נורמליזציה ספרותית: ביקורת אוהדת על עתון 77 ביומון הקהירי "אלמצרי אליום"
"הספרות צריכה להיות מעל הסכסוך הזה ולהתחשבן איתו". שבחים לחוקרי הספרות הערבית בישראל, הערכה לתעוזה של כתב העת וניתוח פוליטי של המציאות הספרותית. דורית גוטספלד תרגמה את מאמרו של מוחמד עבוד
לביקורת בערבית באתר היומון הקהירי
כתב העת הישראלי הוותיק לענייני ספרות, "עיתון 77", חרג ממנהגו ופרסם את הכותרת הבאה בשתי שפות - בערבית ובעברית: "עיתון 77- ירחון ספרותי, גיליון מיוחד: ספרות ערבית כיום בעריכת ששון סומך". מראה שכזה אינו נראה תמוה בעיני הקורא הישראלי, אשר רגיל לקבל מדי שנה גיליון של כתב העת, המוקדש לספרות הערבית העכשווית. יתכן שהחשש לפגוע בזכויות יוצרים של סופרים ערביים מביא מבקרים ישראליים לפתרון מעין זה: "טקסטים ומחקרי ביקורת על הספרות הערבית בכתב עת תקופתי". מה שמיוחד בגיליון הזה הוא העיתוי של הופעתו: השבוע, בצל המהומה שעוררה החלטת המועצה העליונה לענייני תרגום [במצרים] לפרסם שני רומנים של שני סופרים ישראליים: דוד גרוסמן ועמוס עוז. הגיליון כולל כחמישים וחמישה עמודים בפורמט גדול, והוא מחולק לשישה חלקים.
החלק הראשון כולל שירה ערבית מתורגמת לעברית ויש בו מקבץ שירים של אדוניס, מחמוד דרוויש, מוחמד אלמאע'וט, עבד אלוהאב אלביאתי, סועאד אלצבאח, אימאן מרסאל, סוזן עליואן, ריטה עודה וטאהא מוחמד עלי. בחירת השירים נועזת במידה מסוימת, החל בפואמה "הקוביוסטוס" של מחמוד דרוויש (בתרגומו של פרופ' ששון סומך) וכלה בכמה בתים שבחרה לאה גלזמן לתרגם מן השיר "בת כוויית" של סועאד אלצבאח, מתוך הקובץ "פירורי אישה", שראה אור בקהיר, ובשירים של משוררות ערביות מישראל, כמו: ריטה עודה והיאם קבלאן, ושל המשוררת הסורית המתגוררת בפריס, מראם אלמצרי. בחלקו השני מביא כתב העת תרגומי סיפורים מאת נג'יב מחפוז ומאת הסופרת הפלסטינית [החיפאית] רג'אא' בכרייה.
החלק השלישי כולל מאמרי ביקורת על יצירותיו של מחמוד דרוויש, על הקול הנשי בסיפורת הפלסטינית ועל הגעגוע לחיפה ביצירתו של אמיל חביבי. חותמת חלק זה המתרגמת הישראלית הידועה, חנה עמית כוכבי, במאמר העוסק בתרגום הספרות הערבית לעברית, אשר במרכזו רעיון ההיכרות עם השכן הערבי דרך מסמך ספרותי, כלשון המחברת. בחלק הרביעי של כתב העת ראיון עם מחמוד ע'נאים, נשיא האקדמיה ללשון הערבית בישראל. החלק החמישי כולל מאמרי ביקורת על ספרים ערביים, כמו הקובץ "כפרחי השקד או רחוק יותר" של מחמוד דרוויש וכמו הספר "היונה הזהירה", העוסק בביקורו של סאדאת בירושלים, מאת יוחנן כץ. חלקו האחרון של הגיליון כולל טורים ומדורים קבועים של כתב העת, הדנים בסוגיות ספרותיות מנקודות מבט שונות.
המשורר המצרי מחמוד ח'יר אללה אינו רואה כל בעיה בתרגומה של ספרות ערבית לעברית ואומר: "אינני מאלה המאמינים שעל היוצר הערבי לסרב לכך שיצירותיו יתורגמו לעברית. זה כמו לעזוב את כדור הארץ, כיוון שישראל נמצאת עליו. אני מטיל ספק בכך שהספרות יכולה לשחק תפקיד חשוב בסכסוך הזה. הספרות צריכה להיות מעל הסכסוך הזה ולהתחשבן איתו. מצחיק שאנחנו לא מתורגמים לעברית, בשעה שיש לנו סופרים גדולים. מצחיק עוד יותר שאיננו קוראים ספרות ישראלית ומתנהגים כמו בת יענה הטומנת ראשה בחול". ח'יר אללה מוסיף: "אני מייחל לכך שכתבי העת השונים שלנו, העוסקים בענייני ספרות, יבחנו את הספרות הישראלית ויבינו אותה, שכן קריאת שירה של משורר ישראלי או יהודי אינה בגדר נורמליזציה ואיש אינו יכול להתכחש לשירתו של משורר בישראל או ארצות אחרות".
עיון מדוקדק בעמודי הגיליון המיוחד של "עיתון 77" מבליט קבוצת מומחים ישראלים, שחברו יחד כדי ליצור את הגיליון העשיר הזה. זוהי קבוצה של חוקרים, אקדמאים ומבקרים, שתחום התמחותם היא הספרות הערבית. למשל, הפרופסור ראובן שניר, היוצר אלמוג בהר, המתרגמים עופרה בנג'ו ושמואל רגולנט והמתרגם והמילונאי דוד שגיב. אולם, הכוח המניע של גיליון מיוחד זה והאיש שהופקד על עריכתו הוא פרופ' ששון סומך, אשר הטביע חותמו על חקר הספרות הערבית בכיוונים שונים ובטקסטים רבים שתורגמו לעברית על-ידו.
סומך הוא, כידוע, יהודי ממוצא עיראקי, שהיגר לישראל בשנת 1951 בהיותו נער בן שמונה עשרה. הוא למד עברית וכך תרגם שירה ערבית. סומך היה פעיל במפלגה הקומוניסטית ומאוחר יותר התמסר לחקר הספרות הערבית. הוא סיים את עבודת הדוקטוראט שלו בשנת 1968 באוניברסיטת אוקספורד. עבודתו עסקה בטרילוגיה של נג'יב מחפוז, והנחה אותו בכתיבתה
ד"ר ג'מאל אלריפאעי, מרצה לספרות עברית מודרנית באוניברסיטת עין שמס, סבור, ש"מאמרי הגיליון המיוחד הזה מבטאים התעניינות רבה בספרות הפלסטינית ובסופרים ערביים מישראל. כתב העת אף מביא ראיון עם נשיא האקדמיה ללשון הערבית בישראל. הוא גם מקצה מקום נרחב לתרגום שירה, דבר המעיד על אמונה עמוקה בכך שהשירה היא הקול האמיתי הנותן ביטוי למנטאליות הערבית". ג'מאל אלריפאעי מוסיף: "כתב העת הטיל את מלאכת הכתיבה על כותבים צעירים בני דורות שונים, כדי לבנות דור חדש שימשיך את מלאכת ההיכרות עם הספרות הערבית".
המתרגמים בגיליון נטלו קטעים משירים נועזים במידה מסוימת, פרי עטן של משוררות ערביות. הם דאגו להציג כמה מהן ואת תפקידן בסוגיות זכויות האישה וזכויות האדם, ללא קשר לכישרונן הפואטי ולחשיבות יצירתן. עם זאת, בחירות נועזות ומרדניות אלה של שירה משתלבות עם אופיו של כתב עת עצמאי זה, אשר יוצא אחת לחודש מאז שנת 1977. כתב עת זה כבר הופיע ב-339 גיליונות, אשר עוררו לא אחת סערה בזירה הישראלית. דוגמה בולטת לכך הייתה כאשר פרסם עורכו ומייסדו של כתב העת, יעקב בסר המנוח, שיר של המשוררת הישראלית יונה וולך, שבו היא משלבת בין דת למין. כתב עת זה, כאמור, פרסם בסדירות גיליונות מיוחדים על הספרות הערבית מדי שנה מאז היווסדו.
ד"ר אחמד חמאד, מרצה לספרות עברית מודרנית באוניברסיטת עין שמס, מפנה את תשומת הלב אל המאמץ המחקרי שמשקיעים חוקרים ישראליים באמצעות חקר הספרות הערבית. הוא מצביע על חיבורו של הסופר הישראלי ממוצא עיראקי שמעון בלס: "הספרות הערבית בצל המלחמה", שבו הוא עוקב אחר התמורות החברתיות הערביות לאחר 1967. חמאד אומר: "זה בלתי הגיוני שנניח לאקדמאים ישראליים לחטט בספרותנו הערבית, ולעומת זאת אנו נעמוד בחיבוק ידיים מבלי למלא את תפקידנו המדעי בידיעת האחר. זוהי משימה בעלת חשיבות לאומית ממדרגה ראשונה".
חמאד מדגיש את החשיבות של הניסיון שעשה כתב העת "אבדאע", כאשר פרסם בשנת 1996 שלושה גיליונות בנושא הספרות העברית, שבהכנתם השתתפו מיטב המרצים לספרות עברית באוניברסיטאות המצריות. הגיליונות התקבלו בברכה בחוגים התרבותיים השונים, שכן היה בהם ניסיון להקנות ידע מבלי לשלב אינטרסים פוליטיים.
מתוך: "אלמצרי אליום", יום חמישי, 2.7.2009, גליון 1845, תרגמה מערבית: דורית גוטספלד
נא להמתין לטעינת התגובות
