פרק מתוך "איינשטיין, בבקשה"
בספר שכתב התסריטאי והמחזאי הצרפתי ז'אן קלוד קרייר משתלבים כתיבה ספרותית וידע מדעי. הקורא מוזמן לצאת למסע בעולמו האינטלקטואלי של אלברט איינשטיין
אנחנו נמצאים אִתה באחת מערי מרכז אירופה בימינו; בפראג, בווינה או אולי במינכן או בציריך. אין כאן שום פסל או אנדרטה מפורסמת שלפיהם נוכל לזהות את העיר. עכשיו שעת אחר-צהריים מאוחרת, תחילת הדמדומים, ומזג האוויר נעים היום. זו עונת מעבר. הצעירה לובשת מכנסי ג'ינס ומעיל קצר ונועלת נעליים שחורות שטוחות. בת כמה היא? לא פחות מ עשריים ושתיים ולא יותר מעשרים וחמש. היא רזה, עיניה ערניות ותנועותיה נמרצות. תיק תלוי על כתפה. היא בטח סטודנטית. אבל סטודנטית לקראת סיום לימודיה.
זה הרגע שבו אנחנו תופסים אותה. לעולם לא נדע מנין באה, מה שמה, מה עושים הוריה, גם לא מה צופן לה העתיד. אנחנו עוקבים אחריה משום שמבטנו נתקל בה כשעברה ברחוב הזה.
היא שומעת צלצול פעמון של חשמלית וקופצת למדרכה שממול. חשמלית בצבעי צהוב ושחור, שהיא לא הבחינה בה ולא שמעה כשהתקרבה, חולפת בדיוק מאחוריה. חשמלית מספר 17.
היא מסתכלת על החשמלית המתרחקת ואחר כך מסתכלת למעלה ומגלה שהיא עומדת ליד בית שנבנה בתחילת המאה העשרים, חזיתו מגושמת ואפרורית. היא מחזיקה בידה פיסת נייר מקומטת שהוציאה מכיס מכנסיה ובודקת את הכתובת.
זהו. זה כאן. היא נכנסת.
בפנים היא מחפשת אחר מתג חשמל ונראה שאינה מופתעת כשאינה מוצאת אותו. היא הולכת במסדרון שנראה רגיל לגמרי. תחילה היא עולה בגרם מדרגות אפלולי. המדרגות מצופות לכה, מכוסות במרכזן בשטיח צר בצבע בז' וחורקות פה ושם. ידה מחליקה על מעקה עץ כבד והיא עולה במהירות לקומה הראשונה. שם היא מגששת רגע באפלה ואחר כך מצלצלת באחת הדלתות.
איננו יודעים מה השעה, אבל נראה שהשאלה אם עכשיו בוקר או ערב של יום שני או רביעי אינה מעסיקה את הצעירה.
היא חושבת שיהיה עליה להמתין במסדרון, אבל הדלת נפתחת כמעט מיד ואישה מבוגרת עומדת בפתח. היא לבושה בחצאית ארוכה ובחולצה בסגנון ישן מעוטרת בתחרה. לא נוכל לקבוע בוודאות אם זוהי תחרה שנרקמה ביד (ייתכן שכן).
פניה של הגברת רגועים וניכרת בהם תקיפות. אפה גדול, עורה הלבן מכוסה בשכבת איפור קל מאוד. ארשת פניה ידידותית למדי. היא שואלת את הצעירה אם מישהו מצפה לבואה, אם קבעה פגישה.
"לא בדיוק," אומרת הסטודנטית. "היה לי קצת זמן פנוי לאחרונה ובאתי ככה סתם, כמעט במקרה. אני יכולה לחזור בפעם אחרת או לחכות כמה שצריך."
"את בטוחה שהגעת לכתובת הנכונה?"
"נראה לי שכן."
היא מראה לה את פיסת הנייר הקטנה. הגברת בעלת הפנים הלבנים מעיפה בפתק מבט מהיר, מהססת רגע ואחר כך זזה הצדה, פותחת את הדלת עוד קצת ואומרת באי-רצון:
"היכנסי."
"תודה."
הצעירה חומקת פנימה ואנחנו בעקבותיה.
אחרי שהיא עוברת במעין כוך, היא מוצאת את עצמה בחדר המתנה חסר חלון שיושבים בו בשקט מופתי כתריסר אנשים - ברובם גברים - על כיסאות פשוטים מסוגים שונים.
הם מעיפים מבט בצעירה שזה עתה הגיעה והיא מצִדה מסתכלת סביב בעניין אך לאו דווקא בפליאה, ואחר כך מתיישבת על הכיסא היחיד הפנוי. נראה שבגדיהם ונעליהם של אחדים מהממתינים הם מהמחצית הראשונה של המאה העשרים או משנות החמישים שלה. הגברים מעונבים בקפידה, למרות סרבנותם של כמה צווארונים שלובנם כבר הועם. מקטורניהם מכופתרים וכמעט כולם אוחזים תחת זרועותיהם ועל הברכיים ילקוטי עור או תיקי מסמכים עבי כרס. על אחדים מן התיקים, שרובם קשורים בחוזקה ברצועות עור, מונחים כובעי לבד.
הצעירה מבחינה בזווית העין שרוב הממתינים לופתים את ילקוטיהם ואת תיקיהם ואפילו נועצים בהם ציפורניים, כאילו הם מכילים אוצר.
אחד מהם קופץ במקומו בבהלה בכל פעם שנשמעים השיהוקים הצרודים של צינורות מערכת החימום בבניין הישן.
הם יכולים לשמוע גם את רעש החשמלית שעוברת ברחוב הלוך ושוב ואת צלצול הפעמון שלה. אך הקולות הללו אינם מקפיצים אף אחד. זהו רעש מוכר, חלק מן הקצב הקבוע של העיר.
ילקוטו השחור של אחד הממתינים היה מונח על הרצפה, נשען על רגלי הכיסא שלו. כשנכנסה הצעירה, התכופף ואחז בו כאילו נתקף פתאום פחד שמא יתגלה סודו או ייגנב ילקוטו. עכשיו הוא מחזיק אותו בשתי ידיו, צמוד לחזה.
אדם אחר יושב בכורסה היחידה בחדר ההמתנה ופניו חמורי סבר. על קודקודו מונחת פיאה של שיער אפור, ארוך ומתולתל, אך נראה שהוא אינו מתבייש בה כלל. על בגדיו הכהים הוא לובש מין שכמייה
הצעירה שמה לב לפרטים המוזרים האלה, אך דומה שעצם נוכחותה בתוך התפאורה הזאת ובחברת האנשים הללו אינה מפתיעה אותה במיוחד. האם ציפתה לכל אלה? לא נדע, איננו קוראים את מחשבותיה. על כל פנים היא אינה פוחדת. היא מציצה בשעונה, מקרבת אותו אל עיניה ואחר כך מטלטלת את כף ידה כאילו עמד השעון מלכת. היא שולחת מבט סביב: אין שום שעון בחדר, גם לא מעל לאח.
היא פונה אל האיש היושב לצִדה ושואלת בלחש מה השעה.
"אין לי שעון," עונה לה האיש במבטא מרכז-אירופי.
"בערך?"
"לא, אינני יודע, מצטער."
היא נתקלת במבטה של אישה שפניה מרובעים ושערה לבן, וגם היא אומרת לה בלי לחכות לשאלה:
"גם אני אינני יודעת."
האיש ממרכז אירופה מוצא לנכון להוסיף: "מכל מקום, מאוחר."
מרובעת הפנים מנענעת בראשה. גם היא סבורה שמאוחר.
כל זה מתחיל לבלבל ואפילו כמעט להדאיג את הצעירה, שבבואה נראתה אדישה, מוגנת מפני כל הפתעה או התרגשות. נראה שלא הגיעה לכאן כדי לקבל טיפול כלשהו או ייעוץ משפטי. ייתכן שהגיעה לחדר ההמתנה של מנהל תיאטרון או של אחראי על הליהוק כדי להתחרות באחרים על תפקיד בסרט או במחזה. אם כך, מדוע כל הידיים סביבה לופתות בעצבנות את הילקוטים?
אם באה כדי לקבל תפקיד, אין לה מתחרה באותו יום. אין עוד צעירה מלבדה בין היושבים על הכיסאות.
היא נראית מופתעת אפילו יותר כשהאישה בחצאית הארוכה - נקרא לה הֶלֶן, אחר כך יתברר שזה באמת שמה - מופיעה שוב, מצביעה עליה, מורה לה ללכת אחריה לחדר אחר ואומרת לה:
"את, בואי בבקשה."
"אני?" היא שואלת.
"כן, את. בואי."
היא רוצה לומר שזו טעות, שהיא הגיעה אחרונה, שיש לה זמן. לא פעם אנחנו מהססים דווקא ברגע האחרון, כשמגיע תורנו, כשמגיעה שעת ההכרעה, אנחנו מבקשים להאריך את ההמתנה המשעממת כדי לדחות את הרגע שבו תיוודע לנו, למשל, האבחנה בביקור אצל רופא. אבל הצעירה משתתקת. היא מצייתת. ראשית, מן הסתם היא אינה מכירה את הכללים הנהוגים בחדר ההמתנה בבניין הזה.
שנית, היא מתקשה מאוד לומר כמה זמן היא יושבת על הכיסא הזה. גם לנו, כמו לה, נדמה שזה עתה נכנסה, אבל הרושם הזה אינו ודאי ואינו מדויק. גם אין כאן לא שעון קיר ולא שעון אחר. אולי היא יושבת ומחכה כאן זמן ממושך מכפי שנדמה לה, או לנו. לא משנה.
המבטים הזועפים של מי שמחכים בלי ספק זמן רב (לעולם לא נדע בדיוק כמה זמן) ולפתע מגלים שזו שהגיעה האחרונה נכנסת לפניהם בלי שום הסבר ננעצים בצעירה, שקמה ממקומה, התיק שלה על כתפה, והולכת אחרי הלן לחדר אחר.
הדלת נסגרת מאחורי שתי הנשים. אחדים מן הממתינים פולטים אנחה. אחרים רוטנים. האיש שהרים את ילקוטו והחזיק אותו צמוד לגופו שב ומניח אותו בזהירות על רצפת העץ. אחֵר מכחכח בגרונו ומשתעל פעמיים.
חשמלית עוברת ברחוב. הפעמון שלה מצלצל פעם ועוד פעם.
הצעירה, שבהמשך סיפורנו נכנה אותה גם הסטודנטית, או האורחת הצעירה, עוברת בדלת רחבה ומוצאת את עצמה הפעם במשרד רחב ידיים גדוש בספרים, כתבי עת, חוברות, מסמכים ואביזרים שונים; יש בו לוח שחור עם גיר ומטלית, כינור בתוך קופסה, פרטיטורות מפוזרות, שולחן כתיבה, ועוד כמה רהיטים שגם הם נראים מתחילת המאה העשרים או מן המחצית הראשונה שלה.
היא מעיפה מבט מהיר על הסביבה החדשה ואינה מצליחה לקלוט את כל הפרטים בשניות הספורות הללו.
בכל זאת היא מספיקה לראות שיש בחדר עוד שלוש דלתות סגורות. שלוש דלתות מובילות לחדר הזה חוץ מהדלת שדרכה נכנסה.
היא שומעת מאחוריה קול גבוה של גבר, קול רפֶה במקצת:
"את יכולה לצאת, הֶלֶן."
היא פונה לאחור והנה היא עומדת מול אלברט איינשטיין, הדמות שנחרתה בתודעתנו לנצח, אלברט איינשטיין בכבודו ובעצמו. קל לזהות אותו. הוא נראה כבן חמישים וחמש או שישים, עם השפם העבות המוכר, השיער הארוך המלבין, העיניים הכהות, העפעפיים הכבדים הצונחים בצדדים, המצח הגבוה חרוש הקמטים. פנים של מישהו שכולנו מכירים.
הוא לבוש בפשטות - מכנסיים קצת מקומטים, אפודה ישנה בצבע בז' בהיר, סנדלי רצועות בלי גרביים - תנועותיו מגושמות קצת והוא מחייך.
הלן יוצאת מן החדר דרך דלת קטנה שנחבאה מאחורי ארון הספרים. הצעירה לא הבחינה בדלת הזאת כשנכנסה, ואם כך יש בחדר הזה בסך הכול חמש דלתות.
"להתראות, אדוני," אומרת הלן לאיינשטיין לפני שהיא סוגרת את הדלת הסודית. "אם תזדקק לי, אני כאן."
"בסדר גמור," אומר איינשטיין. "תודה, הלן."
"מה לעשות עם שאר הממתינים?" מוסיפה ושואלת האישה מבעד לדלת החמישית, הפתוחה עכשיו למחצה.
"הו, נראה."
"שיחכו?"
"שיחכו."
הצעירה שנשארה לבדה במשרד עם אלברט איינשטיין מרכינה את ראשה. היא כנראה נבוכה, ואפשר להבין למה. אך כיוון שבלי ספק ניחנה בקור רוח ובנחישות, היא מתאוששת במהירות ואומרת למדען המפורסם המביט בה:
"מאחר שאמרת שהזמן לא קיים, הרשיתי לעצמי לבוא לבקר אותך."
"טוב עשית," אומר לה איינשטיין וממשיך להתבונן בה.
"ניסיתי את מזלי."
"לפעמים זה מצליח, את רואה."
"לא האמנתי שאצליח, אבל הנה..."
ואולי מפני שהיא לא יודעת מה לומר היא מוסיפה:
"השעון שלי נעצר."
"זה קורה, בייחוד בבניין הזה. כולם מתלוננים על זה. באשר לי, אני יכול לומר לך: אני ויתרתי על שעונים."
הוא פורץ פתאום בצחוק רועם, כאילו אמר משפט מצחיק. הצחוק הזה מעורר בצעירה אי-נוחות. כשהוא מפסיק לצחוק היא שואלת אותו: "וזה לא חסר לך?"
"מה לא חסר לי?"
"שעון."
עכשיו הוא מחייך, מושך בכתפיו ועונה:
"הו, לגמרי לא! בעיקר עכשיו. מה אני צריך שעון?"
הם מסתכלים זה בזה ושותקים. כמה זמן? אין לדעת. הם אינם יודעים מה לומר, מה לעשות. דומה שכל אחד מהם ממתין לאות מן האחר. הסטודנטית שמה לב שאיינשטיין בוחן אותה בדקדקנות, מתבונן בפניה, בידיה, סוקר את גופה, את בגדיה, את התיק שלה. בוודאי קראה ספרים שנכתבו עליו (שהרי הגיעה לבניין כדי לפגוש אותו ולא היתה מופתעת מעצם הפגישה, אף שאיננו יודעים איך הגיעה לידיה הכתובת המדויקת) והיא יודעת שמעולם לא היה אדיש כלפי נשים, להפך, היו תקופות בחייו שהחליף אותן בזו אחר זו כמו גרביים. היא גם יודעת שבדרך כלל גברים חושבים שהיא מושכת מאוד. לא פעם אומרים לה במפורש, ולפעמים היא מבינה את זה מהתנהגותם כלפיה.
האם החליטה לשחק את האישה מושכת? איננו יודעים, או לפחות עדיין לא. מן הסתם גם היא עצמה עדיין לא החליטה.
בשלב זה אין טעם לחקור מהן כוונותיה האמיתיות, לברר לְמה היא מצפה עכשיו, מה היא חושבת, לְמָה היא מקווה. זה יהיה מלאכותי ומיותר. איננו מכירים אותה מספיק כדי לשאול שאלות כאלה. אפילו איננו יודעים איך התכוננה לביקור הזה ולמה ציפתה. עקבנו אחריה ברחוב ובמעלה המדרגות, וזה כמעט כל מה שאנחנו יודעים עליה.
לא היינו יכולים לצפות שוב בקטע זה או אחר, לחזור לאחור כדי לבדוק מה נכתב או מה צולם. לא היינו יכולים אלא להסתכל ולהקשיב, בדיוק כמו במקרה שלפנינו.
"הרבה אנשים מחכים שם, מאחורי הדלת," אומרת הצעירה, ככל הנראה כדי לשבור את השתיקה, ומלווה את דבריה בתנועת יד.
"אני לא יכול לעשות שום דבר בעניין."
"זה חדר ההמתנה שלך?"
"אפשר לומר. אבל, את יודעת, אינני עורך דין וגם לא רופא שיניים."
"ובכל זאת באים להתייעץ אתך?"
"כן, במובן מסוים. באים להתייעץ, כן. לפעמים."
"על אילו נושאים?"
"הו, קצת מכל דבר. על סוג חדש של מגהץ, על מדפסת, על מנוע, על סיב אופטי. על מה שמתרחש בתוכו של כוכב או בזנבו של שביט. אבל בדרך כלל באים כדי להוכיח לי בטיעונים מוצקים שטעיתי בכול, מאלף ועד תו."
"וככה זה בכל יום?"
"ככה זה בכל יום. כן. בכל אופן, ככה נדמה לי. אני מודה, אני כבר לא יודע מה פירוש 'כל יום'. אני לא משתמש בלוח שנה או בשעון. המושגים האלה כבר רחוקים ממני."
"מאיפה הם באים, כל האנשים האלה?"
"הו, כמעט מכל מקום. אני לא שואל אותם מנין באו וגם לא ממתי הם מחכים כאן."
"הם נראים כאילו יצאו מתקופה אחרת."
"זה מפני שהם מחכים כבר הרבה זמן, לא?"
הצעירה שותקת שוב, לא ברור במשך כמה זמן. היא מתבוננת בשולחן הכתיבה של איינשטיין ואחר כך באיינשטיין עצמו, במי שלכל הדעות נחשב מת זה כחמישים שנה (לפי כל האנציקלופדיות) והנה הוא כאן, יושב לפניה בשר ודם במשרד ששייך כנראה לו, וכל האנשים הללו בבגדים המוזרים באים להיפגש אתו.
היא אומרת לו: "ובכל זאת קיבלת אותי ראשונה."
"אה, כן?"
"זה מפתיע אותך? לא אתה החלטת לקבל אותי עכשיו?"
"לא. את יודעת, אני אף פעם לא מחליט בעניינים האלה."
"מי מחליט? הגברת הזאת שראיתי?"
"הלן? כן, בוודאי. היא זו שסיפרה לי עלייך. היא אמרה לי: אישה צעירה הגיעה עכשיו."
"זה מה שהיא אמרה לך? ולמה קיבלת אותי?"
הוא פורש את זרועותיו לצדדים בכפות ידיים פתוחות ועונה בחיוך:
"משום שאני שמח מאוד לראות אותך."
"למה אתה שמח לראות אותי?"
החיוך נעלם מפניו במהירות, הוא חוכך בדעתו ולבסוף אומר:
"נראה שהגעת ממה שאת עדיין מכנה העתיד, ונוכחותך כאן מוכיחה לי שהאנושות לא נעלמה."
"חששת שהיא תיעלם?"
"ועוד איך!"
"בגלל פצצת האטום?"
הוא זוקף את האצבע המורה של ידו הימנית ואומר:
"בגלל הנשק הגרעיני, אם נקרא לילד בשמו."
"אם האנושות היתה נעלמת, היית חושש שיאשימו בזה אותך?"
לראשונה מאז נכנסה מרצינים פניו של איינשטיין וצל חולף בהם, כדברי הדימוי השגור. צֵל על צל. האורחת לא היססה להציג לו מיד בהתחלה את השאלה המציקה, והוא עונה לה בקול חנוק:
"כן... כן, יכול להיות שהייתי חושש."
"אבל ממי? אם האנושות תיכחד, מי יוכל להאשים אותך?"
לשמע הרעיון הזה שוב מחייך איינשטיין חיוך רחב. דומה שהוא מעריך את מהלך החשיבה המהיר של האורחת שלו ואומר לה: "איש לא היה מאשים אותי. את צודקת. ובכל זאת."
שניהם מהרהרים לרגע, אולי מנסים, כל אחד בדרכו ובאמצעים העומדים לרשותו, לדמיין אותה היעלמות סופית ומוחלטת הטורדת את מנוחתו של אדם כל ימיו, או לפחות מיום שנעשה מודע להיותו חי. איינשטיין מעיר בעדינות לצעירה שבגילה - עשרים ושתיים, עשרים וחמש? - נדיר, שלא לומר בלתי אפשרי ובלתי סביר, שמכירים את תחושת האין. זוהי תחושה חשובה מאוד, הוא אומר, שבדרך כלל הולכת ומתחזקת ככל שאנחנו מתבגרים.
בתקופת הנעורים, כשכל החיים לפנינו, אנחנו חשים תחושת קיום חזקה והיא גוברת על התחושה המנוגדת לה. אבל לאט לאט, בחלוף הזמן, מסתננת לתוכנו תחושת האין כנוסע סמוי, וככל שאנחנו מתקדמים בדרך החיים ברור לנו שאין מנוס וכי המעבר אל הלא–כלום, אל קץ הדברים ואל קץ הזיכרון, יכול להתרחש מחר בבוקר ואולי עוד הערב.
ז'אן קלוד קרייר, איינשטיין בבקשה, מצרפתית: דינה ברכה, הוצאת כתר, 183 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
