הטלוויזיה מדגימה את הפרצוף שלנו
לא יונית לוי ולא מיקי ויעקב ישבו אתמול באולפנים וליוו את כניסת שניים מנבחרי הציבור שלנו לכלא. אם נמשיל את זה לפיגוע - הרי שהמחבל פספס, ישתבח שמו. וגם: לא הכל עליז בערוץ הילדים
איך צריך להיראות, להישמע ולהרגיש יום שבו נשלחים שני שרים לשעבר לתקופות ממושכות בכלא? לפי איזה פרוטוקול בדיוק צריך להתנהל יום בחייה של מדינה, ששניים ממשרתי הציבור הבכירים ביותר שלה נתפסו בקלקלתם כאחרוני הכייסים? אצלנו, מתברר, אין בנמצא פרוטוקול כזה, ואין ממי ללמוד. הבעיה היא שבמדינות שבהן יש פרוטוקולים, כנראה אין הירשזונים ובניזרים (או שיש, והם הרבה יותר מתוחכמים).
אברהם הירשזון צילום: חן גלילי
אז מה עושים? מתיישרים לפי קוד ההתנהגות הטלוויזיוני הארץ-ישראלי, שקובע כי במצבים ובאירועים מסוימים יופסק לוח המשדרים המנומנם של הבוקר, וההתפתחויות יועברו בשידור חי. איך בדיוק זה יתבצע, מאיפה ישדרו, ומי ישתתף במבצע - זה כבר תלוי בעוצמתו של האירוע הלא מתוכנן.
עסקת שבויים, פיגוע עם שני הרוגים ומעלה, תאונת דרכים עם עשרה הרוגים ומעלה (חס וחלילה)? המגישים הבכירים מוקפצים לאולפן, ומיד אחריהם מתייצבת פלוגת פרשנים מתוגברת במחלקת אלופים במיל'. ביקור של אישיות זרה חשובה, טקס ממלכתי שחייבים לשדר על אף חוסר העניין שבו, וגם - כך התברר אתמול - שליחת שרים לכלא? אולפן עם המבזקנים הזוטרים יותר, כתב על תקן פרשן באולפן ואם מסתייע - פרשן חצי רדום על קו הטלפון. זה המדרג וזה מה שקורה כשמפקידים את כללי ההתנהלות בידי הטלוויזיה.
ועל כך יש להוסיף את הדלות החזותית של אירועים כמו הקראת גזר דין: דלתות עץ כבדות, מוגפות, הנאשם פוסע בסבר פנים אפור?ירקרק, כתבים שעומדים בחוץ ומקריאים את הטקסטים שנשלחים אליהם מבפנים. מה לעשות שאין דרך נבונה להמחיש בצילום שחיתות פוליטית.
הצופה (אם טרח לצפות ב-12 בצהריים) יקלוט בנקל את המסר: "זה לא באמת חשוב. זה לא עד כדי כך נוגע במישרין בחייך. הנה, הבט, מיקי שם? ויעקב? יונית באולפן? לא, אלה ניב גלבוע ואלעד שמחיוב" (שנגדם, ראוי להעיר, אין לי מאומה: הם מצוינים ומגיע להם להתקדם בארגונים שלהם). אם זה פיגוע - המחבל פספס, ישתבח שמו. כמו שמדווחים בצבא: א"נ-א"נ. אין נזק, אין נפגעים - זו רק תקרית בסדר גודל של שמחיוב-ניב.
במהדורות שמונה כבר נשלף מהמחסנים הביטוי המעולה והמוכח "היום הזה". לכאורה, זהו סלסול מילולי שנועד להעביר את חשיבותם של האירועים. אולי. ואולי זו עוד דרך תת-מודעת שבה הטלוויזיה מנסה להשליך הכל - את המשמעויות, את האנשים המורשעים, את המערכת שדבק בה ריקבון - הרחק ממנה, הרחק מאיתנו. זה לא היום שלנו, זה לא הפרצוף שלנו. זה "היום הזה".
ילד מזדקן
פרידה מתום אבני, ערוץ הילדים
בפרישה של מנחים בתוכניות ילדים יש עצב, כמעט פתטיות מובנית. זהו הניגוד המהדהד בין העליצות שבאולפן, הפנים הצעירות של הילדים שבקהל, הבלונים והקונפטי והתאורה - לבין חשבון הנפש הפנימי של הטאלנט הפורש. לאן ילך עכשיו? איזו הפקה תיקח אותו, אחרי שדבק בו כתם העבודה עם ילדים? אז מה, הלנצח יאכל פסטיגלים וחלטורות? והוא כבר לא בדיוק נער, אתם יודעים.
תום אבני נמצא על במות מאז ילדותו. הוא בן 23, ואחרי
שבע שנים בערוץ הילדים החליט לחפש דרך. באירוע הפרידה שלו (שכל הילדים, לפחות כל אלה שאני מכיר, ציפו לו בהתרגשות רוטטת) היה עצב, אבל לא פתטיות. המנחים האחרים דמעו (אולי חשבו על עצמם). אבני שר, מלווה את עצמו בפסנתר, את "הבלדה על חדוה ושמוליק" - שיר שמבוגר מהוריהם של רוב הילדים בקהל. הוא השתנק, מתרגש. גם הילדים שבקהל. גם אם נדמה אחרת, לא תמיד הכל צווחני ומקפץ ונורא שם, בערוץ הילדים.
נא להמתין לטעינת התגובות
