החברה של נטאשה
עשר שנים מאז סומנה כדבר הבא יוצא סוף סוף אלבום הבכורה של תמי ענבר. במקום חיי לילה, סמים ולב שבור, היא כותבת עכשיו על ילדים ומטרנה ופיקניק בגינה. וממש לא אכפת לה שהכניסו אותה לפלייליסט רק בגלל שהיא אשתו של מיכה שטרית
את המנגינה המפוכחת השמיעה לבעלה ואב שני ילדיה, מיכה שטרית, עימו היא מתגוררת בשנים האחרונות במושב רשפון בשרון. התוצאה: אלבום בכורה בשם "שלך" (התו השמיני), פופ נשי אינטימי, חשוף ומתוק. קליט, אבל לא מתייפייף או מתחכם. סוכריית מקל שבירה. זהו ז'אנר פורח בחו"ל, שבארץ כמעט נכחד. הכי רחוק מהרוק הקודר של שטרית, שייסד עם ארקדי דוכין את אחת להקות הרוק המשמעותיות שפעלו כאן: החברים של נטאשה.
"אני בזוגיות עם מיכה", אומרת ענבר, בת 32, "ומיכה בזוגיות איתי ועם ארקדי. ארקדי דומה לי. הוא מיידי. צריך שדברים יקרו, להרגיש תוצאות. אני גם צריכה סיפוקים. עכשיו מצאנו למיכה קרוואן עבודה. תביאו לו שולחן וכיסא מעפן וזה יספיק לו. אני הדבקתי רצפת פי-וי-סי, צבעתי את החדר, מזיעה את נשמתי. מיכה הפוך: איש של דרך. יש לו זמן אחר. לפני כמה שנים הוא כתב עלינו סיפור: 'הצב והארנב'".
נערת הרוק גדלה בשכונת צהלה בתל אביב, בת בכורה לחיים, מהנדס, ולעפרה, אשת חינוך. בגיל צעיר הבינה שמוסדות חינוך הם לא הבית עבורה. "לא הגעתי לבית הספר", מספרת ענבר. "רוב הזמן הייתי בים. הייתי הולכת להופעות-רוקסן, השחיתות-חוזרת בבוקר. וזו היתה מרידה נגד כל מה שאמא שלי מאמינה בו. המנהלים החליטו לא להעיף אותי מבית הספר, כדי שאוכל להמשיך לשיר בטקסים".
אלו היו ימים מאושרים, שנקטעו ברגע אחד לאחר שחברה, רן קמחי, נהרג בתאונת צלילה בשירותו בשייטת. "עברתי חצי שנה של מחשבות מאוד קשות, זה היה המשבר הקשה של חיי. הוא היה כל כך קרוב אליי. הייתי מאוד מחוזרת. ניסיתי לצאת עם בחורים, אבל הרגשתי שהוא מסתכל מלמעלה. רן היה ה'אחד' בחבר'ה שלנו, מסמר העניינים, הוביל את כולם - בשכונה, בצופים. כל החיים המשפחה שלי די עטפה אותי. חיים טובים, בת מוצלחת. שרתי בצופי תל אביב. ככה גדלתי. לקח לי הרבה שנים להשתחרר מהסיפור הזה".
היא התגייסה כמפיקה ללהקה הצבאית "רוק בירוק", שהוציאה את שלטונות צה"ל מדעתם. השעיות, איומים, עונשים-עד שפורקה. "היה לי רק רע בתקופה הזו", היא נזכרת. "שמים אותך להופיע לפני חיילים שלא בזין שלהם לשמוע אותך. הייתי הבחורה היחידה בלהקה. הם רואים לראשונה בחורה אחרי חודשים שלא נתקלו בדבר נשי. זה מלחיץ. קוראים לכיוונך מילים ומשפטים שאת רוצה למות. הם לא הסתפקו בזה, וניסו גם לגעת בי".
לאחר השחרור עבדה שלוש שנים בפוסט קפה, בר תל אביבי שאליו התנקזה כל סצנת הרוקנרול של שנות התשעים. "זה היה לב העיר. הכרתי שם את כולם: יהלי סובול, ג'נגו. הייתי מאושרת. באה למלצר, עובדת עד שש בבוקר, אחר כך הולכת להקליט שירים עם החברים. נורא התערבבתי בסצנה. בגיל 20 רציתי להתפרע, לקרוע את העיר. הבילויים, המסיבות, הסמים שעשיתי, הזיונים - היה לי כיף".
לאחר תקופת הפוסט עבדה כמפיקה בקומדי קלאב, והיתה בת זוגו של הסטנדפיסט רועי לוי במשך שנתיים. באותה תקופה הד ארצי חיזרה אחריה, והיא התחילה לעבוד על אלבום ראשון באולפן ההקלטות של יזהר אשדות (שהפיק, אגב, את האלבום הראשון של הנטאשות). "זה היה תקליט לפי חוקי הז'אנר: היפ הופ, בלדות, רוקנרול. ניסיונות של בת 20 פלוס שרוצה לאכול את העולם. כל הזמן היה לי חוסר הסכמה עם חברת התקליטים. זה לקח המון זמן, ובתקופה הזו התחלפו עשרה אנשים בתפקידים מרכזיים. הכל התעכב שם, ולא ראינו דברים עין בעין. בסוף נפרדו דרכינו כשאנחנו מחליטים לגנוז את התקליט".
משם היא עברה לתפקיד ראשי באופרת הרוק "לאהוב את רונה", פרויקט חייו של סוכן השחקנים עובד מחפוד, שבחודש פברואר השנה נמצא ללא רוח חיים מתחת לחלון דירתו בנתניה. "היו המון אודישנים במשך חצי שנה", מספרת ענבר. "עובד לא רצה לקחת סיכון, וחיפש מישהי מוכרת. אני הייתי אנונימית. כבר מהרגעים הראשונים החוויה הפכה מאוד מטלטלת. מבחינתו של עובד, זכיתי בטוטו של החיים ולכן כל כולי הייתי שייכת לו 24 שעות ביממה. כל דרך אחרת לא נראתה לו. הוא היה מתאבד. הולך בעיניים עצומות על מה שהוא מאמין. הלך על החלום שלו עד הסוף. סיכן את כל מה שהיה לו".
איך את מסבירה את האמוציות שלו?
"הוא חשב שזה יכבוש את העולם וראה בזה שליחות. הוא היה בטוח בהצלחה במיליון אחוז".
האובססיה של מחפוד כמעט גרמה לה להתמוטטות. "שלד זו מילה טובה להגדיר איך נראיתי אז. העבודה היתה מאוד אינטנסיבית. הוא היה מתקשר אליי כמה פעמים ביום, גם באמצע הלילה. הרגשתי כמו לעלות על גל והגל עולה ועולה. באיזשהו שלב קלטתי לאן זה הולך. עלינו עם שתי הצגות הרצה, וכבר התחילו להגיע מעקלים".
איך היתה ההרגשה?
"נהיה מתח, לא נעים. ההצגה עלתה שלוש? ארבע פעמים וירדה. הוא הפיל עליי את האשמה. היינו מאוד מכוסחים. היתה סצנה בהצגה בה אני מתנשקת עם מישהו, הוא מוריד לי את החולצה ואז התאורן צריך לכבות את האור. עובד היה ליד התאורן ולא נתן לו את ההוראה. ואני הייתי צריכה להתחרמן עם הבחור. מביך ולא נעים. במיוחד כשהבחור שיצאתי איתו באותו הזמן, מיכה, נמצא באולם. מיכה קלט את המצב, עלה לתאורן ובארסיותו הידועה גרם לו להוריד את האור".
בעקבות כישלון הפרויקט מחפוד פשט רגל, ומצבו הלך והידרדר. טאלנטים עזבו אותו והוא לא הצליח לשקם את הקריירה. הוא ניתק קשר עם ענבר, כמו עם רבים מאנשי מהתעשייה. לפני שנה וחצי נוצר מפגש מחודש ביניהם. "אחרי שנים של ניתוק, התקיימה סולחה בינינו", היא מספרת. "הוא הבין שהכישלון לא היה בגללי. אני הפסקתי לשפוט אותו והוא
שטרית וענבר הכירו במהלך חיפושי דירה. היא היתה בת 23, הוא בן 38. גם כאן מחפוד מרחף מעל הסיפור. "המנהלת המוזיקלית שלי סיפרה לי שמיכה מחפש בית. הוא גר במשרד של ten cd, חברת התקליטים האלטרנטיבית שהקים, שיועדה לאמנים צעירים שחברות התקליטים לא ערוכות לטפל בהם, כמו עמיר בניון וסיון שביט.
"עובד גר בדירה מדהימה ועמד לעזוב אותה. התקשרתי אל מיכה וסיפרתי לו על הדירה. השיחה נמשכה שעתיים. שנינו עמדנו בצמתים: הייתי במצוקה, בגלל כל הסיפור של אופרת הרוק. מיכה היה בסרטים שלו: נטאשה בפירוק וחברת התקליטים שלו במשבר כלכלי. היינו זקוקים לאוזן קשבת. התנהלה שיחה לא צפויה וקבענו שניפגש".
איך התרשמת ממנו?
"כבר אז אמרתי לעצמי, 'מיכה יהיה בעלי'. אחרי חודש וחצי כבר גרנו יחד. זה התלבש בן זונה. מהרגע הראשון שהכרתי את מיכה, אמרתי לו, 'תציע לי נישואים, תכניס אותי להריון'. רק אחרי חמש שנות חברות הוא הסכים להתחתן".
דוכין ושטרית שברו הרבה לבבות בעיר.
"שמעתי את נטאשה בכיתה ג' וקפצתי מאושר. אהבתי מאוד לשמוע אותם. אבל במפגש עם מיכה זה לא עניין אותי. הייתי מוקסמת ממנו. מיכה היה בשלב מעבר. חיפש את השקט ולא מצא אותו. לפני כן הוא היה עמוק בבליינות וחיי הלילה. באופן לא טבעי הפרדתי את מיכה המוזיקאי הנערץ למיכה האדם, שאותו הכרתי באופן לא מכוון והתאהבתי בו מיד. פחות דיברנו על מוזיקה, העשייה באה אחר כך".
עברו כמה חודשים ושטרית התחיל לעבוד על אלבום חדש, "סנטיאגו דה קובה". ענבר, אחרי הטראומה, התלבטה אם להמשיך הלאה. היא לקחה פסק זמן ופתחה חנות לייבוא בגדים בתל אביב, ואף עיצבה נעלי נשים. מדי פעם עשתה קולות רקע, כמו באלבומו של אריק אינשטיין "שמש רטובה", אותו הפיק שטרית. "ישנתי תמיד בחדר כשאריק היה מגיע לבית לעבוד עם מיכה. יום אחד הוא דפק בדלת, העיר אותי ואמר: 'בואי תשירי לי קולות בתקליט'", היא נזכרת.
לפני כשנתיים נכנסו הנטאשות לאולפן. קדם לזה תהליך ארוך שכלל פגישות בביתו השני של דוכין בשנים האחרונות, המרכז לקבלה השנוי במחלוקת של הרב לייטמן. אחר כך עברו שטרית ודוכין לעבודה אינטנסיבית במלון בשפיים. אפילו שיר אחד נולד, "אגו לגו". התקשורת חגגה, הפטרון לייטמן נתן חסות והמעריצים ספרו את השעות. אבל השמחה היתה מוקדמת מדי. הם לא היו מרוצים מהתוצאה, החליטו לגנוז את האלבום ולפעול בקצב שלהם. דוכין הוציא אלבום ילדים מופתי בשם "החברים של ארקשה" ושטרית המשיך לעבוד בזמן הצב שלו.
"הם לא יתפשרו על קאמבק", מנמיכה ענבר ציפיות. "ארקדי ומיכה הציבו לעצמם רף מאוד גבוה. מיכה יכול לשבת לילה שלם מול המסך. בבוקר תהיה מילה אחת כתובה. הכתיבה שלו היא מאוד איטית, נסגר בעולם שלו. יושב מולך, אבל לא איתך. יכול לעבוד חודש על שורה. בעבודה עם ארקדי זה עוד יותר מסתבך, כי ארקדי הוא ממין אחר". עם השנים הסכים שטרית לעשות את הלא ייאמן: להפוך לאבא. לפני שלוש שנים נולד בנם הבכור, עמנואל. לפני כשנה הבת עמרי. "להיות אמא זה תפקיד חיי", מצהירה ענבר.
מה האמהות שינתה בך?
"את נהיית הרבה יותר רגישה. קורה משהו ללב. הוא מתרחב. הלבטים שיש לך עם ילד גורמים להכל להתרחב. יש לילדים שלי רוחניות נדירה. עמנואל ראה אותי יום אחד עצובה, הוא אמר לי: 'אמא תתפללי. לעמרי יש מגע קסם בידיים'".
דווקא החיים עם הילדים החזירו לה את הרצון ליצור. "התקליט הזה נכתב בשלוש השנים האחרונות כשאני אמא והכל בסדר. הבלגן הוא בתוך הראש, לא משנה איפה אתה עומד. אני תמיד יכולה לגעת ברגעים ההם מלפני עשר שנים שנמצאים בזיכרון. לזהות את האושר, הכאב".
גם עכשיו החיים לא דבש. "אני גמורה מעייפות. פיפי על השיער, חלב של עמרי על הבגדים. נרדמת מוקדם, עייפה. כל היום סביבם. אבל יודעת לומר תודה. עם כל הכאב, התסכול, ההתבודדות-בסוף היום הלב שלם. אני יוצרת את המוזיקה שלי, אוהבת אדם שאני רוצה לקום כל בוקר איתו. קשה לי, אבל אני מבסוטה. וזה לא הסוף, אני רוצה עוד ילדים".
הם מקשיבים לאלבומים שלכם?
"לא מעניינת אותם המוזיקה של מיכה. מבקשים להעביר, לא רוצים. הדיסק שלי, לעומת זאת, נטחן. כשעמרי בוכה, שמים לה את הדיסק והיא משתתקת. בשקט שבין השירים היא שוב בוכה. הדיסק נעשה בין שני ההריונות. כנראה כשהיו בבטן שמעו את זה קורה".
שני מוזיקאים בבית אחד, אבל בלי מריבות. "אין תחרות, אין השוואה. אני מעריצה את מיכה, את היצירה שלו. אני שם בשביל שהוא יכתוב. יודעת שמדובר באדם מוכשר שמשאיר מסמך תרבותי. אין פה התנגשות. הבנייה שלי היתה לצדו. הוא נמצא במקום אחר. הוכיח את עצמו. אני לא הצטרפתי לדרך שלו, אלא לדרך שלי".
סימנתם גבולות כדי לשמור על טריטוריות עצמאיות?
"זה משהו מאוד דינמי, בחיים לא דיברנו על זה או הצבנו גבולות, כמו'פה זה אתה, פה זה אני'. אתה צריך להיות קשוב, מחובר. מיכה עובד מהבית. במקום שהוא יעבוד משמונה בבוקר עד חמש בצהריים במשרד הוא קם בעשר, מתחיל את היום ב-12 ויושב ליד המחשב מהערב ועד שלוש לפנות בוקר. עבורו זה נורמלי, ככה הכרתי אותו מהרגע הראשון".
אבל גם את היית שם.
"כשהייתי רווקה תל אביבית לא הייתי שלמה עם עצמי. פעם הייתי אומרת, אוריד חולצה בבר, יכתבו עליי. היום, במקום שלי, אני לא בן אדם של פרובוקציות. כשהייתי בת 21 סימנו אותי בתעשייה כדבר הבא. אל תסמנו אותי! הסימון הזה נועד לכישלון. זה היה עבורי כמו לחיות בסרט. לא נהניתי ולא סבלתי. מרגיש לי כמו משהו מאוד הזוי. אני מעדיפה לבוא מהצד, אנדרדוגית. בקצב שלי".
קצת כאב וייסורים אף פעם לא הזיקו לאמן.
"מיכה אומר,'אני עברתי רצח במשפחה כשהייתי צעיר. אותך עקצה דבורה בצהלה. זו הטראומה שלי, וזו הטראומה שלך. וזה בסדר'. הטראומות שלא עברתי, לא גרמו לי להיות פחות עמוקה".
את נשמעת בטוחה בעצמך.
"היום אני יכולה לדבר כך ולהרגיש כך, כי בניתי בסיס, בית. אנחנו מאוד משפחה. אורח חיים בריא. בשבת עם הילדים בגינה. הכל נעים ונורמלי. לא חיים על ענן. אני כל כך מודה לאלוהים כשאני חוזרת הביתה. יש לי אהבה, אני אמא. ואני יכולה לכתוב על עוד דברים מלבד הלילה התל אביבי".
אבל זה מצליח. תפתחי רדיו.
"לחצי מהעולם בא לשמוע על זיונים, אבל יש גם את החצי השני שמתעסק עם המטרנה. גלגלצ זה ילדים בני 18, נחמדים יותר, נחמדים פחות. מאוד מבולבלים. צבא, בנות, בנים. זה הגיל. כשהייתי בגיל הזה, אנשים בגילי נראו לי זקנים. ילדים עניינו לי את התחת. אני מבינה אותם. אני גם רוצה להיות בגלגלצ, זה נותן לך מקדמה. אבל כשהבנות מהיחצנות מתקשרות אליי ואומרת שהסינגל נכנס לפלייליסט, אני שואלת מה השמיעו לפניו ומה אחריו. הם מספרות לי ואני לא בטוחה שאני באמת רוצה. לפעמים זה לא מעניין, ואני מעבירה תחנה. השאלה מה יישאר בעוד עשר שנים. האם הלהיט הגלגלצי יקפיץ אותך בעוד שלוש שנים. זה בשבילי המבחן. לשמוע את המוזיקה של מיכה מלפני שנים ולומר זה גדול".
את כופרת בתעשייה. רוצה להישלח לגלות?
"אם הייתי רוצה, כולם היו יודעים מי אני. יש לי קשרים, הזמנות לפתיחות, אלך לים ואקבל תמונת פפראצי. אבל זה מגעיל אותי, מרתיח אותי. אני הוצאתי את עצמי מזה, התרבות הזו לא בשבילי. בגלל זה אני חיה ברשפון".
מיכה נחשב לאחד הדוברים הגדולים נגד חברות התקליטים הגדולים.
"מיכה אומר לי 'את לא אוהבת את הפלייליסט, אבל את כן עושה דברים ומשחקת את המשחק'. אני עושה חימום לעמיר לב, שיר עם אורי מארק. גם התקליט הזה נעשה בדרך שלי. במשך שלוש שנים עבדתי בקצב שלי. עבדתי עם חבר, אמיתי אשר ממלכת הפלקט. היתה לו המון סבלנות. בגלל שהוא הכיר אותי, הוא הבין אותי. רציתי להגיע לשירה בלי מניירות, לשיר כמו שאתה מדבר. אני לא מענטזת לאף אחד".
ובכל זאת, משהו בהתנהלות המהורהרת של שטרית דבק בה. "מיכה הוא מורה טוב, אני היום מבינה את הכוח של הדרך. גם אם אני היום אשתו של - לא אכפת לי. חושבים שה'אשתו של' פותח דלתות. שבגלל מיכה יצא לי התקליט. זה כל כך ההפך. חברים, הכל טוב. תתעלמו מהתקליט הזה ותתרכזו באשתו של - זה לא מזיז לי. התקליט הבא יהיה בן זונה כמו הראשון. בסוף גם אתם תקלטו שזה טוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
