מריה, תעשי לי בגד
מריה ברמן, המודחת הראשונה מ"פרויקט מסלול", חוזרת למציאות: החינוך הקומוניסטי, העלייה ארצה, המשפחה שנטשה לקנדה, הסמים, המסיבות והחלום הגדול להיות תופרת. כלומר מעצבת-על
כמיטב המסורת הערוץ שתיימית, היא געתה בבכי מול השופטים חמש דקות מדודות, אבל כבחורה עם יכולת אנליטית של מהנדס גרעין, התפנתה מיד לנתח את המצב ולתפור עוד שמלה, על הדרך. "פקששתי, נו. פשוט ניסיתי לעשות משהו שהוא לא אני", היא מפרשנת. "הייתי צריכה ללכת על המשולשים. הכי פשוט, הכי קטן, שזה אני. אבל תוך כדי העבודה אתה מנסה לעשות משהו, להרשים. וזה ממש מלחיץ. מה אני מבינה בבד קשה? הייתי צריכה ללכת עם האמת שלי. ומזה למדתי שאני ממש בסדר. כי הרי מה זה החזייה הזו? היא לא אני. היא אני בלחץ! אז כן, היו חמש דקות של בכי נורא, אבל אחרי רבע שעה ממש נשמתי לרווחה. מה לעשות, נכשלתי. רק עכשיו אני מתחילה להבין מה המסקנות שלי מהחוויה הזו".
שלעולם לא תעשי עוד חזייה מרופדת?
(צוחקת) "אולי. תראי, נהניתי מאוד מהחוויה. שלא תביני לא נכון. אבל הייתי בטוחה שאני אודח הרבה יותר מאוחר. התחושה היא שמה שחשוב למעשה הוא לא האופנה. אני דמיינתי שזה יהיה כמו פרויקט מסלול בארצות הברית, שאתה בא ועושה משימות מגניבות ועושה בגדים והשופטים ברמה. אתה מסתכל בגרסה האמריקנית ומרגיש שאתה רואה תכנית אופנה. כאן זה היה קצת אחרת.
והנה, משי חוג'ה (ירושלמית מקסימה עם פה ג'ורה ויכולות עיצוב עמומות משהו, גב"ח) נשארה ואני הודחתי. ושיבינו מזה מה שרוצים. היא עושה בלגן, היא מדברת הרבה, וזה כנראה מוצא חן בעיניהם. ומשי היא בחורה על הכיפאק. היא לא מטומטמת. היא ילדה חביבה שבסך הכול באה עם חלום שידעו מי זאת משי. אני מבינה שזו טלוויזיה, שזה ערוץ 2, ואני מבינה למה הם שם ואני לא. אני לא סיפקתי את הסחורה. אני לא דיברתי. אני נכשלתי".
תראי, זו הייתה בחירה שלך. ראליטי הוא מקום שזמן המסך שלך בו תלוי בדרך כלל בטינופים על אחרים. במקרה של "פרויקט מסלול" הישראלי זה נראה בינתיים כמו משהו שחשוב כמעט כמו עיצוב הבגדים. בפרק הראשון למשל אפילו לא קיבלת זמן מסך.
"נכון. אולי הטעות שלי הייתה שהייתי נחמדה לכולם. ולהיות סלב, שהשם שלך הולך לפני הכישרון שלך, זה משהו שאני לא אוהבת. יש כאן אנשים שעושים את זה, וזה בסדר גמור ועל הכיפאק. אני לא כזו. צריך להשקיע בזה כל כך הרבה זמן ומאמץ ואנרגיה. הרעיון ללכת לתכנית לא היה כדי להפוך לסלב, אלא רק בשביל החוויה. כל הזמן עבדתי. לא דיברתי, לא לכלכתי. אולי בגלל זה גם לא הייתי טיפוס מעניין במיוחד בשבילם. כל הזמן אמרתי שהכול סבבה, כולם סבבה, הכול מגניב. ובסוף בפרק הראשון אין לי זמן מסך! נאדה! כלום!"
נעלבת?
"לא בדיוק נעלבתי. לא בדיוק כעסתי. אמרתי לעצמי שאם אני מודחת בפרק השני, אולי כבר עדיף שלא יראו אותי בכלל. אבל רבאק, אפילו לא תראו אותי בראשון? בשביל זה שרפתי שבועות מחיי? אז כן, נעלבתי. אבל זה קטן עליי".
אגב, חבר שלי שהשתתף ב"קרב סכינים" אמר על הראליטי שיש איזו הזניה בעובדה שאתה אמור לבשל שלוש מנות בארבעים דקות. עיצוב בגד נראה לי דומה.
"סוג של הזניה, כנראה. תראי, משלב מסוים רק רציתי ללכת. אני מעדיפה לעשות בגדים בחוץ. הלחץ משפיע עלייך. לי זה לא התאים. למדתי על עצמי שאני ממש בסדר, וזו הייתה חוויה על הכיפאק. את מאמינה בכל הקטע הזה של הסוד?"
לא ממש. מה זה אומר?
"כל אחד מביא על עצמו דברים. גוד קארמה, באד קארמה. אתה צריך להיות בטוח שיהיה לך מיני מיינור, ואז תהיה לך מיני מיינור".
אז את "הנזיר שמכר את הפרארי שלו"?"
"בדיוק. מצד אחד אני הכי מאמינה בזה, מצד שני לא. אבל בתכנית למשל ברגע שעברה לי בראש המחשבה שהולכים להדיח אותי, עובדה שהדיחו אותי. ספק הורג את הדרך".
לא מאמינה לקוליות שלך. אני חושבת שבאמת רצית את זה.
"רציתי את זה, אבל לא בגלל הפרסום. אני רוצה שילבשו את הבגדים שלי, לא שידעו איך אני נראית. ושוב: זו הייתה בחירה
אבל ברמן היא ממש לא רק בחורה נחמדה. מלבד העובדה שהיא אינטליגנטית, מצחיקה ורגישה כקרקר, היא גם מהמעצבות הצעירות המוכשרות שיש כיום בישראל. באופן אבסורדי, דווקא הדחתה המהירה והמפתיעה מ"פרויקט מסלול" היא הזדמנות מצוינת להכיר אותה. מי שצפה בגרסה המקומית והמאכזבת לפורמט האמריקני לא היה יכול להתעלם מהארומה הצ'יפית הנודפת מהתכנית, שבאופן אבסורדי, אין בה שמץ של סטייל.
ברמן מצדה מגנה על הפורמט בחירוף נפש ("ויוי בלאיש הוא איש שאני מעריכה מאוד. וריטה היא קווין! מקסימה ומוקסמת, כזאת שחיה בעולם משלה. והמתמודדים כולם מקסימים, לכולם מגיע לזכות, וכולם ממש מוכשרים. באמת!")
"לא כל כך. אני בן אדם שלא כל כך מערער על סמכות, על מצב קיים, על דברים בשטח. זה קורה, זה קרה, זה דברים בשטח. להפקה זה לא הפריע, אז מי אני שזה יפריע לי? אולי זה היה במכוון, אני יודעת. בארצות הברית אני בטוחה שזה לא היה קורה".
אגב , על מי את מהמרת שיזכה?
"קשה. אלון טוב, לוסה טובה, מאיה, טובה, נתנאל, גיא מעולה, מורן טוויל נראית לי כאילו היא לא חוזרת לניו יורק בלי הפרס. שאפתנית בטירוף, אבל לפני ההדחה הייתי מהמרת עליי".
כל הקידוחים האלו הם רק כיסוי כדי לא לדבר על ברמן עצמה, שכן בסצנה המקומית, המאופיינת בתרכיז של ביצ'יות, העתקות הדדיות וחוסר פרגון, ברמן היא פרגית מוזרה. אאוטסיידרית. זהירה. מתנסה. הנה דוגמה ממצה: בזמן הריאיון מצלצלת השחקנית קרן מור להזמין חולצה מברמן. כל מעצב אחר כבר היה הופך את הסיטואציה לתפלצת יחצנית. ברמן מצדה מעדיפה להכין קפה. היא בחורה יפה מאוד, כחושה להרגיז, שחיה בדירה שהוסבה לאטלייה, בין ערמות בגדים שעיצבה, מאפרות גדושות והבעל הטרי רן ("התחתנו לפני שבוע. היה חלום. הוא הציע לי נישואים בוורונה כשאכלנו בולונז של חמור! התרגשתי מאוד. ברור שאני תפרתי את השמלה").
"הכול מתורגם אצלי לבגדים", היא מתפייטת. "אני נהנית לגזור, לתפור, מהעבודה השחורה. אופנה בעיניי היא לא מקצוע. היא דרך חיים".
אוי, נו. זו קלישאה איומה.
"אבל זה ככה. אני לא מדמיינת את עצמי עושה משהו אחר. אני לא יודעת לעשות משהו אחר. מצד שני, אין לי אגו כיום. לא צריך. ומבחינתי שלא יאהבו אותי. שיאהבו את הבגדים שלי".
בינתיים, "פרויקט מסלול" הוא הירייה הראשונה של ברמן לפרוץ מהנוף התל-אביבי לתודעה ארצית. ויחסית לקילומטרז' הזעיר שלה, מבקרי אופנה ובכירים אכזריים בתעשייה דווקא מפרגנים לה. "מדובר במעצבת צעירה בתחילת דרכה, שאפילו אין לה עדיין חנות משלה", אומר בכיר בעולם האופנה.
"הסגנון שלה אישי מאוד, אבל בעיניי היא עדיין לא גיבשה את כתב היד שלה. יש לה דרך ארוכה עד אז. בואי נגיד היא לעולם לא תהיה סיגל דקל, ואני מניח שהיא גם לא רוצה להיות. היא מוכשרת מאוד ואחת המעצבות הצעירות היותר מבטיחות כאן: היא חוקרת לעומק, יש לה השראות עמוקות. אבל התוצאה הסופית לא תמיד משקפת את הריסרץ'. ב' פרויקט מסלול' היה ברור שהיא לא דמות טלוויזיונית, וזה הכישלון שלה. היא חמודה. ובטלוויזיה לא מחפשים חמודות. בשביל זה ישנה שירז טל".
"מריה מוכשרת מאוד", מוסיפה קולגה. "יש לה תמיד ניסיונות להיתלות בכל מיני רעיונות אינטלקטואלייים של אופנה, שהם אולי מבוססי ידע, אבל הם לא מחזיקים בסופו של דבר. לקולקציה יש לה רעיונות טובים, אבל הביצועים לפעמים פשטניים. היא פשוט צריכה קצת להתבגר. עם זאת, אין ספק שהיא מוכשרת מאוד".
"אני לא מכירה את הלקוחה הממוצעת. היא כל הזמן מחפשת חדש. אנשים כאן קונים בטרפת שלהם. מתים לקנות משהו. זה לא נורמלי. ככה הם מספקים את עצמם. אז שואלים מה חדש, אבל לא חדשני. הם רוצים את אותו דבר. ברגע שאתה נותן להם משהו באמת חדש הם לא יודעים איך לאכול את זה. זה לא בשבילם - זה יותר מדי. זו תפיסה די פרימיטיבית. הם כל הזמן לובשים את אותו הדבר. תסתכלי ברחוב. זה משעמם".
תסבירי.
"כי האופנה הישראלית לא מעזה. יש כאן המון קז'ואל כזה, המון אישה גבר כזה. אנשים שוכחים שזה לא רע ללכת קצת אחרת. הם לא מגוונים. הם לא רב-גוניים. הם לא ססגוניים. הם מקובעים בסגנון מסוים, ולא מבינים שהם יכולים להחליף סגנונות. הם בוחרים להיות דבר אחד. זה משעמם בעיניי.
"המעצבים כאן כולם עושים אותו דבר כי זה הלחם הבטוח, כי הקהל מחפש אותו דבר מבד אחר. אז הכול אותו דבר, אבל אתה חייב לאכול. אז אני מעזה עם הסילואטה שלי. בדברים הקטנים. זו הדרך וזה בסדר. בסופו של דבר, הלקוח תמיד צודק, גם אם הוא רוצה את זה עשר פעמים. אבל לחזור על עצמי כל הזמן? זה משהו שאני לא מתכוונת לעשות. נו פאקינג ווי".
מה מרתיח אותך?
"כאלה שלא רוצים או לא יודעים להתאים לעצמם את המידה הנכונה, שנועלים'קרוקס', שלובשים את הגזרה הנמוכה במידה 42 עם החוטיני יוצא ומגפי השפיץ, עם פרנץ' וחולצת בטן. בעצם, בפרנץ' אני משקרת. אין לי בעיה עם זה. אני מרחמת עליהן. ומצד שני, יש נשים שחושבות שהן יותר שמנות ממה שהן, שזה לא פחות מרתיח.
אילו מעצבים את אוהבת בארץ?
"את אליס דהן, את גדעון אוברזון, שהוא בעיניי מעצב-על ישראלי. הוא פייר קרדן הישראלי, כולל הגינונים. הוא דמות. בגדי הים שלו מדהימים, וכבודו במקומו מונח. אליס היא אמיצה, היא לא מפחדת להמציא. יש לה חזון, והיא מעצבת אמיתית. וכשהיא רוצה משהו היא שוברת את הראש".
ואת?
"בשמלות אפשר לעשות יותר חדשני ואוונגרד, אבל בקו הדרס אפ זה נהיה קשה יותר. לכן ההתקדמות שלי ממש אטית. בקולקציה של הקיץ הוצאתי עשרה דגמים, שזה פי חמישה יותר מבעונה הקודמת". אולי זה מפני שאת סובלת ומתאמצת מאוד. את ממש מתייסרת בעבודה. "אני יותר אוגרת חומרים. זה לא שאני סובלת... רגע, אני משקרת. אני כן. קשה לי מאוד. אני מתלבטת המון.
"אני חושבת יותר ממה שאני עושה בסוף. כמו המשפט כמה שאתה יותר חכם אז יותר קשה לך בחיים? אז אני לוקה במחלה".
הלכת פעם לטיפול?
"אני בטיפול. אבל בזמן האחרון אני מחפפת. אין לי כל כך כוח".
ברמן הייתה תמיד מז'אנר הצופים מהצד. היא נולדה בחברובסק, מעל הגבול עם סין. "ילדה שקטה מאוד, ילדה לבד. צופה", היא מסבירה. "אני זוכרת עיר דלה מאוד. ממש לא מסודרת. היה עצים, פארקים. יש פסל של לנין עומד, פושקין עומד, סטאלין עומד. והיה החינוך הרוסי, שאני מעריכה: הייתי בבית ספר למוזיקה. למדתי כינור. חשבו שאני אהיה מוזיקאית, אבל אני זוכרת שאבא שלי אמר לי שפגניני אני כנראה כבר לא אהיה".
ממש מעליב.
"כן. עובדה שאני זוכרת את זה, אבל זה החינוך הרוסי. זה לא עניין של משמעת, כמו שלימדו אותנו להיות ביקורתיים גם כלפי עצמנו. זה הגיע אצלנו לרמות מטורפות, ואני את הילדים שלי אחנך כמו שחינכו אותי - המקום של ההורה יהיה ברור, והבת שלי תעשה מה שאני אומרת לך עד גיל (1. מזה גם יוצאים דברים טובים".
לישראל הגיעה המשפחה כשמריה הייתה בת 12, היישר לעיר הפסטורלית נתניה. לא הבנתי פה מה זה כל התריסים האלו. אתה רואה עיר חסומה. איכס. לזה הגענו? אמרו לנו עצי דקל ותוכים, ים ושמש, וזה מה שקיבלנו? חורף גשום ותריסים? ממש עצוב". חוויית המהגרים העכורה הוחלפה מהר בתל אביב. ברמן הגיעה לעירוני א', והתערתה טוטלית. משפחתה לעומת זאת בחרה לעקור לקנדה. היא בחרה להישאר מאחור. "זו הייתה החלטה שלי להישאר בארץ", היא מסבירה.
"זה לא היה קל, אבל החברים הפכו למשפחה האלטרנטיבית שלי. ברור שהיו רגעים שכעסתי עליהם. עכשיו, בחתונה שלי, כולם בארץ, וזה ממש איחוד משפחות, אז דברים יוצאים, אבל בסופו של דבר, זו הייתה בחירה שלי". היא מתגייסת להיות פקידה בחיל חימוש (חוויה ישראלית, ובאמת עדיף להיות עציץ בבית שימוש מחיילת בחימוש), והיא גם ממלצרת בכל העיר ("הייתי מגישה לדידי הררי סטייק סלמון, ולא מבינה ממה כולם מתלהבים") ומכירה את בעלה לעתיד ערן, מפיק פרסומות. בשלב מסוים היא נוסעת למשפחה, לקנדה, ומנסה ללמוד גרפיקה. מדובר בפיאסקו. "דיכאון נורא, ואני מתגעגעת לערן, וקר שם ואני בודדה, ואני מתחילה לתפור. מה שרציתי באמת זה אופנה, לא באמת חשבתי על זה".
אולי כי פחדת להיות כמו אימא שלך, שהייתה גזרנית.
"כן, פחדתי להיות תופרת. כיום אני כבר חושבת שהלוואי שאני אהיה כמוה. אני חייבת לתת להם קרדיט כי הם נתנו לי תמיד את זכות הבחירה, לפתח טעם. בלי קפריזות, אלא פשוט להתבטא ולדעת להסביר את הבחירות שלי. בעצם תמיד תפרתי. הדבר הראשון שעשיתי היה סינור כזה, בגיל שש. כחול כזה, לבישול, מבד פסים עם סרט אדום".
היא חוזרת לארץ ומתקבלת לשנקר, מסיימת, הולכת לעבוד אצל הגרה ("למדתי שם כל מה שלא צריך לעשות"), וקצת הולכת לאיבוד. יוצאת בטירוף, שותה המון, אוכלת חגיגת, מסיבות בלגנים. "התעוררתי בוקר אחד עם המעיל שלי בבית שאני לא מכירה, במיטה שאני לא מכירה, שלמזלי הייתה של חברים. הייתי שיכורה כל כך שלא ידעתי להגיד להם איפה אני גרה, אז הם לקחו אותי אליהם הביתה, והיו לי עוד כמה מקרים קיצוניים לא פחות. אלוהים היה יודע מה היה קורה לי אם זה היה אנשים שלא הייתי מכירה. היו סקס, דראגס ורוקנ'רול. הייתי תקועה לגמרי.
"אז הכול יצא על קרחנה. ובאמת, חגיגת זה מגעיל. אכלתי את החרא, ושילמתי על השנה הזאת. זה שורף. זה חרא. איכס) גוד נואוז מה יש בפנים. לא נוגעת בשיט הזה כבר שלוש שנים. אני זוכרת שחברה אמרה לי'את רואה? הכול יתנקם בך', וזה קרה: התחילה תקופה איומה של דאון. הייתי מבולבלת, בודדה, בלי שקל על התחת. דיכאון".
שלא לדבר על העובדה שהעיר הזאת מלאה קוק, בייחוד בתחום האופנה.
"דווקא בקוק לא נתקלתי המון. אני גם לא בעניין של זה. זה יקר לי מדי. בואי נגיד שלא ראיתי את זה יותר מדי. מדי פעם כשיש, אני לא מסרבת".
ואיך הזוגיות שלך מחזיקה מעמד?
"היה לי לא קל: אני הייתי מבולבלת, הוא היה מבולבל. זו הייתה אווירה שלא קדמה אף אחד. בשלב מסוים הוא מגיע לגור אתי, וזה בסדר מבחינתי כי זה הבית שלי, והוא אורח. מדי פעם נפרדנו לשבועיים. לא מגדירים את עצמנו כזוג. אני לא בוגדת, אבל אני מסתובבת עם אנשים אחרים. לאט-לאט אני מבינה שיותר טוב ממנו אני לא אמצא. לא צריך להזדיין עם הרבה אנשים כדי להבין מה טוב בשבילך או מה מתאים לך. ובאמת, הזדיינתי מספיק. ואז אנחנו עוברים לגור ביחד".
איך מסתדר האגו של מצד אחד להיות מעצבת ומצד אחר להיות מוכרת?
"זה בסדר, אין לי אגו. ברגע שדברים נמכרו הרגשתי שאני יכולה לעשות את זה. החיבור של'שיין' אתי עשה לי ממש טוב. שם הוצאתי את המיני קולקציה הראשונה שלי, ואני חייבת לה הרבה על זה, אבל עכשיו אני רוצה לגדול, וזה מצריך השקעה. אני צריכה משקיע. לא של ארבעים אלף שקלים. משהו שיכול להעמיד אותי על מפה בין-לאומית".
תגידי, יש בכלל רגעים שאת אומרת לעצמך ראבאק, זה כולה אופנה?
"יש רגעים, כמו שיש רגעים שאני אומרת לעצמי שאני לא מספיק טובה, ואני שוקעת בתוך זה. אז כן, זה בסך הכול אופנה, אבל זה גם כל החיים שלי. מה לעשות, הסתבכתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
