיר של רמי הויברגר, אז שחקן מבטיח בתחילת דרכו, ובעיקר מתוך ציפייה ליבול הגוטמני.
כשהסרט יצא לבתי הקולנוע, המבקרים היו חלוקים, אבל שיבחו את אומץ לבו של גוטמן, שהיה הראשון שעסק במחלת האיידס בקולנוע הישראלי. התקשורת עטה על הויברגר הצעיר: צילמה, ראיינה, התעניינה וריכלה. השתמשה במילים "כישרון טבעי", "משכנע" ו"מתמסר". והוא? סבל מכל רגע. עשה הכול כדי לברוח מאור הזרקורים.
17 שנים צריכות היו לעבור כדי שיאזור אומץ לחזור בצעדי תינוק אל העולם שממנו ברח. היום הוא בונה את הביטחון האישי והמקצועי שלו מחדש על במת תיאטרון תמונע. מחדד את כלי השחקן במחזה הנורבגי "מישהו בדרך הנה", המספר על גבר (הויברגר) ואישה (לני שחף) העוברים לגור בבית מבודד ושקט, עד ששלוותם מופרת על ידי צעיר אובססיבי (יפתח אופיר). אולם קטן, לא יותר מדי קהל ובעיקר בלי יותר מדי לחצים להתמודד איתם. ככה, הבין במרוצת השנים, הכי טוב לו.
את הריאיון הזה הוא מבצע בקושי רב. מקמץ במילותיו. מצד אחד נרגש מהמעמד, מהעובדה שעדיין זוכרים לו חסד נעורים מופלא. מצד שני יודע שהתקשורת של היום, כמו התעשייה, השתנתה. הפכה לאכזרית יותר. "ברחתי", הוא לוקח נשימה ארוכה אחרי שאני שואל לאן נעלם, "פשוט ברחתי מהכול.
היה לי קשה להתמודד עם החשיפה שהגיעה בעקבות הסרט. הרגשתי שאין לי כוחות נפשיים". העיניים שלו נוצצות תמידית והוא מעשן עוד סיגריה ברצף בלתי נגמר. "מרטין לותר קינג אמר שהפחד הכי גדול שלנו הוא לא לגלות שאנחנו לא שווים כלום או שניכשל, אלא בדיוק ההפך. הפחד הכי גדול שלנו הוא שנבין כמה מדהימים אנחנו. תסתכל בתחרויות טניס של ווימבלדון, איך יש ספורטאים מבריקים שמתקדמים בתחרות ואז בשלב מסוים, רגע לפני נקודת ההכרעה, מתחילים לאבד פוקוס ולהעיף כדורים לשמים. זה מה שעבר עליי".
התחלת גבוה מדי?
"אני בעצמי לא יודע. עברו הרבה שנים מאז הסרט ההוא, וזה עדיין משהו שאני לא לגמרי מצליח להבין. אני רק יודע שחוויתי פחד משתק. לא הצלחתי ליהנות ממה שהיה מסביב. קלטתי שחל שינוי סביבי, שאנשים מסתכלים עליי ברחוב, ולא הצלחתי להבין מה ההתרגשות. מה בסך הכול עשיתי? שיחקתי. היה לי כיף בצילומים, אבל לא הייתי מוכן לכל מה שיבוא אחר כך. זה היה מחרפן".
בשביל לנסות ולהבין את הרגע ששיתק אותו, צריך לחזור אחורה בזמן, לילדותו התל אביבית של הויברגר, "ילד נטול עכבות שהיה מככב תמיד בפני החברים של ההורים עם חיקויים, שירים וריקודים", כהגדרתו.
"אהבתי את זה", הוא אומר. "בכל פעם שעמדתי בפני קהל הרגשתי שאני עף". אבל בשלב מסוים, משהו נסגר בו. אולי אלה גירושי הוריו כשהיה צעיר, אולי העובדה שנדדו בין דירות והוא התקשה למצוא את עצמו במסגרות החברתיות החדשות.
"אני זוכר שפעם חזרתי לבית הספר המקורי שלי, שם הכירו אותי בתור ילד מצחיק. כולם אמרו לי'גל, תעשה קטע מצחיק. תעשה את הקטע ההוא שהצחיק אותנו'. עשיתי להם את הקטע והם לא צחקו. אני לא שוכח את זה. הרגשתי שמשהו השתנה. הפכתי להיות שקט ומופנם. הייתי עם עצמי והפכתי לבלתי חדיר. אמא שלי ניסתה להבין מה עובר עליי, אבל לא הצליחה לחדור אליי. הייתי נורא קשה. עד הצבא הייתי מאוד מסוגר בתוך עצמי. לא משתף. הרגשתי שאני בוער מבפנים, שיש בי דברים להוציא ולהגיד, אבל לא הצלחתי. הייתי משותק לחלוטין. בתיכון גיליתי לאט לאט את לימודי התיאטרון, שהפכו למפלט שלי. שם הרגשתי שאני מצליח להביא את עצמי לידי ביטוי".
ואז הגיעה ההצעה הראשונה. "יום אחד ישבתי בחצר בית הספר עם חבר ומישהי פנתה אלינו ושאלה אם אנחנו רוצים לבוא לאודישן לפרסומת.
האפקט של הפרסומת הורגש במהירות. זה היה עוד לפני שהיו הרבה פרסומות ובימים שעדיין ראו אותן בקולנוע. אבל כבר אז היה לי קשה עם הפרסום. אני יודע שמישהו שיקרא את זה עכשיו יכול להגיד 'יאללה, בן אדם רוצה להיות שחקן והוא לא יודע לאן זה מוביל?', או 'ביקשת את זה? קיבלת את זה'. אבל לא באמת ידעתי לאן זה יוביל אותי. הרגשתי כמו בסרט".
כמה חודשים אחר כך כבר הגיע התפקיד ששינה את חייו. רמי, האח הגדול, ביקש מסוכנת השחקנים שלו, זוהר יעקובסון, להיפגש עם אחיו. החיבור היה מיידי והוא שוגר לאודישן ל"חסד מופלא". "בדיעבד, גיליתי שכשעמוס ראה אותי העניין הוכרע", הוא אומר בחיוך קטן וראשון אחרי שעה של שיחה.
מזל של מתחילים?
"לגמרי. היה בי כנראה ניקיון משחקי שנבע מתוך טיפשות חכמה. אני חייב להודות שלא לגמרי הבנתי את כל המשמעות של התפקיד. אני לא בטוח שבכלל ידעתי מי זה עמוס גוטמן וכמה רציני זה יהיה. באיזשהו מקום, העובדה שהייתי נער מופנם ומאופק עזרה לי לשרוד את העבודה על הסרט. לא נתתי לדבר לחלחל אליי. התלהבתי, אבל לא יותר מדי. הייתי די קר רוח".
הייתה לך דילמה סביב התפקיד?
"לא. למה שתהיה לי דילמה?".
לגלם דמות של הומו בתפקיד בכורה עשוי להיות בעייתי. הקהל, המלהקים והבמאים יכולים לקטלג אותך ככזה.
"לא חשבתי על זה. לא הייתה לי בעיה עם סצנת הנשיקה עם שרון אלכסנדר וגם לא עם סצנות העירום. מבחינתי זה היה טבעי, למרות שמעולם לא עשיתי דברים כאלה לפני כן. גם לא פחדתי מעניין של טייפקאסט, כי לא באמת ראיתי את עצמי כשחקן. לא ידעתי מה ההשלכות ולא הסתכלתי על הדברים לטווח רחוק. הייעוד שלי בחיים בכלל היה להיות נהג מרוצים, זה היה החלום שלי מגיל צעיר. אחרי הצבא נרשמתי לבית ספר לנהיגת מרוצים באנגליה וזאת הייתה המטרה שלי. הסרט הגיע ושינה הכול".
במהלך החודשיים של העבודה על הסרט, עולם שלם נפתח בפני הויברגר. הוא מצא את עצמו יושב לשיחות נפש עם גוטמן ונחשף לעולם צבעוני של דמויות מקהילת הגייז. "הכי אני זוכר את ספריית הווידאו הביתית של עמוס. היה לו חדר ענקי עם אלפי סרטים. ארונות מלאים עד התקרה. היה לו ידע אינסופי בסרטים והוא היה מראה לי כל מיני קטעים מסרטים. מחפש כל מיני דברים שייתנו לי השראה".
ואיך הרגשת עם זה?
"בשביל נער מסוגר שחי בתוך העולם שלו זה היה שוק. הרגשתי שנכנסתי ללונה פארק. חוויתי מפגש עם אנשים יוצאי דופן, עם שחקנים, עם עישונים ראשונים. הייתי עם פה פעור. כל מה שעמוס הכניס לתוך החיים שלי באותה תקופה הימם אותי. הרגשתי שאני נמצא בלב העניינים. היינו עובדים וצוחקים. הוא היה אדם כל כך מרתק. בבום אחד נצבעו לי החיים. כל האפור שהיה לפני זה נעלם".
הויברגר ניגש אל המחשב הנייד שלו, שאליו הוא בורח מעת לעת כדי לכתוב את הגיגיו, ושולף קובץ שכתב באחד מערבי האזכרה לזכרו של גוטמן. "המפגש עם עמוס העמיד אותי פנים אל מול פנים מול האידאל שתמיד ייחלתי לו", כתב למשפחה והחברים שהכירו את גוטמן.
"כבר בפגישתנו הראשונה לא יכולתי שלא להסתנוור מהנוכחות האניגמטית, הכריזמה המהפנטת המבוססת על יושרה, עדינות, חוש הומור ללא זיוף, ללא התנצלויות וללא פשרות, של אדם היודע מה הוא רוצה והעושה את מבוקשו עד הפרט האחרון. ביטחון עצמי ייחודי השמור אך לבני האדם החופשיים...עמוס פתח בפניי עולם חדש בעל חוקיות חדשה, שבבסיסו ניצבת ההגשמה העצמה. היום, כעבור כברת דרך בלתי קצרה, ניתנת לי הזכות להגיד שעמוס גוטמן היה אחד האנשים המשפיעים בחיי, אשר היווה לי דוגמה והשראה במרדפי אחרי אושרי, ומקור כוח ותעוזה לממש את חלומותיי ולהיות נאמן לעצמי ללא פחד, ללא פשרה".
כשהסרט יצא, הויברגר מצא עצמו במערבולת של תחושות. נהנה מהמשחק עצמו, אבל הרבה פחות מכל מה שנלווה לזה. הוא החליט במודע להיעלם מאור הזרקורים והגלה את עצמו ללימודי משחק בסטודיו של ניסן נתיב לצד ליאת גליק, שירה גפן, גילי שושן ואמנון פישר.
"החלטתי להשקיע שלוש שנים בחיפוש עצמי בלימודי המשחק. הרגשתי שכל מה שהיה עצור לי בפנים יצא החוצה, ומתברר שהיה הרבה מה להוציא. בפעם הראשונה בחיי התחלתי לפרוץ את הגבולות של עצמי. אלה היו שנים של בלגן. בדקתי כל גבול אפשרי, ניפצתי כל טאבו או חוק. הרגשתי שאני קופץ מגובה רב למים בלתי ידועים. חשבתי שזאת הדרך שלי לפתור את המחסום הנפשי שלי. לפרק את הדבר הזה שעוצר אותי והורס לי את החיים. בתקופת הלימודים ואחריה השלמתי את החסר. רמת ההוללות שלי הייתה גבוהה. חייתי בסוג של הדוניזם. כל יום הייתה הרפתקה אחרת בשבילי. ידעתי איך אני יוצא מהבית, אבל לא ידעתי איפה אסיים את היום, באיזו צורה ובאיזה מצב צבירה".
נשמע כמו סקס, סמים ומה לא.
"משהו כזה. אני מעדיף לא להיכנס לזה".
גיל התבגרות מאוחר?
"לגמרי. הפכתי להיות קיצוני יחסית לילד המופנם שהייתי. אם הייתי נתקל במשהו שמפחיד אותי, הייתי נכנס בו דוך. חייתי מהרגע להרגע. ועל הבמה עפתי. הרגשתי שזה המקום שלי יותר מתמיד".
עם סיום לימודי המשחק נקלט לעבודה בתיאטרון חיפה. תיאטרון רפרטוארי דל תקציב ובעיקר רחוק מאור הזרקורים ומהתקשורת. שם הרגיש בנוח. במשך תשע שנים היה נוסע על קו תל אביב-חיפה. ברזומה המקצועי שלו תפקידים קטנים ב"אנטיגונה", "משחקים בחצר האחורית", "אותלו" ו"מעיין הכבשים". בין לבין השתתף בכמה פרסומות. אבל שום דבר מאלה לא החזיר אותו לכותרות הגדולות של קיץ 1992. בשעה שאחיו הפך ל"החמישייה הקאמרית", הוא מצא את השלווה בעבודה בצפון. "זה בדיוק מה שרציתי. לעבוד בשקט", הוא מסכם במשפט קצר עשור של פעילות בתיאטרון.
ואז, לקראת גיל 30, החליט לעבור לניו יורק. ספק לברוח, ספק לחפש את מזלו מעבר לים. אבל כשנחת בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, גילה שאלה שלו די מצומצמות. "התארחתי אצל חברים והתפרנסתי מלהיות שליח על אופניים במסעדה איטלקית. הייתי יושב בין המשלוחים עם העובדים הפורטוריקנים ורואה דרמות אמריקניות בשחור-לבן. זה היה הזוי. במקביל מצאתי סוכן ונשלחתי לכמה אודישנים. אפילו השתתפתי בפרסומת ל-MTV. אבל בוקר אחד קמתי ואמרתי לע?צמי, זה הזמן לחזור. נמאס לי. הייתי שם חסר כל, ולבד. זה לא היה פשוט".
על אף שהשגת תפקיד בפרסומת תוך זמן קצר?
"כן. לא יודע. אולי זה אותו דבר שקרה לי כשיצא הסרט. אולי זה אותו פחד מהצלחה שמלווה אותי כל השנים".
עושה רושם שיש לך יחסי אהבה-שנאה עם המקצוע.
"זאת הגדרה מדויקת. אלה יחסי אהבה-שנאה לא רק עם המקצוע, אלא עם החיים ועם עצמי. שנים חיפשתי את ההרגשה הנוחה שדרושה כדי להיות בעולם הזה. שנים חיפשתי את המקום שלי. מצאתי אותו כשהכרתי את אשתי, מיכל".
כבר שבע שנים שגל ומיכל, מעצבת אופנה, נשואים. "אם היית מביא לי דף לפני כמה שנים", הוא אומר, "הייתי חותם שאסיים את חיי לבד. אבל מתברר שטעיתי ומשהו התחבר". בינתיים הצטרפו גם יובל (שש) וגיא (שלוש). היא המפרנסת, הוא עקר הבית והמטפל של הילדים. זה הסידור ביניהם, בעידודן ובתמיכתן של המשפחות משני הצדדים, הכול במטרה שיבשילו התנאים לחזרתו לשוק העבודה כשחקן.
כבר שבע שנים שהוא עושה אודישנים. פה ושם איזו פרסומת או תפקידון קטן. הוא גם הצטלם בהתנדבות לכמה סרטי סטודנטים, כדי לבנות שוב את הביטחון העצמי. אבל הויברגר מאמין שזה רק עניין של זמן עד שיחזור למרכז הבמה. את הצעדים הראשונים לקאמבק עשה לפני כמה חודשים בהצגת פרינג' בשם "שאלה של אמונה", בתיאטרון גבעתיים, והיום, כאמור, הוא מופיע גם בתיאטרון תמונע.
"אני שמח שיש מקום כמו תמונע שמאפשר לשחקנים לעשות עבודה של חיפוש עצמי, גם מבחינת העבודה שלהם כשחקנים וכאמנים, אבל גם כבני אדם. היום בתיאטראות הגדולים עושים דברים מסחריים בשביל לקרוץ לקהל, וזה משמח שיש מקום שעדיין אפשר לצאת בו להרפתקאות".
כמי שהתחיל את דרכו בתיאטרון הרפרטוארי, איך זה לחזור לעבוד בשוליים?
"ברור שאי אפשר להתקיים מפרינג'. זה אפילו לא עבודה חלקית. התמזל מזלי שיש לי אישה עובדת שמפרנסת. בכלל מגיע תודה לאשתי, למשפחה שלה, לאמא שלי ולאחי על התמיכה שלהם כל השנים. אפילו ברגעים הכי קשים שהיו לי, כשחשבתי לעזוב את המקצוע הזה לתמיד, הם עודדו אותי".
איך באמת חיים עם אח שהוא שחקן מצליח מאוד, לא מעוררים מתחים?
"אם אגיד שמעולם לא היו מתחים או הרגשה לא נוחה מצדי, אשקר. הייתה תקופה מסוימת שהייתי רואה את מה שקורה איתו ותוהה מה לגביי. היו רגעים שאמרתי לעצמי 'רגע, הוא עובד. הוא משחק ומביים. למה שלא יזרוק לי עצם?'. הוא לא רצה לעשות את זה והיום אני מודה לו. הוא רצה שאלך בדרך שלי ובקצב שלי. הוא נתן לי את האמונה ואת הביטחון שאני לא צריך קשרים, ושיש לי יכולת לעשות את זה. הוא נתן לי את ההרגשה שכל הלבטים הם טבעיים ושכולם עוברים את זה. גם בתחום המשחק וגם בכלל בחיים. היום אני לגמרי מנותק מעניין ההשוואות. כל אחד חי את חייו, וכשאנחנו נפגשים אנחנו נהנים מעצם הביחד".
היו רגעים שחלפה בך מחשבה שאולי "איבדת" את הכישרון?
"הרבה פעמים חשבתי שמשהו התקלקל אצלי. היום אני מבין שזה היה קלקול לשם תיקון. רק ככה לומדים. בשנים האחרונות למדתי לבנות לעצמי ביטחון בריא ונכון לי. היום אני שולט במה שקורה איתי".
בדיעבד, יכול להיות שהסרט ההוא היה יותר קללה מאשר ברכה?
"אף פעם לא חשבתי ככה. הסרט היה נקודת מפנה בחיים שלי והוא פתח לי עולם חדש. הוא פרץ את הסכר ואני שמח שהסכר נפרץ, גם אם לקח לי שנים ללמוד לשלוט בו. בזמנים הכי קשים, כשהחושך היה כל כך גדול, ראיתי נקודת אור קטנטנה מהבהבת שאמרה לי 'תמשיך'. אני מרגיש היום שעשיתי שולם עם הבלגן. אמרתי לבלגן, אני לא מנסה להוציא אותך מהחיים שלי אלא להיות חבר שלך. היום אני מבין שבלגן זה כיף. שזה מה שמביא את ההתרגשות בחיים. אני כול כולי מנווט להצליח".
ולא קיים החשש שאם יגיע התפקיד הגדול הבא הכול יצוף שוב ויעלה?
"לא מזמן פתחתי את הטלוויזיה וראיתי סוף של סרט. ראיתי רק משפט אחד שבו אמרה הגיבורה, שהייתה סופרת'היום, אחרי כל מה שקרה, אני שוב כותבת. רק שהיום אני לא תלויה בזה יותר'. באיזשהו מקום גם אני מרגיש ככה. אני מאוד רוצה להצליח שוב במשחק, אבל גם אם זה לא יקרה, אני אצליח במשהו אחר. אני כבר לא מפחד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם