איש הרנסנס" רוני פורר חוגג גלריה חדשה
עם רשימת חברים שכוללת את הנסיך אלברט ממונקו, גינונים של אריסטוקרט אירופי וטעם אמנותי יקר, האספן רוני פורר תמיד חרג מהנוף המיוזע של תל אביב. לרגל פתיחת הסניף החדש של גלריה גולקונדה, הוא שמח לדווח על השינוי שעבר: גירושיו מאשתו, הטיפול הפסיכולוגי, המעבר לדירה במגדלים. ביום הרפתקני במיוחד אפשר אפילו לתפוס אותו בטרנינג
כדי להבין את עומק השינוי צריך להכיר את "גולקונדה", הגלריה הראשונה שפתח לפני 15 שנה בשדרות רוטשילד בתל אביב, שבה התמקד בהצגת אמנות בינלאומית וישראלית, קלאסית ועכשווית. בתחילת דרכו כסוחר אמנות הוא ייצג בלעדית את עיזבונו של הפסל יצחק דנציגר (קרוב משפחה שלו), ואת הצייר צבי מאירוביץ'. אבל פורר היה סלקטיבי לא פחות בבחירת אורחי הגלריה.
דלת הברזל הלא מזמינה סיננה מבקרים לא רצויים, גם כאלה שיכלו להרשות לעצמם. הופעתו החריגה וסגירת המקום הופעתו החריגה וסגירת המקום בפני הקהל הרחב רק העצימו את הסקרנות סביב הגלריה וסביבו. את אורחיו נהג פורר לקבל בחליפה כהה כשבד מטפחת בהיר מבצבץ מכיס המקטורן, מראה שהפך לסמלו המסחרי ושיווה לו דימוי של אריסטוקרט אירופי. פורר משועשע מכך שנפלתי בפח מטפחת המשי.
במבטא גרמני קל ("שריד ממטפלת הילדות או כדי להרגיז את אמי החורגת, או שילוב של השניים") הוא מעביר לי שיעור בסיסי בסטייל. "משונה מאוד כמה אינטרפרטציות שגויות יכולות להיות סביב פיסת בד קטנה. זאת בסך הכל מטפחת אף. יש שחשבו שהיא מטפחת משי יוקרתית. אבל אני נוהג לקנח בה את אפי ולהחזירה לכיס. מי שניסו לחקות אותי, והיו כמה כאלה, הדגישו את הפאתטיות כששמו בז'קט שלהם מטפחת משי מצוחצחת. את כבר מבינה שזה מאוד צ'יפ".
אל Contemporary by Golconda, מרכז העיצוב והאמנות החדש שפתח השבוע, מתנקז השינוי שפורר מדבר עליו. אפילו הטעם האמנותי שלו עבר מהפך: לא רק אמנים מבוססים לקהל הבורגני, אלא גם אמנים צעירים שעובדים בסוגי מדיה שונים. "המקום חדש, אבל נכניס לשם את העקרונות של הגלריה הישנה: אמינות, איכות, מקצועיות וטעם טוב. הצייר דוד ניפו מאוד מחובר לטעם שלי ולאיכות שאני מעריך. זה הטופ, הכי פיין שיש בעיניי. עד עכשיו הערכתי מדיום של צילום אבל לא התחברתי אליו מהבטן. גם לזה נפתחתי וזה עוד שינוי.
אני מוצא את עצמי מרותק מעבודת וידאו ואני יכול היום להתחבר לגמרי גם לעבודת מיצב כמו זו של מיכאל גדליוביץ'". הגלריה היא חלל גדול, 500 מ"ר, ברחוב הרצל בדרום תל אביב. בעבר שכן במקום מפעל לטחינה וחלבה של חברת "אחווה" שהוסב בהמשך למפעל דפוס. תהליך השיפוץ הקפדני נועד ליצור חלל מזמין של גלריה ולתת כבוד לחלל המקורי, כולל שאריות הצבע של מפעל הדפוס ("לעשות חדש כבר היה יוצא יותר זול", מסביר פורר).
התערוכה שחונכת את הגלריה, "כרטיס ביקור", תאפשר לקהל היכרות עם קבוצת האמנים שמטפח פורר, בהם חנה סהר, חיימי פניכל, דביר כהן קידר, אור קדר, מאיה ישראל, אבירם ולדמן ועוד. "הם האמנים המייסדים של המקום בעיניי", אומר פורר. "אני מאוד מעריך אותם ומודה להם שעוד לפני שהמקום נפתח הם הסכימו לקחת בו חלק".
פורר נרגש לקראת הפתיחה כמו ילד קטן במסיבת יום הולדת שמחכה להראות לחברים את כל ההפתעות. הוא מתכנן להפוך את הגלריה למתחם עסוק שבו יתקיימו אירועי תרבות, רסיטלים קלאסיים וערבי ג'ז ("מצדי, אפילו ראפרים זה טוב"), ספרייה ומרכז מידע עדכני. "כולם פתוחים לקהל הרחב. תרשמי שאני מזמין את כולם".
פורר נפתח לקהל הרחב במובן הכי רחב של המילה. כשבחר את הכיסאות למקום החדש הוא אפילו חשב על הנוחות של המבקרים במקום. "פעם הייתי מעדיף כיסאות עם מסמרים, שהאנשים יקומו וילכו מהר. כאן אני רוצה שירגישו טוב, שיבואו להתארח, שיהיה לאנשים טוב להיות במקום, שירצו לבלות כאן".
השם פורר ניקז הרבה תשומת לב ביום ההולדת ה-50 שחגג בביתו שבכפר שמריהו, כשהתגלה כי רשימת המוזמנים כוללת נסיכים ובני אצולה אירופים, בראשם יורש העצר ממונקו הנסיך אלברט ואחותו, הנסיכה קרוליין. התקשורת חגגה סביב בואם של בני הדם הכחול, והמסיבה נכנסה לפנתיאון האירועים שלא נראו כמותם בישראל. רשימת המוזמנים, פרטי הקייטרינג המוקפד, עיצוב הבית והמשרתים שנשכרו תועדו בהרחבה, אבל פורר עצמו סירב להתראיין.
הילה ומסתורין נכרכו תמיד סביב איש החברה הגבוהה, שחי עד אז בלונדון עם אשתו, גלית, בתו של איש העסקים אבנר פלטק, וילדיהם ליאונורה ובנג'מין (היום בני 18 ו-21). הביוגרפיה שלו עשויה לשמש השראה לסיפורי טלנובלות כשהמוטיבים המובילים הם עושר, סטייל ודלות רגשית.
פורר נולד בתל אביב לאב שהיה סוחר ברזל מהגדולים בעולם. בגיל שנתיים התייתם מאמו, טובה אפשטיין. כעבור כמה שנים נשא אביו את רחל מנדלסברג ולזוג נולדו שלוש בנות: ליליה, הדס ואליענה, שנהרגה בגיל 17 בתאונת דרכים.
היתמות המוקדמת היא התמצית המזוככת של כל הכאבים של פורר והוא חוזר לחפור בהם עד זוב לב. החוסר הזה עומד בבסיס רוב הבחירות וההכרעות החשובות של חייו ומכתיב גם מסכת של ריטואלים אובססיביים. את יום השנה למותה של אמו נוהג פורר לציין ולתעד כאילו מדובר באירוע שהתרחש רק לאחרונה.
מבחינתו יש את החיים שלפני ואחרי מותה. נכון שהיא מתה כשהיה בן שנתיים ונותרו לו רק מעט זיכרונות ממנה - אבל אלה הזיכרונות החמים והמתוקים של חייו. גם עכשיו, ממרומי גילו המתקדם, הוא מגייס אותם בשעת הצורך לנחמה.
בצבא שירת בחיל המודיעין ומיד בתום השירות נסע ללמוד פוליטיקה ומינהל עסקים בשווייץ. חברים מ"תיכון חדש" מספרים שפורר היה תמיד שונה, אך נהג בצניעות שאפיינה את אנשי הכסף הישן של התקופה ההיא. "זה לא היה סוד שבאתי מבית עשיר. כולם ידעו, אבל אז כסף לא היה דבר שעושים ממנו בעניין. נסעתי לחו"ל יותר מכולם, התלבשתי אחרת, אבל אף פעם לא התנשאתי על אנשים בגלל זה", הוא מספר.
דרכו של פורר סומנה מילדות: לכולם היה ברור, כולל לו עצמו, שהוא ימשיך בעסקי המשפחה. "גדלתי וגודלתי להיות סוחר פלדה בינלאומי", הוא מסביר. "לא היו בכלל דיבורים על משהו אחר. מאחר שפלדה בימים ההם היתה כמו נפט היום, היו לעסק הזה גם היבטים פוליטיים. הלכתי למסלול שיועד לי. אף פעם לא הייתי גאון, אבל הייתי תלמיד טוב ולמדן".
לצד לימודיו השתלב פורר בחוג הסילון הבינלאומי ולמרות שנולד באוויר המזיע של תל אביב - עשה זאת בטבעיות. בין הנשפים ברומא ותחרויות הסוסים באסקוט, קנה פורר את מעמדו ובדרך גם התפיח את חשבון הבנק שלו. בחושיו החדים קלט שיש לו שלושה קלפים מנצחים ביד: נימוסים וגינונים, ידע עמוק בתחומי האמנות והתרבות וטעם אלוהי. אבל את הייעוד שהציבה בפניו המשפחה לא הצליח להגשים.
"בגיל 26 היתה לי חברה ונצואלית ממשפחה מיוחסת מאוד. דרך המשפחה שלה הייתי מעורב בעסקה פיננסית גדולה עם הממשלה ובעיני כולם זה נחשב להישג גדול. לצערי זה לא נתפס כך בעיני אבי. זאת היתה הפעם הראשונה שבה חוויתי דיכאון עמוק ביותר ונזקקתי לטיפול. דבר אחד היה לי ברור. אני לא יכול לעבוד בברזל, ואני לא נכנס לעסק המשפחתי".
איך הגעת בכלל לאמנות?
"היום אני מבין שאחרי הדיכאון הראשון שלי רציתי ללכת הכי רחוק מהמשפחה. אני מניח שזאת היתה אג'נדה לא מודעת. זאת החלטה שיש בה ממש ריאקציה לחלודה ולברזל".
"אני אוסף בעיקר אולד מאסטרס, ציורים ורישומים מהמאה ה-16 ועד ה-19 של ציירים איטלקים, הולנדים וצרפתים".
פורר מעדיף להשאיר עמימות ביחס לשמות המדויקים של האמנים והיצירות, אבל מאשר את הפרט שפורסם בעבר שהאוסף שלו כולל את "המדונה והילד", יצירת המופת של בוטיצ' לי. אחרי הפצרות נוספות הוא מסכים לגלות שהוא מאוד אוהב רישום "ממש קטן, קטנטן, של ילד, של רמברנדט".
מה לגבי אמנים ישראלים?
"אני נמנע מלקנות לאוסף שלי אמנים ישראלים מאחר שאני מוצא את עצמי מתחרה מול הלקוחות שלי. היה מקרה בו מכרתי לבנק בשווייץ תמונה של דוד ניפו. כל כך אהבתי את התמונה שאחר כך קניתי אותה בעצמי חזרה במחיר כפול, אבל היו מקרים מאוד בודדים כאלה".
אתה קונה הרבה יצירות?
"בעבר. גם בזה השתניתי. אני פחות אובססיבי. כשאתה פחות אובססיבי לגבי דברים קל לך ליהנות יותר מתמונות ולוותר על הצורך לרכוש אותן ולהרגיש שאתה חייב שהן יהיו בבעלותך".
פורר כבש לעצמו מקום מיוחד בשוק האמנות הישראלי. הוא מאחד בדמותו שני טיפוסי אמנות נפרדים - האספן והגלריסט - שילוב שפירושו הוא שעל אף שמעולם לא למד לימודי אוצרות מסודרים, הטעם האישי שלו מכתיב גם מה הוא מוכר.
להבדיל מגלריות מסחריות אחרות, שנוהגות להסתער על הבוגרים הטריים של בתי הספר לאמנות, גולקונדה מתמקדת במוצהר באמ ?נות שהוכיחה את עצמה, מסחרית ואיכותית. "אמנות קלאסית לא איבדה את הרלוונטיות שלה", נכתב באתר הבית של הגלריה. משפט שפורר בוודאי מחיל גם על עצמו.
גולקונדה מוכרת אמנות המיועדת לקהל בורגני שבע. לצד רנסנס איטלקי ואימפרסיוניזם, בולטים בין הישראלים אריכא, דנציגר, שטרייכמן, זריצקי ויוסל ברגנר. אבל פורר מציג גם את האמנות הפוליטית של דוד ריב ואת יצירותיו של האמן הערבי המנוח אסים אבו שאקרה.
פעילותו לא מצטמצמת לתחומי הגלריה. הוא אחד התורמים והמייסדים של מוזיאון נחום גוטמן, ולזכותו שני ספרים חשובים המעידים על ההיכרות העמוקה שלו עם סצנת האמנות הישראלית: "יצחק דנציגר ויגאל תומרקין: מפגשים" ו"ציור ישראלי, מפוסט אימפרסיוניזם לפוסט ציונות".
ניצני השינוי התחילו להתגלות לפני שנתיים, אז פתח פורר את גולקונדה המחודשת בשדרות רוטשילד וחשף דרכה פריטי אמנות יקרי ערך, בהם פסל יוחנן המטביל של ג'ובאני פיסאנו, פרוכת עתיקה שנועדה לכיסוי ארון הקודש בבית כנסת מ-1755 וציור של פרמיג'יאנינו. לרגל האירוע הוא התראיין אז לראשונה וחשף את החלק הפחות נוצץ בחייו - ילדותו בצל אם חורגת דומיננטית ומתנכרת ואב שסירב להשלים עם המסלול שבחר בחייו. "זה מקרה קלאסי של פור ליטל ריץ' בוי" סיכם בפני הכתב את השורה התחתונה.
אבל הגורם המשמעותי ביותר לתחילת השינוי היו גירושיו באותם ימים מאשתו גלית, לאחר 24 שנות נישואים, רבות מהן בילה בטיפולים פסיכולוגיים אינטנסיביים כדי לתקן את נזקי הילדות ("אם אתה מכיר בעובדה שיש לך בעיה, אתה שואף לתקן את הבעיות שלך, אתה רגיש ואינטליגנטי, זאת דרך מאוד מומלצת"). הוא נאלץ להתמודד עם השבר הגדול ביותר שחווה בחייו. על נסיבות גירושיו ועל מערכת היחסים עם אשתו לשעבר הוא מתקשה לדבר. הולך על קצות האצבעות, אומר מילה, חוזר בו, מבקש רגע להרהר.
"מעולם לא היתה לי משפחה. כשהתחתנתי כל כך רציתי משפחה שהייתי מוכן להקריב המון. לקחתי את הזוגיות ואת האבהות שלי מאוד ברצינות. ידעתי מה לא לעשות, אבל לא תמיד ידעתי מה כן לעשות. נעזרתי במי שיכולתי, הדחקתי חלקים שלמים מעצמי, ויתרתי, הקרבתי הכל כדי לעשות תיקון בחיים שלי בעניין של משפחה".
אתה מרגיש תחושה של כישלון?
"בהחלט. עבורי לפרק את המשפחה זה סוג של כישלון. נכשלתי. זה לא חשוב למה התגרשתי, זה לא חשוב אם אני אשם יותר או פחות, חשובה התוצאה. לכל בחירה יש מחיר ואני משלם את התוצאות. ככה זה בחיים, גם אם המחיר כואב. אבל לצד החלקים הכואבים, גיליתי את עצמי מחדש. אני פתאום מעז להיות עצמי עד הסוף. למדתי לאהוב את עצמי. וזה לא היה פשוט. לקחתי לעצמי צוות שלם שיעזור לי להתאושש. בצוות היו כמובן תרפיסטים לנפש ולגוף. הקפתי את עצמי באנשים שרוצים בטובתי. שמתאימים לי יותר, אנשים שהם פתוחים ובטוחים בעצמם. ידוע שמי שאוהב את עצמו קל לו יותר לאהוב אחרים".
במסגרת השינויים בחייו עזב פורר את הבית בו גדלו ילדיו בכפר שמריהו ("זה נכון לשנות את אנרגיות העבר") ועבר למגדלי דוד בתל אביב. "בחיים החדשים שלי אני מאוד אוהב את הרעיון שאני גר במרכז תל אביב. תמיד אהבתי אותה. יש בה משהו שמאוד מחובר לשינוי שעובר עליי. אתה מרגיש בעיר הזאת כל כך חי. זאת עיר נפלאה וכייפית. גם הדירה כאן כל כך שונה. הבית בכפר שמריהו היה לבן. כאן בדירה יש חמישה גוונים של ירוק וארבעה גוונים של ורוד. העובדים אמרו שזה מאוד מרוקאי. בעיניי זאת מחמאה. זה לא שינוי טכני, זה משהו שבא מבפנים, משהו השתחרר אצלי".
איך זה עוד בא לידי ביטוי?
"אני הרבה פחות אובססיבי. פעם, כשהייתי מתעצבן, נעשיתי קר כמו קרח, היום אני מעיז להגיד מה מרגיז אותי. זה לא שאני לא מתפרץ אבל יש פרופורציות בין מקור הכעס לרמת ההתפרצות. הבדיחות שלי היו בעבר ציניות, עוקצניות, כאלה שמחפות על כאב. היום אפילו ההומור שלי הרבה יותר רך. ולא תאמיני, גם היה מקרה שהלכתי לקנות משהו בטרנינג".
עד כדי כך?
"טוב, אל תחשבי שהלכתי מראש בטרנינג. פשוט הייתי באימון עם המאמן שלי והייתי צריך לעבור לקנות משהו. לפני זה לא היה מצב בחיים שלי בו אני אתפס בטרנינג לא בשעת אימון. הייתי עולה הביתה, מתלבש, מתארגן ויוצא. אין לך מושג כמה זה מהפכני בחוויה שלי".
יש לך עוד דוגמה מטורפת?
"קניתי ז'קט טלאים צבעוני. עם המון צבעים. אני, שלא זזתי מצבעים מונוכרומטיים, קניתי ז'קט טלאים צבעוני. כשירדתי מהמטוס בשווייץ והחברים שלי ראו אותי הם לא הפסיקו לצחוק. זה משחרר".
לאן תרחיק עם השינוי?
"אני בפירוש מאיים שזה יכול להרחיק לכת. לא יודע, אולי אגור בבית בסגנון מודרני שבכניסה שלו יהיה מיצג מלח. אני בתוך תהליך, ממש בעיצומו. המון דברים קורים לי. ואני באמת לא יודע מה יקרה איתי עוד חמש שנים מהיום, אני בעצמי סקרן לדעת לאן מוביל השינוי הזה".
זוגיות?
"שלוש שנים לא רציתי לשמוע על זה. הפצעים היו עדיין פתוחים. משהו באמון הזוגי נפגע. גם אי אפשר לשנות את הצ'יפ שלי במוח. להיות לבד, זאת תחושה שאני מכיר. נוח לי לבד, אבל עכשיו אני פתוח גם לקשר זוגי. אני יודע בדיוק מה אני מחפש. היא צריכה להיות חברה לחיים. לא מעניין אותי לצאת עם צעירות, אני לא בעסקי הפדופיליה. כמוני, היא צריכה להיות אישה שעברה דברים ויש לה ילדים. נפש תאומה שלי, נפש בוגרת, שנלך יחד בחצי שנותר מהחיים".
למרות השינוי, עדיין יש בך משהו מרוחק.
"מרוחק? פעם אנשים צלצלו ואף אחד לא פתח להם את הדלת. היום אני מחכה להם שייכנסו. אבל אני חושב שאני מבין למה את מתכוונת. זה בגלל הנימוס שלי. אני מאמין בנימוס ודרך ארץ, בזה לא השתניתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
