דו"ח סיור מהביאנלה בוונציה
אם יש לקח מהביאנלה המינורית של 2009 הוא שיותר מדי ביאנלות יוצרות לחץ לא בריא על יותר מדי אמנים ואוצרים. נראה את העיר, שמתוך דאגה אמיתית למצבה של האמנות, תדלג על ביאנלה אחת כדי לאפשר לאוצרים ולאמנים זמן סטודיו איכותי
ייתכן שבדיעבד נסתכל לאחור על ביאנלה 2009 ונראה שהיא אותתה לנו משהו – על דעיכה או על נסיגה פנימה לצורך התארגנות מחדש, ואגב כך סימנה משהו לקראת הבאות. אבל בינתיים, בעין הסערה, קשה לראות לאן הדברים הולכים. ייתכן שכרגע אינם הולכים לשום מקום, וגם זה לא בהכרח רע. הציפייה לראות מידי שנתיים משהו חדש, מלהיב ומסעיר היא ציפייה מופרכת, ואפילו וולגרית ביחס לאמנות. דווקא מפני שכולנו יודעים שתהליכים מתרחשים היום בקצב מזורז, משמח להיווכח שהאמנות בכל זאת מתנהלת בקצב משלה, ובשורות חדשות אינן צצות אחת לשנתיים.
אם יש לקח מהביאנלה המינורית של 2009 – לקח שכמובן לא ייושם – הוא שיותר מדי ביאנלות יוצרות לחץ לא בריא על יותר מדי אמנים ואוצרים. נראה את העיר שמתוך דאגה אמיתית למצבה של האמנות תדלג על ביאנלה אחת כדי לאפשר לאוצרים ולאמנים זמן סטודיו איכותי… השיבה מונציה 2009 היא ללא בשורה. ובאין בשורה אנסה לכתוב כאן על דברים שונים, כל אחד לעצמו. אם הדברים יתלכדו למשהו, זה יתחוור רק בהמשך, בהדרגה.
אתחיל מאחד מאירועי הלווין של הביאנלה, שהשאיר עלי רושם עמוק, גם בגלל מה שהוא וגם בגלל האופן שבו הוא מאיר על הביאנלה כולה – מרחוק. למעשה, הכי רחוק מליבת העניינים – מלב
לחזיון של גרינווי תפקיד של מגדלור – הוא שולח אלומת אור לכיוון הביאנלה ומעגן אותה בתוך ההיסטוריה של העיר, ובתוך ההיסטוריה של האמנות, ובתוך היסטוריה בכלל. כלומר, יוצר האטה והשהייה שכה נחוצות לעיתים להיקף הראייה של אמנות העכשווית. פאולו ורונזה צייר את הציור הענק – גובהו 666 ס"מ, רוחבו 990 ס"מ – במשך 15 חודשים, והוא מותאם לממדי הקיר בחדר האוכל של המנזר. המנזר עצמו תוכנן על ידי האדריכל הוונציאני המפורסם פאלאדיו (Palladio), כך ששניים מגדולי בניה של ונציה חברו למקום אחד.
קוזימו דה מידיצ'י מצוטט כמי שאמר שהציור הזה לבדו היה סיבה מספקת לבקר בוונציה. מבחינת הנושא הקשור בסעודה ומיקומה של התמונה מזכירה "החתונה בקאנה" של ורונזה את "הסעודה האחרונה" של ליאונרדו בחדר האוכל של מנזר סנטה מריה דלה גרציה במילנו. אלא שבניגוד לציור של ליאונרדו, שצויר על הקיר, ונשאר במקומו, הציור של ורונזה הוסר מהקיר ב- 1797, נחתך לשניים, ונשלח לפריז כשלל המלחמה של נפוליון.
הבדים חוברו מחדש וניתלו בלובר, שם מוצג הציור עד עצם היום הזה. בתחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת עבר הציור רסטורציה ממושכת ויקרה, ומאוד מתוקשרת, שלוותה גם ברגעי מבוכה – פעם אחת הבד נרטב בגלל נזילה של המיזוג, פעם שנייה הציור הענק נפל תוך כדי תלייה ונגרם נזק לבד. בכל אופן, הציור עדיין בלובר, וגרינווי מחזיר אותו למקומו המקורי דרך הקרנתו על הקיר שבו היה תלוי במשך 235 שנים.
הוא מחייה את הציור דרך הקרנות על שלושת קירות האולם המלבני – הקרנות תלת ממדיות, הקרנות של פרטים ותקריבים, סאונד של מוסיקה ופסקול של שיחה מדומיינת בין הדמויות השונות. הדמויות מצוירות ברובן עם פיות סגורים – כמתבקש במנזר בנדיקטי אשר גוזר שתיקה על נזיריו בזמן הארוחה. גרינווי התבונן בתנועות הידיים, בהפניות הראש ובמבטים המצוירים והניח שהסעודה של ורונזה חייבת להיות מלווה בהמולת שיחה.
הוא שם בפי הדמויות שיחות יומיומיות – על האוכל, על הכלה, על הנדוניה, על האורח המסתורי ישו, וכמובן על הפלא – המים שהופכים ליין. במשך 20 דקות מוקרן ה"חזיון" עם פסקול באיטלקית בניב ונציאני עם כיתוביות באנגלית, אחר כך זה מתחיל מחדש עם פסקול באנגלית. גרינווי כותב שהציור של ורונזה בודאי לא התיימר לתאר חתונה יהודית בכפר קאנה במאה הראשונה לספירה, אלא הציג מסיבה אופיינית לוונציאנים בני דורו מהמאה ה- 16. הקהל מוזמן להיכנס בקבוצות בכל שעה עגולה.
הגעתי למופע-חזיון של גרינווי ביומי האחרון בוונציה, אחרי עשרות שעות של אמנות, עשרות אמנים ומאות דימויים. היה משהו מרגיע ומפעים כאחד בעמידה מול ורונזה, כמעט אמיתי, ולמעשה יותר אמיתי מאמיתי, קלסיקה מובהקת, חצי דיסנילנד וחצי מופע ראווה.
גם בלי פעלולי הטכנולוגיה של גרינווי היה ברור ש"האיכות הספקטקולארית" – ביטוי המסונן בדרך כלל בחשד ביחס לאמנות העכשווית – לא נעדרה גם מאמנות העבר. מפואר, גרנדיוזי ועוצר נשימה – כל התארים הספק מפוקפקים האלה כשהם חלים על אמנות עכשווית בהחלט חלים על הציור של ורונזה, עצום ממדים ומעורר השתאות. מבחינתי אפשר היה לוותר על הדמיית התלת ממד ועל הפסקול, די היה להתבונן בציור עצמו, מרחוק ומקרוב, שוב ושוב. ורונזה חתם עבורי את הביאנלה, יצירת מופת מן העבר, שעוטפת את אירועי האמנות של 2009 בחמלה ובחסד.
ובאשר לגרינווי, גם בשבילו זוהי אינה ההופעה הראשונה בביאנלה בוונציה. ב- 1993 הוא הפך את פאלאצו פורטוני למיצב טוטאלי מכושף סביב הנושא של מים, תוך שהוא משתמש באוספים של הארמון ומוסיף להם ציורים שלו וקטעי הקרנות. הציור של ורונזה הוא הציור השלישי מתוך פרויקט אמנות שהתחיל ב- 2006 עם "משמר הלילה" של רמברנדט ברייכסמוזיאום באמסטרדם, והמשיך ב- 2008 עם "הסעודה האחרונה" של ליאונרדו במילנו, פרויקט שבו הוא מבקש להפיח רוח חיים ביצירות אמנות מהקלסיקה המערבית דרך תאורה וסאונד ומיטב הטכנולוגיה.
עד ה- 13 בספטמבר
נא להמתין לטעינת התגובות
