ראיון עם מחברת "ספטמבר בשיראז"
דליה סופר איבדה אמון בבני אדם בגיל תשע, כשמשמרות המהפכה חטפו את אבא שלה. הביטחון שלה לא השתקם גם אחרי שעיבדה את הטראומה המשפחתית לרומן. בשבועות האחרונים היא מרותקת לדיווחים מאיראן והמומה מאומץ הלב, אבל עדיין קשה לה להאמין שמשהו יכול להשתנות
ובמציאות, את כל הזמן פוחדת?
"האמת שכן. פחד זה משהו שאני מכירה מקרוב, במובן הכי עמוק שלו. אני יכולה להריח פחד, זה רגש דומיננטי בחיי".
הפחד חדר לחיים של דליה סופר כשהייתה בת תשע. השנה הייתה 1981, שנתיים לתוך המהפכה האיראנית, וסופר, בת למשפחה יהודית אמידה, חזרה מבית הספר, ארוחת הצהריים כבר הייתה מוכנה, היא ואמא שלה התיישבו, "אבל אבא לא בא, הוא פשוט נעלם", היא משחזרת בשיחת טלפון מביתה בניו יורק. "שבועיים אחר כך התברר לנו שהוא נעצר על ידי משמרות המהפכה".
ידעתם למה הוא נעצר?
"האשמה הרשמית הייתה שהוא מרגל ציוני. זה מצחיק כי אבא שלי היה האדם הכי לא פוליטי והכי לא אידיאולוגי, זה לא עניין אותו. אבל כנראה תפסו אותו גם בגלל שהוא יהודי וגם בגלל שהוא הצליח בתקופת השאה - המשטר החדש לא אהב את אלה שהצליחו בזמן המשטר הקודם. כך שזה היה שילוב של הדברים".
אמא של סופר ניסתה לשמור על אופטימיות בפני בתה, אבל לא יכלה להבטיח שבעלה יחזור. "בדרך כלל כל מי שנעלם לא חזר, ויותר מזה, אחרי שהאבא נעלם הייתה המשפחה נעלמת בעקבותיו".
פחדת שהוא ימות, שיפגעו גם בך וגם באמא שלך?
"מאוד פחדתי, וזה לא פחד רגיל. זה היה פחד מיוחד, צלול כזה, חד. במשך השנים שכתבתי את 'ספטמבר בשיראז' ניסיתי להבין את הסוג המדויק של הפחד שעמד שם באוויר. איזה ריח היה לו".
שבע שנים ארכה הכתיבה של "ספטמבר בשיראז", רומן הביכורים של סופר שהצליח מאוד בארצות הברית וזכה לא מזמן לתרגום עברי (מטר). העלילה מזכירה מאוד את סיפורה האישי. בקצרה: 1981, טהראן , והסוחר היהודי יצחק אמין נעצר בלי התרעה ומושלך לכלא. העילה: ריגול לטובת ישראל.
אמין אף פעם לא התעניין בפוליטיקה ומעולם לא חלם להתנגד לשלטון, אבל הוא גם עשיר
עד כמה כתבת מתוך הזיכרון האישי?
"המון בא מתוך הזיכרון האישי שלי, אבל עשיתי גם תחקיר מעמיק. במהלך הכתיבה נפגשתי עם הרבה אנשים שישבו בכלא האיראני. למדתי מהם לא רק על שיטות העינויים היצירתיות אלא בעיקר על הרגשות שלהם במהלך התקופה שהיו כלואים. ניסיתי ממש להיכנס למצב שאני מרגישה מה קרה לאדם שנמצא בכלא האיראני ומחכה לחקירה. ניסיתי להבין מה אני הייתי עושה במצב כזה".
מה היית עושה?
"אולי מנסה להרוג את עצמי, לא יודעת".
זה היה בטח תהליך קשה לשחזר תקופה כל כך מזוויעה. לעורר שדים.
"מאוד קשה, אולי בגלל זה לקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב את הספר, אבל הזיכרונות הרעים הופיעו אצלי הרבה לפני שכתבתי. זה בא לידי ביטוי בסוג של אובססיביות שפיתחתי בכל מה שקשור לכליאה, למאסר, למוות. הנושאים האלה מעניינים הרבה אנשים צעירים, אבל נראה לי שאצלי העניין בהם היה קיצוני במיוחד. במשך שנים קראתי כל פיסת מידע שהייתה קשורה להם".
בספר מתוארת בגידה של הקרובים ביותר, זה נכון גם לגבי המקרה של המשפחה שלך?
?לצערי כן, זה נושא גדול וכאוב שקשה לי עד עכשיו לפתוח אותו לגמרי, כי הפגיעה בנו הייתה עצומה. מתברר שאנשים משתנים מכל מיני מניעים, וחברים הופכים למלשינים. זה תופעה שכיחה במצב של כאוס, ולצערי גם משהו שמאפיין את הטבע האנושי, חבל שנאלצתי לראות את זה קורה".
לכן, למרות שאבא שלך שוחרר אחרי כמה שבועות, קשה לך עד היום לתת אמון בבני אדם?
"בהחלט. זה משהו שאני מתמודדת איתו עד היום. תחושת האמון הבסיסי נורא נפגעה".
מה שמתחולל בשבועות האחרונים באיראן מסעיר מאוד את סופר. "קשה לי להתרכז", היא מודה. "אני מזפזפת כל הזמן בין הערוצים השונים, מסתובבת ליד הפגנות. זהחדר לי מתחת לעור".
וזה שחרר אצלך משהו, איזו אופטימיות שאולי דברים עומדים להשתנות?
"קודם כול זה הכניס אותי להלם. מהניסיון שלי דבר כזה בכלל לא יכול לקרות. כשראיתי את המפגינים ברחובות פשוט לא האמנתי, אני הרי כבר מכירה את שיטות המשטר הזה וידעתי שהם פשוט יהרגו את כולם. כשאני מנתחת את זה עכשיו אני מניחה שרוב המפגינים מאוד צעירים. אין להם זיכרונות מהמהפכה הקודמת, הם לא יודעים שמי שהתנגד אז פשוט נרצח.
"אני חושבת שהיעדר הזיכרון עושה אותם כל כך אמיצים, לכן כשאני רואה אותם יוצאים לרחובות זה נוגע בי ברמה מאוד עמוקה, כי ברור לי שהם לא בדיוק מבינים לפני מה הם עומדים. מלבד זאת, ברור שהפעם הכול הסתבך כי המטרה של ניסיון ההפיכה לא ברורה, וזו בעיה גדולה".
התמונות העולות מ"ספטמבר בשיראז" מזכירות מאוד את התמונות שמופיעות עכשיו על מסכי הטלוויזיה והמחשב בכל העולם: הקצנת משטר הדיכוי, התגובה האלימה לגילויי התנגדות פוליטית ובעיקר הרבה כאב ודם של אנשים תמימים שמתקשים לתפקד בתוהו ובוהו שמסביבם ולא מבינים איזה מהלך ישאיר אותם בחיים. מצד שני, לצד סצינות קשות של עינויים, מביאה סופר גם איראן אחרת, כמעט נוסטלגית, לעתים מפויסת. ארץ יפה, מתוחכמת ומלאת עוצמה וחום אנושיים, עם תרבות וחיי קהילה עשירים והרבה חמלה וחברות, מקום שקשה מאוד לעזוב.
אפילו את משמרות המהפכה, בדרך כלל סמל לרוע מוחלט, בוחרת סופר להציג בצורה מורכבת, כך יוצא שאפילו החוקר המענה, לכאורה הדמות האכזרית ביותר בספר, לא מוצג כתליין אלא כקורבן בעצמו: הוא עונה קשות על ידי משטר השאה, ועכשיו, לאור הנסיבות החדשות, מנסה להצדיק את קיומו.
נראה שהגעגועים לאיראן השתלטו עלייך כשכתבת, אפילו את המענה הצגת באור חצי חיובי.
"אני לא מאמינה בשחור לבן. אני מכירה הרבה אנשים רגילים, פשוטים, ממשמרות המהפכה, שהיו שכנים, חברים, ידידים. המערב נוטה להתייחס לדברים שקורים באיראן ובכלל בארצות מוסלמיות בצורה מאוד סטריאוטיפית ושטחית, לכן אני יכולה להבין את הכעס של מוסלמים על המערב, ואת המניעים אמיתיים מאחורי הנהירה לדת, את הרגשות שמובילים לזה".
כלומר?
"אני מכירה מקרוב אנשים פתוחים ומעניינים שמפריעה להם העובדה שהם נשלטו כל כך הרבה שנים על ידי המערב והדרך שלהם לבטא את האינדיבידואליות שלהם היא דרך חזרה לדת. יש לתופעה הזאת רבדים עמוקים הרבה יותר ממה שנוהגים להציג".
והנה, עם כל ההבנה שלך, המוסלמים בארצות הברית מחו נגד "ספטמבר בשיראז", קראו לו פרופגנדה ציונית.
"זה לא מדויק. כי החברים המוסלמים שלי דווקא אהבו את הספר, וקיבלתי תגובות מעניינות ממוסלמים שהזדהו עם הספר, במיוחד כאלה שגם ברחו מאיראן. צריך לזכור שלא רק יהודים נפגעו מהמהפכה אלא גם המון מוסלמים. חלקם חברים טובים שלי".
כשהוצאת את הספר לא פחדת שקנאים מוסלמים ירדפו אחרייך?
"במשך תקופה הייתי ממש פרנואידית, הייתי בטוחה שיתפסו אותי ויענישו אותי, אבל זה איכשהו עבר לי. לפעמים הפרנויות חוזרות, אבל אז אני אומרת לעצמי שיש להם בטח דברים אחרים להתעסק איתם".
איך ההורים שלך הגיבו לספר?
"בשביל אבא שלי זה לא היה פשוט, כי רק חלק מהדברים שכתבתי קרו לו. בכלל, הספר הציף רגשות ומורכבויות משפחתיות, דברים שהיו מודחקים במשך שנים. אני מקווה שהספר לא הכאיב לו יותר מדי, הוא נפטר לפני חודש וחצי".
ואמא שלך?
"היא סיפרה לי שהיא קוראת את הספר שוב ושוב, בלופים".
סופר לא בדיוק זוכרת איך הם הצליחו להימלט מאיראן אחרי שחרורו של האב. "היה לנו מזל", היא אומרת. "החרימו לנו את הדרכונים אבל הצלחנו לברוח דרך טורקיה. הבנתי מסיפורים שזה היה מסע די מסובך". בסופו הם הגיעו לישראל. אחרי עשרה חודשים, במהלכם למדה באולפן ("כנראה שלא הייתי תלמידה טובה", היא צוחקת. "אני ממש לא יודעת עברית"), עזבו את הארץ והצטרפו לאחיה הגדול של סופר בניו יורק. מאז הם שם. לא מזמן נפטר הקרוב היחיד שנשאר באיראן, השאר ברחו.
איך היתה ההסתגלות לארץ החדשה?
"קשה מאוד. מצד אחד שמחנו שאנחנו בחיים, אבל זה מאוד קשה לעשות את המעבר מאיראן לארצות הברית. אני זוכרת תחושות קשות בבית, של זרות, ניתוק, ייאוש, וזה בא לידי ביטוי בדברים הקטנים ביותר, כמו בדיחות שקשה להבין כי התרבות שונה, בניואנסים בהתנהגות".
ניסיתם להשתלב בסביבה?
"ההורים שלי לא, הם חיו בקהילה של יהודים איראנים ועיראקים, אבל אני מאוד ניסיתי, ואף פעם לא הצלחתי באמת להרגיש שייכת. אין לי שורשים כאן. ניו יורק היא עיר נהדרת והיא קיבלה אותי יפה, אבל כמו שאני נוהגת לומר, אני נהנית ממנה כמו שאורח נהנה ממלון מצוין. תמיד ארגיש מנותקת, ניו יורק לא הייתה ולעולם לא תהיה בית".
נא להמתין לטעינת התגובות
