כשמייקל הציע לי טרמפ: זיכרון מביקורו של ג'קסון בישראל
יובל אברמוביץ' אף פעם לא היה מעריץ של מייקל ג'קסון, אבל קלטת אחת שסבתו הביאה לו במתנה, גרמה לו לאבד שליטה בביקורו של ג'קסון בארץ ב-1993, ביקור שהפך, מבחינתו, לאישי מאד
כשסבתא שלי חזרה מהטיול הגדול שלה לניו-יורק היא הביאה איתה במזוודה פסל חירות מוקטן וקלטת טרייה של מייקל ג'קסון. "עמדתי בתור במשך חצי שעה כדי לקנות לך את הקלטת החדשה של ג'קסון", אמרה, "האמריקאים מטורפים עליו". עיקמתי פרצוף למרות שבסתר טחנתי את "BAD" וניסיתי לחקות אותו עד שנקעתי את הרגל.
רשמית הייתי מהמחנה של מדונה. ומדונה - על פי התפיסה הקדומה - היא המלכה האמיתית, לכן - לא יכולתי לתמוך במייקל בצורה גלויה. מצד שני, בקיץ 93, כשהודיעו שמייקל ג'קסון עושה עליה זמנית ומגיע להופעה בארץ הקודש, רצתי כמו כולם לקנות כרטיס להופעה שלו. ליתר דיוק, לשתי ההופעות. למה? שילוב של התלהבות נעורים ולחץ חברתי.
הטירוף סביב ההגעה של מייקל הייתה בעיצומה. כולם ניסו לקמבן לעצמם כרטיס בהנחה ולאתר את נקודות הבילוי החמות של הג'קסון. את כרטיס הזהב האישי שלי למייקל קיבלתי מחברה של אמא שלי, בת מיליונרים שבבעלות משפחתה היה המלון בו שהה מייקל בביקורו בארץ.
"אתם חייבים להגיע לארוחת צהריים במלון. אתם לא מאמינים איזו היסטריה מתרחשת מסביב", דיווחה לנו בטלפון. שעה אחר כך כבר התייצבנו במלון שהיה מוקף נחילי מעריצים, צלמים וסקרנים. תמהונים שמחקים את ג'קסון, מעריצים פנאטיים שאחזו כרזות ענק וגדודי צלמים שצבאו על הדלתות, עוד לפני שהמונח פפראצ'י הגיע לארץ. כולם המתינו לרגע בו מייקל יוציא יד עטורת כפפת נצנצים וינופף לשלום, עדיין בלי תינוק ביד.
בתוך המלון שרתה אווירת קודש. כולם היו בכוננות כי כמה
ואז, פתאום, החלה תנועה ערה. "הוא בדרך למטה", התלחששו העובדים. ההיא, שמקושרת לעניינים, סימנה לנו מעבר סודי למתחם החנייה. "הוא תכף יגיע לשם", סימנה. תוך שניות מצאתי את עצמי, נער בן 15 מלווה באימו, כשאנחנו מסתתרים מאחורי עמוד בטון סמוך לוואן הפמליה וללימוזינה שחורה שהמתינה לג'קסון.
כמה שניות מאוחר יותר, הגיעה הפמליה שכללה את הרקדנים שלו, אימו קתרין שהתלוותה אליו לביקור והמון מאבטחים. ואז הוא הגיע. לבוש חולצה כתומה, כובע שחור לראשו, משקפי שמש עם עדשות מראה וגוון עור, נכון לאותם הימים, בצבע בז'. הוא עמד במרחק נשימה ממני.
מעולם לא הייתי מעריץ של ג'קסון. אפילו לא חובב. אבל העובדה שעמוד בטון הפריד ביני לבין מלך הפופ עשתה את שלה ופצחתי בצווחות אימים בלתי רציונאליות שאיימו להתחרות בצווחות ה'הי-אי!' שהפכו לסמל המסחרי של ג'קסון.
"מייקל, מייקל!!!", צווחתי אחוז טירוף וחוסר היגיון, "אני אוהב אותך!". הוא נבהל. הסתיר את פניו. אחר כך הסתובב, עצר לרגע, הביט בי, נפנף לשלום וחייך. ניצלתי את הרגע ושלפתי את מצלמת הפוקט מהבר מצווה וצילמתי.
הוא נבלע אל תוך הלימוזינה. אבל העלמותו של מלך הפופ לא תעצור מתחזה למעריץ פנאטי וכך מצאתי את עצמי מזנק על החלון לידו ישב מלך הפופ, בשר ואף. "מייקל, מייקל", המשכתי לצווח "אני אוהב אותך!". הנחתי את ידי על החלון שמול פניו והוא גמל לי בהנחת יד על החלון. התאחדנו. שנייה, אחר כך נפתח החלון. שלושה סנטימטרים לערך.
"איך קוראים לך?", לחש. "יובל", צווחתי. "אתה גר בישראל?", התעניין. "כן! כן!"" המשכתי בצרחות, תוך כדי קוצר נשימה, לומר את המנטרה - "אני אוהב אותך! אני מעריץ גדול שלך".
"אני נוסע לירושלים. לראות את הקיר הקדוש ליהודים. אתה יכול להצטרף", אמר, חייך ופתח עוד סנטימטר מהחלון שלו. אמא שלי, שנפרדה בינתיים מעמוד הבטון מאחוריו הסתתרנו, אסרה עליי את הנסיעה. חטא שהיא מכה עליו עד עצם היום הזה. החלון נותר פתוח לעשר שניות נוספות. ואז הוא נופף לי לשלום, הרים את המגבעת השחורה כאומר להתראות וסגר את החלון.
ככה הסתיימה מערכת היחסים שלי עם מייקל ג'קסון. נשארתי עם קסטה מיושנת בארגז הזכרונות שמתחת למיטה. אתמול בלילה שלפתי אותה, הסרתי את האבק ועשיתי סיבוב של כבוד למלך הפופ שהציע לי פעם טרמפ לעיר הקודש. הי-אי!
נא להמתין לטעינת התגובות
