האיום האיראני: ראיון עם שאראם טייבי
שאראם טייבי, חצי מההרכב האיראני המוערך דיפ דיש, פצח בקריירת סולו, וחולם על סט בטהרן ביום שאחרי המהפכה. "יש לנו מעריצים באיראן, ולי יש סבלנות לחכות", הוא מצהיר. ב-24 ביולי הוא בחוף ניצנים
צמד הדי-ג'ייז האיראני, שהיה לשם דבר בסצנת המועדונים ובמוזיקה האלקטרונית העולמית, הגיע לארץ ל-48 שעות , ועשה כבוד לקהילת יוצאי איראן לפחות כמו הסמל המסחרי של העדה באותה שנה - משה "אצבעות דביקות" קצב. המועדון והחצר היו מלאים עד אפס מקום, ליד פנסי התאורה השתלשלו עשרות עגלות סופר, ולצדן ריחפו פילי גומי סגולים ענקיים. וכן, ההרגשה הייתה בדיוק כמו שזה נשמע.
האוויר המעושן בחלל הצפוף כאילו נמתח, ואתו קהל הקלאברים העצום שמילא את המועדון וסירב להתפנות עד שיעלו השניים, ואז בבת אחת, בשנייה שנחתה המחט על הפטיפון והצליל הראשון מבית מדרשם של האיראנים בקע מהרמקולים, הכול השתחרר. אלפיים איש התחילו לקפוץ בסנכרון מרשים, ולא הפסיקו במשך יותר משש שעות. טרק ההדרן לווה בשאגות אדירות, ידיים שחיפשו משהו אחרון להיאחז בו ושריקות מחרישות. היה שיגעון.
"גם אנחנו נהנינו מאוד מהלילה הזה, הוא באמת היה מיוחד", אומר שאראם טייבי, חצי מהצמד המפורסם רגע לפני שהוא מגיע לסיבוב נוסף בישראל - הפעם לבד(24 ביולי בחוף ניצנים במסיבת קיץ שיגיע אליה גם הדי-ג' י ההולנדי ארמין ון ביורן). די תפסיק, "זה היה טוב לנו כמו שזה היה טוב לך? " אתה בטח אומר את זה לכולם. "זה באמת כבר היה מזמן, אבל אפילו שעבר זמן רב כל כך, תתפלא, גם אני עדיין זוכר את החוויה של נגינה בירושלים כחוויה יוצאת דופן, זו הייתה הרגשה מדהימה ובלתי נשכחת".
נשאלת אז אם יום אחד תנגן באיראן, והצהרת שזה רחוק ממך. "הרבה השתנה מאז. זה היה בערך בשנת 2000, ובאמת אז זו הייתה התחושה, אבל מאז הטכנולוגיה והאינטרנט שינו המון דברים, זה עולם חדש. היום אני יודע שיש לדיפ דיש הרבה מעריצים שם ואנשים שממש שומעים את המוזיקה שלנו, ואני מקווה שיום אחד גם אוכל לבוא לנגן שם. אני לא יודע מתי זה יהיה, אבל חייבים להאמין שהשינוי יגיע גם לשם".
אמריקה החדשה
"קורה לא מעט שעוצרים אותי מאבטחים ושומרים ברחבי העיר. זה לא נעים, אבל מתרגלים. איראן הפכה להיות מקום בעייתי להגיע ממנו", אמר אז. עכשיו, עם אמריקה חדשה, שמוכנה לקבל שלא כל הערבים רעים ועם ניחוח של אופטימיות מהפכנית, טייבי כבר לא בורח מפוליטיקה. את עמוד ה"פייסבוק" שלו למשל מעטר הסטיקר הרשמי של ההתקוממות באיראן: Where Is Their Vote ( איפה ההצבעה שלהם) ?
" כמו כל איראני, גם אני חושב על האנשים שנמצאים שם, בייחוד ברגעים קשים כמו עכשיו. אני באמת מקווה שאנשים יוכלו לחזור לחיות את החיים שלהם בשקט. לכל אחד הזכות להאמין במה שהוא רוצה, ולכל אחד צריך להיות החופש לעשות את מה שהוא רוצה. לצערי, המצב כרגע לא כזה באיראן, אבל אני מאמין שלעם יש כוח להכריע. ברור לכולם שמדובר במצב לא פשוט. אני מצדי ממשיך לטעון שירוק הוא הצבע הנכון לתמוך בו (הצבע המזוהה עם מוסוואי, א"ט) ".
גם כשעזב טייבי את ארץ הולדתו לא היה המצב פשוט. למעשה הוא נמלט מהמדינה בשנת 1980, רגע לאחר המהפכה החומייניסטית ורגע לפני שגויס לטובת המערכה המתישה שניהלה איראן נגד עיראק. הוא היה אז רק בן 14, ולא מעט מחבריו לכיתה מצאו את עצמם עם מדים ונשק בדרך לחזית.
משפחתו העדיפה עתיד אחר לילד הצעיר.
גם הסיפור של עלי שיראזינייה, מי שלימים יהיה בן זוגו להרכב המוערך דיפ דיש, נשמע פחות או יותר זהה: מהגר שנמלט מהמהפכה האיראנית וגדל בצל המוזיקה המנחמת. השניים נפגשו לראשונה בתחילת שנות התשעים כשבעל מועדון בוושינגטון ביקש להזמין את "הדי-ג'י האיראני הצעיר" ומצא את שניהם עומדים מולו מבולבלים. העובדים לא הבינו על איזה די-ג'י איראני דיבר בעל הבית, והחליטו שלא לקחת סיכונים. הם הזמינו את שניהם. באותו לילה הם ניגנו ביחד בפעם הראשונה.
הלילה הזה היה מקפצה לקריירה המוזיקלית המשותפת שלהם. זמן לא רב לאחר מכן הם הקימו את הלייבל "דיפ דיש רקורדס", והחלו ליצור מוזיקה מקורית (אגב, השם "דיפ דיש" הוא קומבינציה של דיפ האוס ושמה של מנת פיצה אהובה על הצמד).
בשנת 1999, בכינוס עולם הדאנס במיאמי, הצליחו השניים להשחיל טראק שיצרו לדני טנגלייה, מי שנחשב אז אחד התקליטנים החשובים והמשפיעים ביותר בסצנת ההאוס בניו יורק. טנגלייה התלהב, וסידר להם חוזה בלייבל "טרייבל אמריקה רקורדס". שנתיים לאחר מכן יצא לאוויר העולם האלבום הראשון של הצמד עם סאונד שנע בין דיפ האוס לניו יורק האוס עם צליל חזק, פאנקי, אפלולי ומלא נשמה כאחד. זו הייתה תחילתו של הצליל הדיפדישי.
ההצלחה לא איחרה לבוא. השניים הקימו לייבל חדש בשם "יושיטושי", ופתחו חנות תקליטים בוושינגטון. זו הייתה המוקד היחיד של הסצנה האלקטרונית בעיר באותם הימים. הצמד האיראני השתלט על וושינגטון.
סינגל דיפ
לאחר שחרש הצמד דיפ דיש כל מועדון בבירת ארצות הברית הוא התחיל לפזול לצדדים. הצליל החדש עשה לעצמו שם, ורשימה מכובדת של אמנים, שרצו גם הם קצת אלקטרוניקה "כמו שהצעירים אוהבים", ביקשה מיקסים וגרסאות דאנס. אמנים כמו מייקל ג(קסון, הרולינג סטונז, טורי איימוס, פט שופ בויז ופאולה עבדול קיבלו רימיקסים מופלאים.
באותו זמן יצאו שני אלבומים שהציגו את האמנים אשר היו חתומים בלייבל של השניים, והם והחלו לעבוד על אלבום אולפן ראשון. כשזה יצא, בשנת 1998, לא ידע עולם הדאנס וההאוס שובע.
"סצנת ההאוס בארצות הברית הייתה אז במצב לא טוב. הייתה יותר מדי מוזיקה גרועה בשוק, והקהל לא ידע מה הוא רוצה לשמוע", הסביר אז, בצניעות טיפוסית, שיראזינייה.
"היינו חייבים לעשות משהו אחרת, מהפכה שלמה, אחרת הסצנה הייתה גוססת ומתה" ; ואכן, "ג'אנק סאיינס", אלבום האולפן הראשון, היה האלבום שהחזיר לסצנה האמריקנית את הצבע ללחיים. הסאונד החם והמרחף של הצמד עטף את כל הקטעים, אם הם היו דיפ האוס ואם הם היו בעלי מקצב שבור (דראם אנד בייס), אמביינט או אלקטרוניקה. גיטרות, שירה, מלודיות ואפילו מוטיבים ערביים התערבלו לבליל להיטים. קטעים דוגמת "מוחמד הוא ישו" ו"העתיד של העתיד" הפכו להמנוני מועדונים, והעלו אותם לליגה משלהם.
בשנת 1999, עוד לפני שהגיע הצמד לאותה מסיבה מטורפת בעיר הקודש, הוא הוציא אלבום עם שם שובר שיניים, שהיה קונטרה לצליל המועדוני האירופי ששלט אז במועדונים ברחבי העולם ונשמע כמו... ובכן , נשמע כמו טייסטו. האלבום "Yoshiesque" לקח את הדיפ, והכניס אותו לטראנס; לקח אפלוליות, והכניס לה פאנק וסקסיות; לקח טכנו, ועשה אותו דיסקו. הצמד דיפ דיש הצליח להכניס נשמה לגרוב, וכבש גם את אירופה. באותה שנה ביקר הצמד לא פחות מארבע פעמים בארץ. הפעם האחרונה הייתה באמת הפעם האחרונה.
נדמה היה אז כי משהו לא טוב עובר על השניים: אלבומי האוסף הבאים שלהם הפכו להיות יותר "אירופיים" וקרים בגישה שלהם, ונדמה כי מגע הזהב שלהם לא עלה למטוס מוושינגטון לאיביזה. למרות זאת, המשיכה הפופולריות של השניים לנסוק, בעיקר בעקבות רמיקס שעשו ללהיט "מיוזיק" של מדונה ובעקבות רמיקס נוסף שעשו לדיידו עבור השיר "Thank You" וזיכה אותם בפרס גראמי היוקרתי.
בשנים הבאות המשיכו השניים את סיבובי ההופעות העולמיים שלהם כצמד, והוציאו עוד אלבום עם מוזיקה מקורית בשנת 2005. זה הגיע למקום שלישי במצעד הבילבורד האלקטרוני. דווקא אז, בשיא ההצלחה, רגע לאחר שנחתו בלב המיינסטרים עם פרס גראמי, החליטו לפרק את החבילה.
"הגענו לסוף מערכת היחסים היצירתית שלנו כדיפ דיש", מסביר טייבי בשיחת טלפון מוושינגטון. "היינו ביחד המון שנים, וכל הזמן ניסינו לשמור על אחדות כתקליטנים בפני עצמנו וכזוג. העובדה שכולם הסתכלו עלינו כאחד כנראה הפריעה לשנינו, אז עשינו מה שצריך כדי לאפשר לשנינו לגדול כאמנים יוצרים".
זה קצת טרגי, לא?
"זה כמו שחיילים עוזבים את החללית האם. זה קצת מפחיד ומאתגר מאוד, אבל הכרחי. "אנחנו עדיין חברים טובים ונהנים לנגן ביחד ולבלות ביחד, אבל אנחנו עושים את זה רק כשזה הגיוני כמו בכנס העולמי במיאמי או באיביזה, באירועים מיוחדים. כרגע אנחנו לא מוציאים שום דבר ביחד, וחשוב לנו לשמור כל אחד על המקום האישי שלו. בוודאי ובוודאי כאשר האלבום החדש שלי יוצא בימים אלו לחנויות".
שידורי המהפכה
האלבום החדש של טייבי עמוס שיתופי פעולה עם שמות מפתיעים כמו טומי לי (המתופף של להקת מוטלי קרו ובעלה לשעבר של פמלה אנדרסון), קיד קודי, זמר הפופ דניאל בנדגפילד וזמרת הקנטרי פטסי קליין. שילוב מעניין ללא ספק.
"יש באלבום 22 קטעים, אז בשבילי וגם בשביל הקהל לעשות אלבום שלם שכולו אותו דבר היה משעמם מאוד", הוא מסביר. "רציתי לעשות ז(אנרים שונים, להשתולל בכיוונים שונים. אחרי שני קטעים שנשמעים לי אותו הדבר אני משתעמם, ורציתי לשמור על עניין אצל הקהל ואצלי. לכן שיתופי פעולה הם הדרך הקלה לעורר עניין כי תמיד כשמגיע מישהו יש דם חדש וכיוונים אחרים שמובילים לדברים יצירתיים חדשים, וככה יש קטעים של האוס וטכנו, ויש פתאום קצת היפ-הופ, ואז חוזרים לאלקטרוניקה".
זה אומר שלא יהיה יותר דיפ דיש?
"אני לא מנותק מדיפ דיש. הרי הייתי חלק מזה במשך כל כך הרבה זמן, וזה חלק שאני גאה בו מאוד, וכרגע זה פרק נוסף באבולוציה שלנו כי באמת כל מה שרצינו זה לבסס את עצמנו כיוצרים ותקליטנים אינדיבידואלים, ואולי עוד נחזור להיות דיפ דיש כשזה ייראה לנו מתאים. אבל זה לא מתנגש, זה בסך הכול צעד קדימה. למרות השמועות והקריירות הנפרדות כרגע, אנחנו באמת חברים טובים".
מהצד הזה של הגלובוס נראה שהסצנה האלקטרונית ועולם הקלאבינג די גוססים.
"לדעתי, זה לא נכון. ז'אנר חדש נכנס, ז'אנר אחר הופך ללא רלוונטי. אנשים מתבגרים, אבל אומת הדאנס היא אומה אוניברסלית. אני מסתובב בעולם יותר מ-15 שנה , ותמיד יש אזורים שיש בהם עלייה ובאחרים יש ירידה, אבל אני חושב שאומת הדאנס מעולם לא הייתה בריאה יותר.
"אתן לך דוגמה: המזרח התיכון לא היה במשחק לפני 15 שנה, אולי חוץ מישראל, והיום יש מועדונים בדובאי, בטורקיה ובלבנון, וזו סצנה מטורפת! כך קורה גם במזרח אירופה, במקומות כמו סלובניה וקרואטיה. אנשים צמאים שם, אבל לקח לסצנה זמן להתפתח. אנחנו חיים היום בעולם אחר לגמרי מזה שהיה כאן לפני פחות מעשור. היום לאנשים שמעולם לא חלמתי להגיע אליהם יש גישה למוזיקה שלי, בלי קשר למה שיש לי להגיד בנושא. מהטמה גנדי אמר (אתה צריך להיות השינוי שאתה רוצה לעשות בעולם(, ואני חושב שמוזיקה היא דרכי להשפיע על העולם".
אתה חושב שזה יעבוד גם בטהרן?
"עדיין יש לי משפחה באיראן, ואפילו ביקרתי אותה לפני כמה שנים. זו הייתה חוויה מדהימה, ולצערי הייתי עסוק מדי בשביל לחזור לביקור נוסף. החלום שלי הוא לנגן יום אחד את המוזיקה שלי שם, אבל ברור לי שזה ייקח זמן עד שזה יקרה. אבל היי, לקח לי זמן רב לחזור לישראל, והנה - אגיע אליכם בחודש הבא, אז יש לי סבלנות. בסוף זה יקרה".
נא להמתין לטעינת התגובות
