מייקל ג'קסון נשאר ילד פלא
בעולם של אייקונים על גבול הקריקטורה, מייקל ג'קסון היה תמיד חייזר. גם התכונה המובהקת היחידה שלו -הנעורים הנצחיים - הפכה עם השנים לפאתטית. ולמרות הכל, הייתה לו מתת אל, כישרון טהור
פרס ה-MTV שקיבל ג'קסון מוצב בבוורלי הילס צילום: AFP
גם אחרי 40 שנה למול העין הציבורית, עדיין לא ידענו מה צורה לו. זמר נשמה או נשמה אבודה? אוהב בנות, אוהב בנים, או ילדים קטנים? האם הוא נוצרי, מוסלמי או סוגד לדמויות מתוך סרטים מצוירים? הוא מעולם לא היה סמל מין. לא שחרר אמירות חברתיות או פוליטיות משמעותיות.
בקיצור - בעולם של אייקונים על גבול הקריקטורה, מייקל ג'קסון היה תמיד חייזר. גם התכונה המובהקת היחידה שלו - אותה פיטר-פניות, נעורים נצחיים - הפכה עם השנים לפאתטית. שלא לומר פרוורטית.
ועדיין, עם כל החבילה המפוקפקת הזו, ג'קסון השאיר לכולם עשן. הוא הפך למוזיקאי המצליח ביותר בדורו. מה שבא ללמדנו שהציבור הרחב - במובנו הרחב באמת, אינו מוטרד מדימויים
ומפאסון כמו, נאמר, ציבור מבקרי המוזיקה. שלשיר פופ מושלם יש חיים משל עצמו. ושיכול להיות שדווקא הבלבול, המבוכה וחוסר היכולת להתאים את עצמו לעולם, דווקא אלה הפכו אותו למודל להזדהות.
וישנה גם האופציה הפשוטה, הקלה והנכונה ביותר. זו שאחרי שנים של ביזיונות כבר הספקנו לשכוח: מייקל ג'קסון היה פשוט גאון מוזיקלי. ילד פלא, במובן הטהור ביותר של המושג. גם כשהפסיק להיות ילד.
ואז נזכרתי. חיפה, 1982. רשת גימ"ל מתנגנת בתוך הפז'ו 404 המשפחתית. ופתאום, שיר חדש. זה מתחיל בתופים, תמיד מתחיל בתופים. אחרי שהם כובשים אותך, מצטרף ליין פשוט, כמעט פרימיטיבי, של קלידים. ואז מגיע הקול הזה. הנערי, המתריס, הפאקינג לא אנושי הזה. בילי ג'ין, דט'ס מיי לאב.
אנחנו מקשיבים כאיש אחד, כמעט מהופנטים. ואז, איפשהו באזור הפזמון השני, אבא שלי פוסק: זה שיר מצוין. הוא יצליח. זה באמת שיר מצוין. והוא הצליח בענק. כי מאחורי התדמיות, הביוגרפיה הבעייתית והביזיונות, למייקל ג'קסון הייתה מתת אל. כישרון טהור, שאיפשר לו לגעת בכולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
