והו והא ואל תשאל: רבקה מיכאלי חוגגת תפקיד חדש
בגיל 71, רבקה מיכאלי נחשבת למיתוס, וגם מככבת בתפקיד ראשי בהצגה חדשה של הקאמרי, אבל מאחורי התארים וההצלחה שוכנת אמנית הגוררת רגשי נחיתות, אם ששני ילדיה בחרו לחיות בארה"ב ורעיה שבעלה עזב את הבית וחי עם אישה צעירה ממנה. "אני לא בנאדם עצוב", היא טוענת, "אבל ודאי שהגעתי לרגעים עצובים בחיים. 71 שנים ואין נפילות?"
"רבקהל'ה, מה קרה?", חורק בתגובה קול שכנראה הצליח לקלוט, מבעד לרעש, חלקיק מהתוספתן של מיכאלי נמחץ. מיכאלי הצנומה נראית עכשיו כמו חצוצרן בלי ריאה, ובכל זאת שומרת על תמציתיות ואלגנטיות. "החיים", היא משיבה בלאות, טומנת בלי חשק את הסלולרי בתיקה וממהרת למשוח על פניה חיוך סטטי דק. ראן, רבקהל'ה, ראן.
ככה זה עם מלכות אמיתיות, מסוגה של מיכאלי. הן יודעות מה הקהל רוצה לראות והן תמיד נכונות להראות לו את זה. כבר 57 שנה שמיכאלי משמרת את הקסם שלה, מאז החלה לשדר תסכיתים ברדיו בגיל 14. בהמשך הקריירה הגדושה שלה היא סיפקה ניקוי ראש למלוכלכים וסיבה למסיבה למדוכדכים. תמיד כשרונית, תמיד נערצת, תמיד מצחיקה.
"נעמי פולני אמרה שהיא תמיד פעלה בשם הדבר, גם אני", היא מנסחת. "מעולם לא חשבתי מה ייצא לי מזה. יש סיפור על בחור שבא לחברת משקאות אמריקנית והציע לקרוא למשקה 'סיקס אפ'. בא אחד אחר, והוסיף מספר אחד למעלה, סבן. זה הכישרון, ה'סבן אפ'. למצוא את התוספת האישית המיוחדת שלך, ולדבוק בה".
בתום הראן של "משפחה חמה", מיכאלי שוב לובשת סוד על פניה. למעשה, היא כל כך חיוורת וסיבית שהיא מזכירה יותר את "סוד", אבקת הכביסה. במחזה הקומי והסוחף הזה, שכתבה ענת גוב וביימה עדנה מזי"א, היא מגלמת את מלכה, אם המשפחה החונקת והמניפולטיבית שבשביל לבלות את ליל הסדר בהרכב מלא מוכנה גם לבצר את ביתה בפירמידות.
במשך תשעים דקות היא זועפת, מתעלפת, מתייפחת ומלטפת, הכל במיטב המסורת המיכאלית. אפילו הלפסוסים שלה הם מיכאליים. "מי מתגרשת מעורך דין שמתמחה בלדפוק נשים בהיריון?", היא מטיחה בטעות בשרית וינו-אלעד, בתפקיד הבת העייפה שמודיעה שבחג הזה היא טסה לפינלנד. "לדפוק נשים בהסכמי גירושים!", נצעק תיקון לחלל, ומיכאלי מכריזה בחן "טוב, זה גם משהו".
אחר כך מיכאלי תודה שהרבה פעמים בהצגה בוקע מגרונה קולה של אמא. שלה. "היא הייתה מאד דומיננטית, ומגיל הצבא אני הייתי הבת המרדנית", היא נזכרת. "היא הייתה שמרנית, אז אני נהייתי פתוחה, והילדים שלי הפכו לשמרנים. היה לה קשה להשתחרר מהילדים, היא רצתה אותנו לידה כל הזמן. והבחירות שלי בחיים לא היו לה קלות, אבל היא קיבלה אותי. כל הדור ההוא לא היה פסיכולוגיסטי ולא היו להם צרכים פסיכולוגיסטים. הייתה להם אחריות. אי אפשר היה להתנהל בשיחה, הם עבדו על אוטומטי כל הזמן. אז בכל מיני טענות, בהצגה, אני מבינה שאמא שלי מדברת עכשיו".
כשזה
יומיים אחרי, בבית קפה ברמת אביב ג', רבקה מיכאלי מפגינה התאוששות מפתיעה. היא עדיין כחושה, ומודה שחזרה לעשן לאחרונה אחרי כמה שנים של הפסקה, אבל היא מטופחת להפליא, לבושה בשמלת נקודות יפהפיה וקלאסית בסגנון הוליווד הישנה.
חוץ מזה, היא לא מפסיקה לחייך. היא מתבדחת, מגחכת, מצחקקת, וכשהשיחה מתגלגלת, במקרה, לכיוון חשוך, ממהרת להדליק את האור בנימוס. "לא תוציאי ממני בדידות!", היא עולצת. אבל העיניים שלה מפוכחות מדי, רואות מדי. לא סתם ליהק אותה עמוס גוטמן לתפקיד הדרמטי הראשון שלה בסרטו "חסד מופלא" בנימוק "יהיה בסדר, יש לך עיניים עצובות".
בחודש הבא ייערך עבורה מופע מחווה בתיאטרון הקאמרי, לכבוד יום ההולדת השבעים שלה, שחל בכלל לפני שנה וקצת. "לקח להם זמן לקלוט", היא מפרשת, "ואז לעכל". המופע הזה הוא ההוכחה הניצחת, ולא שמישהו היה צריך אחת, שמיכאלי היא הסבן אפ של תעשיית הבידור המקומית.
"זה מרגש ומשמח", אומרת מיכאלי, שאפילו תפרוץ בריקודי עם באחד מהמערכונים במופע. "יום הולדת שבעים עשיתי רק בתוך המשפחה. אבל כשעלה הרעיון של המחווה כן רציתי וכן תמכתי. הבת שלי לא תבוא במיוחד לאירוע. אבל אני אשב באולם עם הנכדות שלי ועם הבן שלי, יומיים לפני שהם חוזרים לחו"ל. הנכדה שלי רק רוצה לעלות על הבמה כבר. אמרתי לה 'את כנראה תעלי לברך אותי', והיא התנשפה, 'אני אופיע! לפני אנשים! הו!', ואמרתי לה 'תירגעי, זה לא מה שתעשי שם, את תצטרכי רק לברך אותי, זה הכל'".
כבר שנים שבתה מיכל, 39, מורה ליוגה, מתגוררת עם משפחתה בקולורדו, ארה"ב. גם בנה יונתן, 41, איש מחשבים, חוזר בקרוב לברוקלין, אחרי שלוש שנים פה. זה לא קל למיכאלי, אבל היא השלימה עם זה. "זה לא לתמיד, אני מקווה שהם עוד יחזרו, אבל אני מבינה אותם", היא מעידה.
"פעם חשבתי לעבור לניו יורק, בתקופת 'סיבה למסיבה'. הייתי אז עוד עם בעלי הראשון וכבר סגרנו הכל, וברגע האחרון ראיתי את הבית והתמלאתי חשש מההשכרה ומהאנשים שיגורו שם. נחרדתי וביטלתי הכל. תראי, אני סבתא קרציה, ואני אמא תומכת, עדיין, בכל מובן, אבל מותר להם לחיות את חייהם. אני עשיתי מיום שהם נולדו הרבה מאד דברים שרציתי לעשות".
אז מגיע לך?
"כן, נו. מגיע לי. אז הפגישה היא באמת לא יומיומית ואני חושבת שהנכדים שלי מפסידים מזה. אבל הקשר בינינו הוא בלתי אמצעי, זה לא שאני מנוכרת להם או הם לי. זה התיקון שלי על רגשות האשמה שהיו לי כאמא. אני נותנת את הנשמה שלי, כי יש זמן קצוב. אני מאד אוהבת אותם, זה כזה פיזי, חזק. זאת המתנה הגופנית הכי טובה לגיל השלישי, החיבוקים עם הנכדים. הילדים מבוגרים, די, הם לא מעניינים כל כך. אצל הנכדים הכל חדש ונפלא ותמים".
אם עכשיו היית נדרשת לחנך את הנכדים שלך, היית עושה עבודה יותר טובה?
"אני לא מאמינה שהייתי מסוגלת ממש להשתנות", היא אומרת חרישית. "אני לא רואה את עצמי חושבת אחרת".
מיכאלי שולפת בגאווה פתק שמהודק ליומנה. "תראי", היא זורחת, "בגן לימדו את הנכדה שלי לכתוב את שמה ותוך כדי כך היא התחילה לכתוב ולקרוא. היא ביקשה שאני אעלה לעזור לה במחשב, הנה".
הפתק הזעיר ומשורבב השגיאות הוא מעיין הנעורים הפרטי של מיכאלי. "האם שמעת שאני צריכה אותך", היא מקריאה, ועיניה בורקות. "בבקשה תעלי למעלה, כי אני ביקשתי ממך, אז תעלי". ושוב צחוק הקסילופון המתגלגל הזה, ושוב מיכאלי מבהירה שהדבר היחיד שהיא כמהה להשאיר פה זה לא אבן תרבות מעוצבת, או אבן בכליות הנפעמות של הקהל. "רק תכונות טובות להעביר לילדים או לנכדים", היא אומרת. "שייזכרו בי באהבה".
אבל אל תתנו למנטליות הטופי הזאת לבלבל אתכם. מיכאלי, נון קונפורמיסטית לנצח, רחוקה מלהיות סבתא סטנדרטית. מהשנייה שעזבה את בית הוריה בעיר הקודש, היא עשתה הכל בשביל לטאטא מעצמה שאריות של קדושה. "שום דבר לא היה בשביל להתריס, זאת אני", היא מדגישה. "לא רציתי להקים דור חדש של נשים, אני לא מנטור".
היא מהראשונות שילדו מחוץ לנישואין, מהראשונות שעברו ניתוחים פלסטיים ברעש, והאישה היחידה עד היום שהייתה שנים רבות קיסרית הפריים הטיים. "רק במשכורת הרגשתי שאני אישה", היא אומרת. "וזה קשור לראש שלי, אף פעם לא ידעתי לעשות ביזנס. אבל אין לי מרירות כלפי אף אחד, אין סיכוי שאני אצטרף לארגון שמתנקם באנשים מובילים בטלוויזיה. זאת גרוטסקה טראגית".
את יודעת מה זה עושה לנפש.
"אצלי זה לא בנפש. רק קול ישראל היה אצלי בנפש. שום דבר לא הגיע לעומק של אהבה, של לראות בעבודה בית, רק ברדיו. והיום באמת זה תיקון מלא עם התוכנית ברדיו ללא הפסקה. אני הייתי המוצר המוביל גם בגלל העובדה שהייתי בערוץ הראשון שלא היו לו מתחרים. צריך להביא את זה בחשבון. אבל תמיד הראייה שלי מפוכחת. אני לא יכולה להתחיל ללמוד רפואה היום, ואני לא יכולה ללכת עם בגד ים שני חלקים. צריך להבין את זה, ואני מבינה את זה כל הזמן. לכן זה לא שערורייתי בעיניי שאין לי תוכנית טלוויזיה".
עכשיו, אבל אז?
"גם אז. לכל דבר יש את המעלות שלו. כל דבר שנפסק פותח לך התנסות אחרת. פספסתי את עצמי כשחקנית דרמטית, כי עשיתי משהו אחר במקום. אבל המנגנון שלי בכלל אחר. המנגנון שלי מתחיל מהבית, מהמשפחה. אם אני מדוכאת זה תמיד קשור בעניינים לגמרי אישיים ולא בעבודה".
ובשנה שעברה, כשירדה התוכנית שלך ב"רשת", לא נצרבת?
"לא, זאת כוויה בשכבה מאד חיצונית שמשחה קלה הרגיעה אותה, וזו לא היתה איזו סערה אדירה, ממש לא. עשיתי כמה תוכניות שלא היו טובות ונשלחתי לביתי באפקה. היפה, הנחמד, המשופץ. לא אהבתי את התוכנית, מאד לא רציתי לעשות אותה, ואחרי פעם אחת הבנתי שזה לא יהיה ושאני לא רוצה. לא הייתי אחראית על הצורה, על הקונספט, לא היה לי שום סיי, וזה לא היה נכון".
מיכאלי הייתה שמאלנית כשזה לא היה אופנתי, רווקה כשזה לא היה אופנתי וגרושה כשזה לא היה אופנתי. וזה מה שעושה אותה הכי אופנתית. מין חד קרן בחליפת דונה קארן, מעוצב מבחוץ, נדיר וזר מבפנים. "טוב, אני חגגתי בסיקסטיז", היא מעידה.
"הייתי שרלילה, מה שמכנים היום. כן, שרלילה. בתקופתי לא נדרשת להתלבש פרובוקטיבי, אבל הייתי מתחילה עם גברים. שמתי עליהם עין ולא נתתי להם לצאת מזה. הייתי אישה לא נורא יפה, לא גבוהה, אבל אם רציתי מישהו הייתי יודעת איך לרתק אותו. וזה תמיד היה ורבלי, ככה הייתי מושכת תשומת לב, בפטפוט ובלהג".
אוי, גברים בורחים מזה.
"עובדה שיש המון אנשים שלא נישאו לי. אבל למזלי, לא כולם מתאימים לעור אחד, ומעולם לא התייחסתי לגברים כנותני חסות. אומרים שהיה פה שמח. היינו מעשנים, גראס וכאלה, אבל לא יותר מזה, אף פעם. ואני שותה גם היום. בארוחות אני שותה הרבה יין, קצת יותר אולי מהמותר, אבל אני אף פעם לא אמזוג לעצמי בבית יין".
אבל זה כזה פריזאי.
"כן, זה גם נורא יפה בסרטים. רק שאצלי בבית שותים ויסקי, או-אה, לא הייתי עומדת בזה. אבל אם תתני לי ויסקי במסיבות וכאלה אני בהחלט אשתה. והיו מקרים שנאלצתי להיתלות על זרועו של מישהו אחרי ערב כזה. אבל העולם השתנה, הוא נהיה יותר וולגרי. אני הייתי עממית, ועדיין הקפדתי להביא עוד משהו".
רבקה, את לא היית עממית.
"הייתי עממית בדרכי, בדור שצמחתי איתו, אבל קשה לי עם וולגריות. כמו לראות מישהי שהולכת עם מחשוף ענק ומכנס קצרצר ונעלי עקב ענקיות. וולגריות לשם וולגריות, בדיחות תחת. כן הייתי מדברת על סקס אם הייתי בת שלושים היום. אבל אני מסתכלת מהצד וחושבת, אישה בגילי תדבר על סקס? זה לא נראה טוב. אני רואה את זה מהצד ואני שומעת את ההערות".
חיי האהבה של מיכאלי זכו - וזוכים - לסיקור תקשורתי אובססיבי. בפרקים הקודמים באפקה-נוסטרה: בספטמבר האחרון פורסם כי היא ובעלה השני מזה 17 שנה, ראובן שרוני, מתגרשים, וכי בפרידה מעורבת אישה נוספת, עורכת דין צעירה בשם רות פוגל-עמית.
באפריל הצטלמה מיכאלי להפקת אופנה עמוסת דוגמנים ערומים למחצה, והצהירה כי התגברה על הפרידה והצטיידה בידיד מסתורי וצעיר משל עצמה. בחודש שעבר פורסם שהיא ושרוני שבו זה לזרועותיה של זו, ונכון ליוני 2009, מיכאלי נוקטת בגישה חדשה.
"אני אומרת לעצמי, אישה בת שבעים וחיי האהבה שלה, את מי זה מעניין?", היא מתנערת. "בעיקרון אנחנו חברים שוב, רואים הרבה אחד את השני, עם הסתייגות קלה. וזה לא סופי".
כמה אהבות גדולות יש בחיים?
"אני לא גמרתי, חכי. אבל זה בוודאי יכול להיות יותר מפעם. אהבה זה דבר נהדר גם כשזאת טעות. כשזה נפלא, זה שווה את הכאב".
וכשאין?
"יש תחליפים. אני יודעת שזה קובע סטטוס או משהו, יש לה מישהו או אין לה מישהו, אבל אני לא מאמצת את זה. אהבה היא נפלאה, אבל אני לא חותרת כל הזמן להשאיר את חיי האהבה שלי. יש גם אהבה לילדים, לנכדים, לבעלי חיים, זה הרבה מאד".
מיכאלי מתגאה בארסנל צחקוקים שיכול לממן מחנה צ'ירלידריות. יש לה צחוק של מבוכה, של מחסום, של הזדהות, של שעמום. ויש לה עוד צחוק, מגומגם, חנוק, כמו מקצב אפריקאי ברינגטון. צחוק עצוב.
"אני לא בנאדם עצוב", מיכאלי ממהרת להכחיש. "אני מתעייפת, אבל אני לא נעצבת. ודאי שהגעתי לרגעים עצובים בחיים, 71 שנים אין נפילות? אני מקווה רק לא להיות מטרד. את יודעת, זה גיל כזה. תראי כמה חברים איבדתי, אף אחד מהם לא מת בעתו".
אוסף חבריה המצומצם, שמונה כיום עשרה חברים צמודים, הורכב בעבר מקואליציית קולטורה מסוג נעמי שמר, יוסי בנאי ואהוד מנור. "גם המדינה הייתה שונה", היא אומרת, "הכל היה תרבות. אני הרגשתי נחיתות מול אנשים תרבותיים, אינטלקטואליים, זאת הנחיתות שלי, גם עכשיו. אם אני מעריצה, ואני נהיית חסיד שוטה, אז זה רק של אנשים מאד מתורבתים, וזה קורה הרבה מאד. כל סופר שאני מראיינת וכל משורר שכותב וכל מישהו שמצייר כמו שהוא מצייר, אני מרגישה שאני רוצה לשמוע יותר ממה שאני משמיעה".
אבל גם את מציירת וכותבת קצת, לא?
"כן, אבל לא עשיתי שום דבר עד הסוף".
זה לא מדויק. מיכאלי יכולה להמשיך להצטנע, אבל אי אפשר לחשוד באישה חריפה ואינטליגנטית כמוה בחוסר מודעות. למעשה, החולשה העיקרית של מיכאלי היא ביקורתיות. הרבה על העולם, בעיקר על עצמה. "אני עובדת על הטנק הזה כל הזמן, של טרר טרר טרר", היא מספרת.
"כשאני לא מוקפדת מספיק, אני כועסת. אני גם פוחדת כי הגעתי לגיל שאני לא מדייקת פתאום בטקסטים. אני חולמת על ההצגה דברים איומים. שאי אפשר להיכנס לבמה, שאני לא מוצאת נעליים. אני מאד רוצה להיות מדויקת. כשהייתי חיה מלספר בדיחות או מערכונים, כל בנאדם שהיה עובר ברחוב הייתי עושה לו מערכון ובודקת עליו את זה. אני לא סומכת על יהיה בסדר. בכל ההצגות הראשונות אני תמיד בחרדות איומות ואני מתבלבלת בטקסטים. זה לוקח עשר הצגות וזה מסתדר. זה נורא מסוכן, העניין הזה של היסח הדעת. מה שכן, עם השנים מינון האיחורים שלי לחזרות קטן. אני כבר לא מאחרת בחצאי יום אלא ברבע שעה".
אבל את אגדה.
"לא, אני לא. ומה, את הולכת עם הקריירה? את הולכת עם מה שאת עושה עכשיו ואת רועדת. זו נחת לדעת שבחרת במשהו נכון, ושהייתי חלק מהתמונה - אבל מה אפשר לעשות עם זה? אני לא נכס כשאני רואה ג'וק וצריכה להזמין מדביר. הדבר היחיד שאני שמחה בו זה שלא איבדתי את הסקרנות שלי, את ההתפעלות".
איך אפשר? הרי מתרגלים.
"זאת החלטה. צריך להידבק לדברים שמרגשים אותך, ואז את לא מתרגלת. אמנות מסעירה כל פעם. והרבה מאד בקריירה שלי הגורל הוביל. אני יזמית קטנה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם