טורפנדה: סיפור מאת טאהא מוחמד עלי
מדי שנה מפרסם כתב העת "עתון 77" גיליון שעוסק בספרות הערבית העכשווית. בגליון הנוכחי רואים אור תרגומי שירה וסיפורת, מאמרים ורשימות, בעריכת ששון סומך
לולא המקרה שאירע לי עם טורפנדה, השֵׁדה של בית העלמין המזרחי, לא הייתי מאמין שבעולם הזה קיימות שֵׁדות המתגוררות בבית העלמין ובין החורבות ונגלות לילדים בשעות בין הערביים כדי לבלוע אותם חיים או לפחות להפחיד אותם.
אמי הזהירה אותי במלוא החומרה לבל אעבור ליד בית העלמין המזרחי בדרכי לסבתי, אם-אמי, להביא לה תבשיל שהכינה בחופזה לארוחת הערב בשובה מעבודת השדה, בטרם שקיעה. ואכן, באזהרה שהשמיעה אמא בעניין מסלול הליכתי היה קורטוב של דאגה:
- ח'אלד, מחמד נפשי, תביא את התבשיל הזה לסבתך. הזדרז כדי שהיא תאכל בעוד האוכל חם.
אחר הוסיפה בקול מוטרד:
- אל תלך ליד בית העלמין המזרחי, מחמלי. טורפנדה נמצאת שם כדי לצוד ילדים עם רדת הלילה. אומרים שהיא אוכלת אותם. אל תעבור ליד בית העלמין. לך בדרך המסגד.
- בסדר אמא. אני גדול, בן עשר, ויש לי שכל. מה לי ולשֵׁדות? למה לי לעבור ליד השדה?
- היה ברוך, מחמדי. קום-לך, שסבתך תאכל ארוחה חמה.
2.
נשאתי בזהירות את הצלחת החשופה שבה היתה מנת במיה עם שום ועגבניות ושמן זית. יצאתי מהבית, וכעבור דקות אחדות הפניתי את ראשי לוודא שאמא אינה עוקבת אחרי. שמתי פעמי לעבר בית העלמין המזרחי. שם, רחמנא לצלן, היתה השֵׁדה טורפנדה בכבודה ובעצמה שרועה על הארץ. עיניה היו כשני בורות סיד לבנים, גדולים, ושערה שחור וארוך משערות בנות האדם. אך ראתה אותי טורפנדה והנה דחפה אצבע ידה הימנית בין שיניה והטיחה בי בקול אימתני:
- אתה, בן ה...
איכשהו נמלטתי בלי לשמוע את סופה של הקללה. חשבתי שרגלי אצות להן, לבי פעם בחוזקה, ואצבעותי אחזו בצלחת הבמיה בנחישות. הגעתי לצריפה הדל של סבתא. היא שכבה על מחצלת מרופטת וקיבלה את פני כשהיא מיישרת את גבה באיטיות, נרגשת ומאחלת לי שאזכה לחיים ארוכים ושאצליח בלימודים. מסרתי לה את צלחת הבמיה שהיתה, תודה לאל, שלמה וחמה, ממש כפי שקיבלתיה מאמא. בשובי הביתה עשיתי כעצתה של אמא: צעדתי בדרך המסגד ולא ליד בתי העלמין והשדות.
3.
בפעם השנייה האוכל שנשלח היה מוג'דרה: בורגול, בצל, עדשים ושמן זית. אמא לא שכחה, כמובן, להזכיר לי את שני הציוויים שלה: לא לעבור ליד בית העלמין, ולהזדרז כדי שהאוכל יגיע חם.
- כדברייך, הרגעתי אותה. יגיע חם, ברצון האל. ומה לי ולבתי עלמין ושדות. אני לא תינוק, אמא.
כשיצאתי מהבית חשתי שמשהו מושך אותי לעבר בית העלמין, כפי שהמסמר נמשך אל המגנט. לא ברור לי מדוע. וכשווידאתי שאין אמא יכולה לעקוב אחרי, ניגשתי לדרך ההיא, דרך בית העלמין, שם אורבת טורפנדה. מצאתי אותה ממש במקום שבו היתה אז, השֵׁדה טורפנדה בכבודה ובעצמה. עיניה היו גדולות יותר מכפי שהיו בפעם הקודמת, ושערה ארוך ושחור ביתר שאת. היא נשכה את אצבעה, כאז, גם אם הפעם הזאת נעשה הדבר בכפל עיקשות ועוינות.
למרות העובדה שקולה הדהד הפעם כמטח ירי כדורים, הרי גם עתה לא שמעתי את כל מילות הקללה. גם הפעם היתה זו מעין פתיחתה של קללה: "אוי לך, בן ה…", אמרה בקולה הרם, הצרוד והעמוק. ברחתי לי. מסרתי לסבתי את המוג'דרה. שמעתי את מילות התודה והברכה בעודי שקוע בפחד נורא. שבתי הביתה בדרך המסגד.
4.
בפעם השלישית המאכל היה מולוכיה. בעיני אמי זהו תבשיל מכובד במיוחד. על הצלחת הגדושה במולוכיה הירוקה, הצפה על פני מרק
קולה כרעם מצמרר. היא הניחה את אצבעה בין שיניה. קולה היה צלול הפעם, וקללתה נשמעת:
- אבוי לך ח'אלד בן זונה נפקנית. אף פעם לא יעלה על דעתכם להעביר טיפת מולוכיה לדודה טורפנדה, אבוי לכם.
הפחד שידעתי ביום ההוא עלה על הפחד בשני המסעות הקודמים. אצתי-רצתי בעוצמה יתרה. דמותה של טורפנדה נשקפה מולי בחדות רבה, הרבה יותר מבשתי הפעמים האחרות.
5.
חודשים אחדים לאחר המעשה במולוכיה נשמעו פירושים מפירושים שונים באשר לתופעת השֵׁדה טורפנדה. אחדים גרסו שטורפנדה אינה שדה באמת ובתמים אלא אשה ככל הנשים, שמדי פעם לוקה במרה שחורה בשעת בין הערביים, והיא יוצאת מביתה הסמוך ויושבת ליד בית העלמין המזרחי, נוכח הרחוב. אני-עצמי דחיתי בקש כל הטלת ספק בשֵׁדותה של טורפנדה. טענתי היא שאילו היתה אשה כשאר הנשים, לא היתה יכולה לדעת שהצלחת הכילה מולוכיה ביום ההוא: לא במיה, לא מוג'דרה ולא מאכל אחר כלשהו. מה עוד שעל צלחת המולוכיה היה מונח מכסה.
מערבית: ששון סומך; נכתב עבור: יהושע בורקובסקי: מחברות # 3, # 4 – הטרוטופיה: קברים וקברי שייח'ים, 2005 מופיע בעתון 77
נא להמתין לטעינת התגובות
