שיר אחרי מלחמה
אביגדור קהלני, מותג מלחמות נערץ, מכנס מבחר תובנות בספר שירים חדש ומדבר על האכזבה מהפוליטיקה, הגעגוע למדים ולמה הוא ימשיך להילחם גם כשיגיע לבית אבות
"אם תגיעי למצב שבו את על פרשת דרכים קשה, את צריכה לגמד את החוויה הקשה שאת עוברת. אז בתי קברות, ומחלקה פנימית ג' בבית חולים, איפה שיש חולים סופניים-הם המקום".
קצת מדכא.
"לא. זאת אומרת, זה מדכא, וברגע שאת מדוכאת את מקבלת פרופורציה נכונה לחיים. בתי קברות ובתי חולים מסדרים את הראש. ורגע רגע, סליחה, אל תגזימי עם קבלת החלטות. יש עולם ענק, יש קוסמוס. את צריכה לקבל החלטות, בסדר - ואז תסתכלי כמה בני 20 שוכבים שם ולא עושים כלום".
על הקיר במשרדו תלויה תמונה משותפת של קהלני ופרס, עם הקדשה: "אם תסתכלו היטב פנימה, תראו שבכל אחד מכם חבוי אביגדור קהלני". הוא מותג מלחמות, ראש חץ נערץ, מפקד קשוח, פוליטיקאי מובס, מרצה מבוקש, סופר יצרני ויו"ר האגודה למען החייל. בספר השירים הרביעי שלו, "את לי הבית", שיוצא עכשיו (הוצאת ידיעות ספרים), מתגלה קהלני כרובין שארמה של הטנקים.
תשכחו מסיפורי גבורה פרטניים דוגמת "עוז 77" ו "דרך לוחם", ספריו הקודמים. המציאות השתנתה מאז, וגם קהלני. "אם אין בזה את העוקץ, זה לא שווה", הוא מפגיז. "משהו שיש בו איזושהי חוכמת חיים כזאת, לחלוחית שאומרת וואלאק, אני לוקח את זה איתי. יכול להיות שזה נראה כסתם ספר שירה, אבל בעצם יש פה ספר על החיים. הייתי רוצה שמי שרואה את הספר יאמר 'וואו, הייתי רוצה שהילד שלי יקרא את זה וילמד מזה'. הספר יכול לגעת בכל אדם, זה כל מה שאני חש ומרגיש בפנים".
הבערה הפנימית של קהלני נפתחת באני וגופי, מסתיימת באני וסופי, ומשופעת במכתבים ליקירים ובתובנות לחיים טובים. "הימנע מפגיעה בחבר, ולו כדי שלא תצטרך להתנצל", הוא מייעץ בקובץ ההגיגים "דרך ארץ". במקבץ "הדרך להצלחה", הוא מכריז: "ההצלחה היא ניצחון על המנבאים לך כישלון". ויש גם, כמובן, לקט "חיים ומוות". "החיים כמוהם כשחייה בין הגלים", הוא פוסק, "תפסיק לעשות תנועות, ותיעלם במצולות".
טעמו הספרותי נע בין ספרי ניו אייג' מסוג "מי הזיז את הגבינה שלי" ("אני משתמש בזה המון"), ובין כתביהם של דוד אבידן וחנוך לוין ("היה להם אומץ"). טווח נושאי השירים אינסופי. יש שיר על חייל שנפל בשבי ("הרציתי לשבויים, והיום זה ההמנון שלהם"), שיר הלל למולדת ("הייתי בברזיל, ויש להם שיר, 'בראאזיל, לה לה לה', ואמרתי למה לנו אין כזה שיר? אז כתבתי, אני כבר שומע את הפזמון"), שירים על אהבה, על מלחמה, על פוליטיקה, על חברים שנקברו.
אבל גם את שיריו הנוגים ביותר, קהלני מקנח בעליצות. "אני חושב שאדם עם חוש הומור הוא דרגה מעל אדם רגיל", הוא מסביר. "בהרצאות אומרים עליי תמיד 'הגשש הגיע'. אני מאוד אוהב תוכניות בידור כמו 'שבוע סוף' ו'צחוק מהעבודה', אני אוהב לצחוק, ואני מתבל המון בבדיחות. אני כל הזמן צוחק על עצמי. כל הרצאה שלי אני אומר'ההורים שלי הגיעו משוודיה'. וגם בספר, אני כותב'אני לא סופר, לא משורר, עכשיו תקשיבו לי'".
"מי אינו חושש מבטן גדולה ומשתפלת, הולכת לפנינו ואינה מתביישת! אבל מי שלאהבה עודם מודעים, יזכרו שמתחת לבטן נמצא מקור החיים. הוא, מעיין האושר, את משקלה מחזיק על כתפיו, וככל שתגדל - בושה תביא על בעליו".
(מתוך "בטן לפנים") שלושה חודשים לפני יום הולדתו ה-65 החליט קהלני, טיפוס חביב וחיוני, להעניק לעצמו מתנת יומולדת ייחודית: ספר חדש פרי עטו. זאת לא היתה הפעם הראשונה שהוא "לא מצליח לעצור את היד", כהגדרתו . כבר שנים שקהלני כותב בכמויות של בלוגר אכול הורמונים. הוא לא
"עולה לי מחשבה ואני שם אותה על הדף", הוא מסביר. "אני מוציא מלא מכתבים. אם אתה מניע אנשים לבצע את מה שאתה רוצה, הם זקוקים למילה חמה. אני לכל דבר מגיב, מכתב יפה, פתקים, ברכות, אני מחמיא. אתמול מישהו נתן לי סחוג אז כתבתי לו ישר כוח. אני לא עובר על סדר היום בלי מכתבים, אני עכשיו הולך להוציא לביבי מכתב על הנאום היפה שלו".
בפעם הראשונה שקהלני כתב הוא היה בן 29. "לכתוב את 'עוז77' בכזה גיל זה אומץ", הוא אומר. "עד אז לא כתבתי, קיבלתי שש בבגרות בספרות. אבל מאז הייתי כותב מחשבות למגירה. ניסיתי לנתח למה אני כותב. זה לא סוד שאיבדתי את מרבית חבריי והם לא השאירו אחריהם כלום, אז אני משאיר. היום יכולתי לנתח, לדוגמה, שחששתי שיש לי פחד תת הכרתי שנתקע לי במלחמת יום כיפור, שהוא מוחבא שם במוח ואחרי זה הוא יתפרץ ואני לא אשלוט".
אוי.
"תשמעי, פוסט טראומה, שנה בבית חולים, ניתוחים, אמרו שאני אמות. היום אני יכול לדבר איתך חופשי, אבל פעם לא יכולתי, סבלתי בפנים. תראי" - קהלני מפשיל את מכנסיו מעלה וחושף רגל ורדרדה. "בפציעה, כל הגוף שלי נכווה. זה הכל עור שתול! עור שלי, שנלקח ממקומות אחרים לרגליים שלי".
נשמע מפחיד.
"אלוהים חנן אותי, הפציעה היא מתנת אלוהים, כי בגיל 23 זה סידר לי את החיים. פתאום התחלתי להבין כמה מאושר אני. מה אני יכול לעשות? כשאלוהים פצע אותי הוא נתן לי פציעה מדויקת. יש שלושה מקומות שאסור להיפגע בהם בשריפה: הפנים, אצבעות הידיים כי הסחוסים נמסים, וכמובן איבר המין. אני נשרפתי עד לאשכים מאחור, וזה נעצר. מדהים, נכון?".
הרבה לפני שהוא איש רוח, קהלני הוא איש צבא. אנשי צבא לא מרימים מבצע תוך שלושה חודשים בהסתמך רק על פרץ השראה, הם מתוכננים. "קבעתי את היומולדת שלי כתאריך היעד ועליו רצתי. כי אם לא, לא תעמוד בזה. הלוא הכל הפקה שלי. הכל אני, בעשור האחרון, בעיקר בתקופה האחרונה-דברים שמצאתי זרוקים במגירה. עתידי הוא עברי. כלומר, העבר שלי הוא שהוביל אותי קדימה, כי בעצם מה יש לאדם? ראיתי הכל, ישבתי בממשלה, איזה עתיד כבר יכול להיות יותר מזה? זה לא סיכום, אבל היה לי צורך להשיג את הספר הזה, והשגתי. אני מטפל בגוף שלי בספר ואני צוחק על עצמי. יש שם שיר שאני שואל, איזה חלקים מיותרים בגוף שלך?".
איזה?
"אני כותב שיש לי שני דברים מיותרים. הפטמות שלי מיותרות, והאצבעות ברגליים. הייתי יכול ללכת בלי אצבעות. אני צוחק על עצמי כשאני אומר שאם לא היו לי אצבעות ברגליים אז לא היו לי פטריות".
מה הכוונה במשפט: "מי שלאהבה עודם מודעים, יזכרו שמתחת לבטן נמצא מקור החיים"?
"מה, לא ברור לך?".
לא.
"אה, זאת אומרת שאת לא עושה סקס. זה מה שאני מבין ממך".
אני עושה יום כן יום לא, היום לא.
"בטח, מה, אם היית שמנה, היית יכולה ליהנות באותה מידה שאת נהנית עכשיו? לא. ואם יש גבר שמן, וכל הבולבול שלו נעלם שם מתחת לקפלי השומן, אז כל הבטן, כאילו, מונחת על הבולבול הקטן הזה שנעלם".
אז אתה גם שובב וגם רגיש.
"כן, אנשים רואים רגישות כחולשה, וגם אני ראיתי את זה ככה בעבר, אבל היום אני מספיק בשל כדי לדעת שמה כבר יגידו לי? 'הוא פחדן, תראו בספר'. בסדר, בואו תתמודדו איתי בבית חולים, נראה אתכם אם תנצחו. אתה יכול להיות לוחם ורגיש, זה לא נוגד".
רק דופק פסיכולוגית.
"לא, לא. אם הספר הזה עושה לי שירות של אחד שכולו נחנח כזה, דלדלה, זה לא טוב. אני מורכב. שופטים אותי בחומרה בגלל שחושבים במבט ראשון שאני ילד טוב ירושלים, כמו שאמרו לי 'אביגדור, עד שהגעת לכאן חשבתי שאתה תמים'. תמים זה אהבל, ובחור טוב תסדר לאחותך".
זה מעליב?
"לא, אני חושב שאני איש טוב, אבל אני גם יודע לאן אני הולך ואי אפשר לעבוד עליי. אדם שהוא סמרטוט, מנגבים איתו בסוף את הרצפה. אני מתווה דרך. אני מנהיג, אני מפקד, אני מנהל. טוב לבך הוא ביטוי ישיר לתעצומות לבך. תמיד הייתי רגיש, אבל הסתרתי".
כי בסביבה הקרבית זה לא גברי?
"כן, יכול להיות שפחות מדברים על זה. הייתי מפקד מאוד קשוח, אבל אף פעם לא פגעתי בבנאדם. יכול להיות שהיה לי קשה לישון עם זה בלילה, אבל ידעתי שזה תפקידי".
מה הכוונה במשפט: "מי שלאהבה עודם מודעים, יזכרו שמתחת לבטן נמצא מקור החיים"?
"מה, לא ברור לך?".
לא.
"אה, זאת אומרת שאת לא עושה סקס. זה מה שאני מבין ממך".
אני עושה יום כן יום לא, היום לא.
"בטח, מה, אם היית שמנה, היית יכולה ליהנות באותה מידה שאת נהנית עכשיו? לא. ואם יש גבר שמן, וכל הבולבול שלו נעלם שם מתחת לקפלי השומן, אז כל הבטן, כאילו, מונחת על הבולבול הקטן הזה שנעלם".
אז אתה גם שובב וגם רגיש.
"כן, אנשים רואים רגישות כחולשה, וגם אני ראיתי את זה ככה בעבר, אבל היום אני מספיק בשל כדי לדעת שמה כבר יגידו לי? 'הוא פחדן, תראו בספר'. בסדר, בואו תתמודדו איתי בבית חולים, נראה אתכם אם תנצחו. אתה יכול להיות לוחם ורגיש, זה לא נוגד".
רק דופק פסיכולוגית.
"לא, לא. אם הספר הזה עושה לי שירות של אחד שכולו נחנח כזה, דלדלה, זה לא טוב. אני מורכב. שופטים אותי בחומרה בגלל שחושבים במבט ראשון שאני ילד טוב ירושלים, כמו שאמרו לי 'אביגדור, עד שהגעת לכאן חשבתי שאתה תמים'. תמים זה אהבל, ובחור טוב תסדר לאחותך".
זה מעליב?
"לא, אני חושב שאני איש טוב, אבל אני גם יודע לאן אני הולך ואי אפשר לעבוד עליי. אדם שהוא סמרטוט, מנגבים איתו בסוף את הרצפה. אני מתווה דרך. אני מנהיג, אני מפקד, אני מנהל. טוב לבך הוא ביטוי ישיר לתעצומות לבך. תמיד הייתי רגיש, אבל הסתרתי".
כי בסביבה הקרבית זה לא גברי?
"כן, יכול להיות שפחות מדברים על זה. הייתי מפקד מאוד קשוח, אבל אף פעם לא פגעתי בבנאדם. יכול להיות שהיה לי קשה לישון עם זה בלילה, אבל ידעתי שזה תפקידי".
"תפקידים רבים מילאתי בחיי, ורבים מי שבאו לכהן אחריי. כל שבניתי אני כאילו נעלם, והרבה ממעשיי עברו משמי לשמם. ביום עוזבי שאלתי: למי היה עמלי, אם הבא אחריי מתעלם מקיומי? "
( מתוך "תפקידים בימי חיי" )כל טוראי יודע שהקו"ף במור"ק (מורשת קרב) זה קהלני. בהתאם, הוא מתהדר בשני צל"שים, אות לגבורתו במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור, שממוסגרים בחדר העבודה בביתו ( " עד עכשיו הם היו בארון אבל ראיתי את העובש מתחיל לאכול את זה, אז אמרתי יאללה" ). הוא נשוי לאהובת נעוריו, אב לשלושה, סב לארבעה, וורקהוליק שלא הולך לים והחייל היחיד שלא יודע לשחק שש?בש. בזבוז זמן. "אני כל הזמן צריך להוכיח את עצמי", הוא יורה, "לכן אני עובד מאוד קשה ומשקיע את הנשמה. אני צריך את העבודה, אבל יש לי את העוצמות שלי, ועברתי הרבה נקודות קשות".
טוב , להיות גיבור ישראל זה מחייב.
"גיבור ישראל זה דבר שנדבק, ואני לא קשור. אני הכי אוהב לכנות את עצמי לוחם. לוחם שקם מפציעה קשה מאוד וחזר לשדה הקרב. אני לוחם כל הזמן. ואמרו לי עד מתי תילחם? אמרתי, תמיד יהיו מאבקים. אמרו לי, מה, גם בבית אבות יש מאבקים? אמרתי כן, שם יש ויכוח מי יישב ליד החלון בחדר האוכל".
נורא מעייף.
"אני נלחם, אני כל הזמן מרגיש על הטנק הראשון, ומי שעל הטנק הראשון חוטף את האש. אבל יש לו סיפוק כשהוא מסתכל אחורה, ורואה שכולם הולכים אחריו, ושהוא הצליח".
אתה פוחד שישכחו אותך?
"בכלל לא, זה הולך ומתעצם. אני מניח שלא ישכחו, שברחוב צדדי יכתבו איזה בית על שמי, השקעתי בזה. זה פשוט מדהים מה שקורה לי. כי-ואני מדבר בשיא הצניעות, אני מנסה לשמור על צניעות-כשהייתי בצבא אז כל אלה שמסביבי היו קולגות. קולגות לא תמיד מפרגנים, אז מישהו שהיה קורא את ספרי לא יגיד'תשמע, אביגדור, וואלאק, הספר שלך טוב', או'תקנו לכל היחידה שלי את הספרים של אביגדור'. כשהייתי בפוליטיקה, אותו דבר. הרי פוליטיקאים הם כולם נבלות. היום אני לא מסכן אף אחד. אפשר להסתכל עליי נטו, אז פתאום כל התארים קופצים".
מאז ומתמיד השתוקק קהלני להכרה. "כל אדם רוצה שיכירו בעבודה שלו", הוא מסביר. הוא היה נער "חמוד", תלמיד "בסדר", אחד שיכול להיעלם בתוך בריסטול. "אני היום איש אחר", הוא מסגיר. "לא היה לי כיוון לאן ילכו חיי. אבא שלי בנה לי מוסך, קרא לו'מוסך אבי', על שמי, והייתי צריך לנהל אותו. פתאום נשארתי בצבא. לא התכוונתי, אבל הציעו לי לנסוע לגרמניה למשלחת סודית ביותר להביא את הטנקים החדשים, וזה היה אתגר הרפתקני. אין לי טענות, אני קבעתי את מסלול חיי. כשהחלטתי אז החלטתי. כשאני אחזיר ציוד, אדע שאת מרבית המשימות שרציתי, עשיתי".
אבל מיליטנטיות לחוד, ומשפחתיות לחוד. "לילדים זאת היתה בעיה", הוא אומר. "הם לא ידעו מי אני עד שהם התגייסו ופתאום גילו מי זה אבא שלהם. לא קל לחיות עם זה. כשזרקו את הבן שלי מקורס טיס, הוא ניגש אליי ואמר, 'מה אני אעשה? איך תסתדר עם זה?'. אמרתי לו 'מה ז'תומרת? אם אתה תעוף מקורס טיס זאת בעיה שלי, לא שלך, אני אשם כי אני לא העברתי לך את הגנים המתאימים'. הייתי צריך להרגיע כי הוא הרגיש כאילו הוא צריך לייצג אותי. כששואלים את הבן שלי לשמו הוא יגיד 'דרור בן דרור', לא 'דרור קהלני'".
למה? הוא מתבייש?
"לא, מה פתאום, הוא מאוד מאוד גאה, אבל הוא לא רוצה להשתמש בזה. אפשר להבין אותו. הייתי אבא טוב, אבל לא אבא נמצא. ביום שביקשתי מהבן הגדול שלי שיישאר בצבא, הוא אמר לי, 'אבא אני לא נשאר, אני לא מתכוון לראות את הילדים שלי פעם בשבועיים'. זה מיצה הכל. זה היה חמור, ממש סכין בלב. בזה נגמרה השיחה".
עוד מבית נעוריו בנס ציונה, סחב קהלני על כתפיו את חובת ההוכחה. "אולי זה בגלל שכשהייתי קטן אמא שלי אמרה שאני פחדן", הוא מהרהר. "לא הייתי מוכן ללכת לישון עם תריסים פתוחים". לדבריו, זה התחזק בצבא.
אתה אוהב להרגיש את פעימות הלב?
"כן".
את האדרנלין?
"כן, מאוד".
את הזיעה הקרה?
"כן, איזה כיף, הדבר שאני הכי אוהב זה לנסוע בשטח עם הג'יפ שלי ולהגיע למכשולים שאתה מסתכל ואומר, וואו, זה לא עלינו, סכנה, יאללה! זה האורגזמה שלי".
ככה הרגשת גם בקרבות?
"בקרבות, אה, זה משהו דומה. זה דומה. בקרבות אתה קודם כל בתוך המוות".
"אם אשם אני, הציבוני בכיכר העיר, ואם זכאי אני, קבעו היום ולא מחר. ולמה תפלילוני בטרם עת? ואולי גרגיר קטן הפך להר? וכחולי המדים ראו בי פצצה מתקתקת, ואני לתומי חשבתי שחי אני במדינה מתוקנת"
(מתוך "מועמד למשפט" )אפילו יותר מהקרב האגדי בעמק הבכא, מה ששינה את חייו של קהלני הוא המשפט שבו הואשם בגילוי מידע סודי, בהפרת אמונים ובשיבוש חקירה. כשזוכה, הוא פרץ בכזה בכי מול המצלמות, שנדמה שלבו המוגן והשמור נקרע כמו ים סוף של דמעות. כאילו שנים של מועקות מודחקות קראו בבת אחת "אובג' קשן": הסירוב לקדמו לדרגת אלוף שבעקבותיו השתחרר מהצבא כתת אלוף, ההפסד לרוני מילוא בבחירות לראשות עיריית תל אביב, התרסקותה של "הדרך השלישית", המפלגה שהקים. רק אז, לפתע, גיבור ישראל נראה אנושי.
"אלוהים נתן לי מבחן חיים, כמו של איוב ", מסכם קהלני. "קראתי את איוב בזמן ההוא, ואמרתי, אם איוב עבר את זה, אני אעבור. ואני בהחלט גאה שעמדתי במבחן חיים. הקרב בעמק הבכא, לא הפנמתי את המשמעות של זה אז, את לא רואה את זה במבט כנפי ההיסטוריה. התקופה של המשפט טראומטית. כשראיתי את כתב האישום,'מדינת ישראל נגד אביגדור קהלני', זו היתה מכה של פטיש חמישה קילו בראש. מדינה שהייתי מוכן לעשות בשבילה הכל, אחי נהרג, אשתי איבדה שני אחים, מרבית חבריי, מה לא עשיתי בשביל המדינה? למה המדינה שלי נגדי? זה היה שוק. כי תמיד הרגשתי שאני נושא את דגל המדינה ביד. ופתאום אני
מרגיש כאילו, מין, מה, אף
אחד לא מתייחס ". אולי אתה נשוי למדינה? משברים, ילדים מורדים, בגידות, הכל עברתם.
"לא סתם קוראים לספר'את לי הבית', הכוונה למדינה, בהחלט. כדי להתגבר על הבגידות, אני לא רואה את זה כמדינה, אני רואה את זה כאנשים-הקצין שרוצה לעלות בדרגה על הגב שלי. המדינה זה משהו מעל כולנו. הייתי יכול ליפול, ונצמדתי לאמת כמו בולדוג. הצלקת נמצאת, אי אפשר למחוק אותה. אבל אם זה מוציא לי את הרוח מהמפרשים זאת אומרת שבסך הכל הייתי בלון נפוח. אולי המשפט הזה גרם לכך שאני פחות שש להיות בפוליטיקה".
אבל ניסית להיכנס לרשימה של הליכוד אחרי המשפט.
"ניסיתי, כי רציתי להיות יו"ר התעשייה האווירית. אמרו לי, אם לא תהיה שותף למחנה לא ייתנו לך את זה. אז אמרתי, אני חייב להתפקד, ואז הם חסמו אותי באיזושהי צורה, זהו. אבל אני רואה את עצמי יותר ממלכתי היום. אני כבר בשלב של תפקידי נשמה".
פוליטיקה לא היתה בנשמה שלך?
"היתה, אבל זה טיפה שונה. אני לא טוען שאני לא יכול להיות שם ולהשפיע. הייתי שם, בסדר, ועדיין אני רוצה לעשות תפקידים לאומיים ומה שאני עושה כרגע זה מאוד לאומי. אני לא אשקר, אם היו אומרים לי תהיה שר מחר בבוקר, הייתי צריך לחשוב על זה בלילה. אני נהנה ממה שאני עושה, אבל שם יש הכרה יותר לאומית לפעולות הלאומיות".
חוץ מלמולדת, קהלני נשוי כבר 43 שנה לדליה, מורה למוזיקה ובעלת מניה מהותית בבניין המיתוס. "אין לי ספק שחלק מהיכולת שלי נבעה מכך שהיא נתנה לי את השקט", הוא מאשר. "אתה לא יכול להמריא בלי שיש לך שדה תעופה. והכל היה על הכתפיים של דליה, חד משמעית".
מה, היא הגבר בבית?
"לא, מה פתאום. אין אצלנו את מושג הגבר בבית, אנחנו חיים בשיתוף פעולה בסדר גמור. תראי, זוג זה כמו שני חבלים. קחי שני חבלים, תקשרי אותם אחד לשני, הם יתחברו, אבל כל אחד יאבד קצת מאורכו. זאת פשרה. אני לא אצא לסרט לבד או עם חבר אף פעם בחיים, אין דבר כזה. זה כלל בסיסי. ביום שאשתי קיבלה משכורת ואמרו לה שהכסף יגיע לבנק מסוים, ולא לחשבון המשותף שלנו, והיא אמרה טוב - אמרתי לה 'דליה, ברגע זה התחילו הגירושים. אין דבר כזה. שותפות. אז תעזבי את מקום העבודה'. אין חשבונות נפרדים, משפחה זה משפחה. זה עסק. והזוגיות שלנו יפה".
היא שוויונית?
"מאוד. היא עושה מה שהיא רוצה ואני גם. היא מתעסקת בכל הכספים, אני לא סובל את זה. אני לא יודע לכבס, לגהץ, או לעשות כל פעילות בבית, אף פעם לא הלכתי לקניות - ולא משוביניזם, באמת לא משוביניזם. אני עובד קשה מאוד ובבית אני מפונק, אז יש את אשתי. אני בניתי את הבית שלי לבד, ועשיתי חדרים לבד ונגרות לבד, עבדתי מאוד קשה, כל חיי, אבל בדברים של הבית אני ממש לא בקיא".
"אנחנו קרובי משפחה, הסבא שלה והסבא של אמא שלי הם אחים, באתי לחתונה משפחתית וראיתי אותה והיא מאוד מצאה חן בעיניי. היא אומרת, 'אני התחלתי איתו, ראיתי אותו, לא ישנתי שבוע, והחלטתי שהוא יהיה בעלי'. היא עשתה הכל כדי שזה יקרה, ומאז אנחנו ביחד. אנשים חושבים שהיום אנחנו יותר מאושרים כי יש לנו הכל. אבל גם אז היינו מאושרים. מסתבר שלפסיליטיז יש משמעות, אבל לא עד כדי כך. כי מה זה אושר?".
מה זה?
"זה כמות החיוכים שאת מחייכת ביום. אז מה, לפני 50 שנה חייכו פחות?".
"הצב את עצמך בוועדה שהתקשורת מעדיפה, שם אולי לא תשפיע, אך תזכה לחשיפה. מעל בימת הכנסת הבט למצלמה בעיניים, תן לגופך לדבר והשתמש הרבה בידיים. חשוב על העתיד, חבר כנסת יקר, ולא, תמצא בעתיד שאתה ח"כ לשעבר"
(מתוך "חבר כנסת צעיר") לפי קהלני, כל חבר כנסת ניחן בדאגה כנה למצב במדינה וברצון אדיר להשפיע-רצון שנשכח במפתיע כל פעם שחל טקס אנשי השנה. גם אהוד ברק וגם בנימין נתניהו הציעו לו להצטרף אליהם ("ברק הוא יותר סחבקי כזה, איש טוב, אני אוהב את הראש שלו, לא מבין למה הוא לא מצליח בפוליטיקה. ביבי יותר רשמי"), אבל איפה.
קהלני יודע שהרבה יותר משהפוליטיקאי פוחד מהאיום האיראני, הוא פוחד מאנונימיות. לפחות האיום האיראני מספק כותרות. "להיות חבר כנסת זה פחות מעניין אותי, כי ישבתי שם ואתה לא יכול להביא את עצמך לידי ביטוי", הוא מבהיר, "וכדי להיות שר, אתה צריך לעבור מועדונים, חנופות, קליקות, דילים. הדרך למקום הזה רוויה במיאוס. את מקבלת גועל עצמי תוך כדי. בוודאי שאם הייתי שר הייתי יכול לתרום רבות, אבל הדרך לשם דורשת ממני להיות מישהו אחר".
מי?
"מישהו שמתחנן על נפשו.'תצביעו עבורי, אנא תכניס אותי לרשימה שלך'. אתה מרגיל את עצמך לראות מי האדם שמולך ומנסה לשווק את עצמך מהזווית שלו כדי שהוא יסכים לבחור בך. ואז הוא מנפח את החזית ופותח שני כפתורים ואומר,'יש לי 200 איש מאחוריי, אתה, אנחנו זוכרים לך שלפני שלוש שנים הלכת ברחוב ולא התייחסת אלינו', או כל מיני שטויות כאלה. ואתה מוצא את עצמך נסחף לתוך מערבולת, כדי להגיע אל היעד הנכסף - מערבולת שאיננה שומרת על כבודך כאדם, כמפקד או כמנהיג, והדרך לשם היא בזויה. אם הייתי קם ועוזב את המפלגה שהקמתי, ועובר למחנה אחר, יכול להיות שהייתי היום שר, אבל בלי כבוד. זה לא אני. הסתכלתי על עצמי במראה, ולא אהבתי".
מה לא אהבת?
"הצורך להיבחר עוד פעם מביא אותך למקומות חשוכים. אתה צריך לעשות דברים כדי לקבל את הכותרת, כדי שתגיע לציבור שלך. כשהייתי חבר כנסת צעיר אמר לי עיתונאי, 'תשמע, אם יהיו דברים מיוחדים אז תגיד לי שאני אכתוב עליהם'. אני זוכר שהתקשרתי אליו, חשבתי שאולי זה ייצא מחר בעיתון, כמובן שזה לא יצא - וקיבלתי גועל כזה. הרגשתי מושפל.
"חברי כנסת הם כמו גדר חיה על הבית של המפלגה. ביום שני בא גנן ומקצץ את כולם וכולם צריכים להתנהג בהתאם להוראות המפלגה. גם אם יש פרחים יפים וענפים ירוקים, אז יקצצו אותם כי חייבים להצביע בהשפעה מפלגתית. אתה נגרר למקום לא נקי, בגלל הצורך שלך לשרוד".
אתה רואה פוליטיקאים שהכרת אישית והתקלקלו?
"אני בהחלט רואה אנשים שמתנהגים ככה. למשל, אלה שהתנגדו להתנתקות. כל היום הם היו בתקשורת. הם עשו את זה רק בשביל זה. מה שהכי מרגיז זה שכדי להיבחר בפעם הנוספת לפעמים עושים דברים שאין בהם תום לב. בצבא אתה מוכיח בעצם העשייה, בפוליטיקה אתה צריך להוכיח משהו אחר, שיראו את השם שלך. חבר כנסת אומר רגע, לא יגידו עליי כלום? ואז קם בבוקר ואומר 'ראש הממשלה בנזונה' ומקבל כותרת. איזה יופי, למחרת הוא מבסוט, ואומר'הוא בנבנבנבנזונה!".
בעיני קהלני, הוא היה מצוין בפוליטיקה בדיוק כמו שהיה מצוין בצבא, ובניסוח שלו, "פלדה תמיד פלדה". " בכנסת ראו אותי כצמח בר, אבל מהר מאוד התעשתי וחזרתי לשטח אש", הוא חוצב. "ואני חושב שהייתי חבר כנסת טוב, שר טוב ולמעלה מזה. כשהייתי השר לביטחון פנים, אנשי מפלגתי טענו שאני עוסק במשטרה ומבלבל ת'מוח יותר מדיי, ולא משקיע במפלגה. זה לא נכון".
אז איפה נכשלת?
"אני חושב שעצם זה שפרשתי מהעבודה ונכנסתי למחנה הימין, מאוד לא אהבו את זה, ואז התחילו לנסות לכסח אותי, קראו לי בוגד. לא יכולתי לחיות עם זה, עם הציבור שתקף אותי ברחוב, שנאו אותי. אמרתי, בשביל מה אני נמצא בכנסת? רק בשביל סורבייבל, בשביל להיבחר לכנסת הבאה? והקמתי מפלגה משלי. התחילו ללכת על הראש שלי באופן אישי כדי לבודד אותי מכל מיני דברים, וזה בסופו של דבר השפיע. ואז, בבחירות אחרי, יצאו שני מחנות מרכז נוספים, שינוי ומפלגת המרכז של איציק מרדכי, וזה כאילו גנב את המקום שלי. גם עכשיו אני חושב שקדימה היתה צריכה להיכנס לממשלה. בסדר, לכל אחד יש תפקיד בהיסטוריה, ככה צריך לראות את זה".
אתה מתגעגע?
"קצת, לתקופה שהייתי בצבא. היה טוב. הייתי מפקד, מחנך, המון עשייה, אתגר, מתח, המון מהכל. והמדים, הורדתי אותם ב-88' ומאז לא לבשתי אותם אפילו פעם אחת. כשאתה נכנס לתוך המדים יש לך משהו נוסף, שמייחד אותך מהסביבה. זה נותן לך עוצמה. הופעה. אתה יכול להיות נחנח, ואז אתה לובש מדים עם דרגות ואתה פתאום נהיה ג'בער".
נא להמתין לטעינת התגובות
