זרובבל: סרט שחור כישלון לבן
ב"זרובבל" יש הרבה רצון טוב, אבל גם הרבה רישול, חפיפניקיות ובלבול. כדי לרכך את המכה, יש גם שני שחקנים מצוינים. מאיר שניצר חושב ש"זרובבל", בשורה התחתונה, אינו סרט טוב
זרובבל צילום: מתוך הסרט
שמואל ברו, שהגיע לישראל מאתיופיה באמצע שנות השמונים, כתב וביים את "זרובבל", ואין להטיל ספק בכנות כוונותיו החוץ-קולנועיות - רצון לחזק את הדימוי של הישראלים-אתיופים, שחלק ניכר מהם מתפקד עדיין כקהילה חברתית סגורה. סיפור הסרט שם דגש מיוחד על כינון מערכות יחסים משפחתיות, שבהן נשמר איזון מסורתי בין אבות וצאצאים. זאת, לעומת מערכות יחסים אחרות, שהמפגש עם החברה הישראלית הבלתי סובלנית, הגזענית לעתים קרובות, הביא לערעורן.
כל עוד מתמקד "זרובבל" במשימות אלה, הוא עושה עבודה סבירה, גם אם לא הכי אלגנטית בעולם. הצרה היא שאין זה מאמר סוציולוגי מורחב, או ספר במדעי החברה, כי אם סרט קולנוע המציב פרמטרים מקצועיים הכרחיים. בכך כושל סרטו של ברו, שאינו מצליח לפתח עלילה קוהרנטית, ולעתים קרובות מדי נראה יותר כמסע דילוגים מעל חללים של אינפורמציה, שהעלילה מתקשה לספק.
בבסיס הסרט ניצבת משפחה אתיופית-ישראלית המתגוררת בגבעת אולגה. אבי המשפחה העצור והמחונך היטב, אנוס לעסוק בעבודות ניקיון עירוניות, תוך שהוא חווה מקרוב צער גידול בנים ובנות. בנו בכורו נהרג, ובנו האחר מופלה לרעה במוסדות החינוך הישראליים. בתו הגדולה סובלת ממערכת יחסים קורסת עם בעלה החוזר בתשובה, ואילו בתו הצעירה ממרה את צו המסורת, ועומדת להינשא לבן משפחתה, שאינו אלא פושע זעיר.
האירועים המסעירים הללו מובאים אל הבד כביכול באמצעות מסרטת חובבים המתעדת את קורותיה של משפחת זרובבל. מסרטה זו מופעלת בידי
נכדו הרך בשנים של גיבור הסרט, שחולם להיות ספייק לי הישראלי כשיהיה גדול.
רצף העלילות המקבילות, או מוטב לומר זנבות העלילות, מונח על הבד באופן די שרירותי, תלוש לעתים מכל הקשר, הוא בבחינת מהלך קולנועי שאינו מוסיף אמינות אמנותית לכוונותיו החברתיות של יוצר הסרט. הופעותיהם של שני שחקנים לפחות - מאיר דסה ואסתר רדא - מרככות את הכישלון המצטבר. דסה, בתפקיד אבי המשפחה, משכנע בכנותו, ואילו רדא, בדמות בתו המרדנית, מפגינה פוטנציאל רב, שעשוי בעתיד לבוא לידי ביטוי הולם בסרט מקצועי יותר מ"זרובבל".
נא להמתין לטעינת התגובות
