אפשר לסלוח לרומן על נימת הקיטש
למרות הנאיביות שבו, "אלגנטיות של קיפוד", הוא לא רק מתוק אלא גם נבון. כי מוריאל ברברי היא סופרת טובה ממש, שכותבת ספרות שהפילוסופיה נשזרת בה בתבונה
אלגנטיות של קיפוד, מוריאל ברברי צילום: כריכת הספר
כמה קומות מתחת, רנה מישל היא שוערת הבניין היוקרתי שפאלומה גרה בו עם משפחתה. היא משחקת היטב את התפקיד הזה, מעמידה פנים שאינה מבינה דבר באמנות, במוזיקה ובכלל, אבל בעצם היא אוטודידקטית מהזן המשכיל ביותר, לקטנית תרבותית שבאמת מתעניינת בפילוסופיה ובאמת מבינה אותה, חוקרת שפה ומומחית לדקדוק ולדרך שהוא מארגן בה את העולם. את ההצגה שלה, עם זאת, כולם קונים טוב מאוד, שהרי כך זה אמור להיות: שוערת היא שוערת היא שוערת.
נדמה לא אחת כאילו הבניין שברחוב גרנל 7 בפריז כמו נזרק אל המאה ה-21 מתוך סיפור של בלזאק, ולא בכדי נפתח "אלגנטיות של קיפוד" בדיון קצר במארקס-דיון ששב בהמשכו: גם מארקס וגם בלזאק ידעו דבר או שניים על היחסים בין אלה שגרים למטה ואלה שגרים למעלה. אבל שניהם לא היו מוכנים לאפשרות שייתכן עירוב בין המחנות. רנה ופאלומה עתידות לגלות שעירוב כזה מתרחש תמיד, אי אפשר לעצור אותו, ולעתים הוא אף דורש במפגיע שיחשפו אותו.
קל לזהות דמיון בין שתי הנשים, שמספרות את הרומן בפרקים מתחלפים. שתיהן מתעניינות בתרבות יפנית, שתיהן אוהבות לקרוא, שתיהן - במובן מסוים - כותבות, שתיהן מרחיקות את עצמן מהעולם, אבל יודעות עליו דברים שלכאורה אמורים להיות נסתרים מהן. קשרים רבים נבנים ביניהן במהלך הספר, לעתים בעדינות וברמז, לעתים בפנסים מהבהבים, אבל הדמיון הזה אינו העיקר. מה שחשוב הוא שבבניין שכולו שקוע בסטגנציה מוחלטת ("אני נמצאת כאן כבר שנים, ובשום דירה לא התחלפה שום משפחה"), מסמנות שתי אלה-דווקא השתיים המנותקות מהעולם - דרך חיים חדשה ובלתי צפויה.
יופי שמתרכז בבני האדם
ברברי, סופרת טובה ממש, כותבת ספרות שהפילוסופיה נשזרת בה בתבונה, במחשבה, משרתת את היצירה ובה בעת מהווה בעצמה מוקד מרכזי של ההתרחשות, כמו אצל קונדרה בשיאו המוקדם, כמו אצל לוין ב"אנה קרנינה" של טולסטוי - טולסטוי שבעצמו משתרבב לא אחת אל הקיפודיות של ברברי. האם זה אמין כשילדה בת 12 כותבת כמו פאלומה ומותחת ביקורת מדויקת על מוסד הפסיכואנליזה המפוקפק? או כשמישהי שלא ראתה אוניברסיטה מימיה מרפררת לפילוסופיה דלזיאנית ולמחשבות כמו של פול דה מאן על אוטוביוגרפיה ("אולי זה פירוש הדבר לחיות: לאתר רגעים שמתים")?
ובכן, העובדה שאיננו מכירים בנות 12 נבונות כפאלומה אינה אומרת שהן לא מסתובבות בינינו, ויותר מכך, שהן אינן יכולות להתקיים בספרות. אם מסכימים לקבל
את הנחת המוצא הזו - הנחת המוצא היחידה האפשרית כשקוראים טקסט בדיוני - הרי ש"אלגנטיות של קיפוד" הוא לא רק ספר מהנה באופן בלתי הוגן כמעט, אלא גם סביר בהחלט (מה עוד שבעמודיו האחרונים הוא דורש מהדחף הריאליסטי של הקוראים זינוק גדול עוד יותר).
אם מוכרחים לומר משהו כמו "על מה הספר הזה", האלגנטיות של הקיפוד מופיעה כנראה ברגע המפגש עם הרגש, עם היופי של העולם - יופי שנדמה שהוא מתרכז, בסופו של דבר, בבני האדם. אלא שהמסקנה הזו מגיעה אחרי שכבר התבססה מחשבה מבורכת של אנטי?הומניזם: במשך עמודים רבים מתנגד "אלגנטיות של קיפוד" לרעיון שהאדם הוא מרכז העולם. פתאום מתגלם באדם יופיו של העולם? מסקנה מפתיעה כזו מובילה את הרומן אל מקום שאינו חף לחלוטין מקיטש.
מוריאל ברברי צילום: סי הלי
מוריאל ברברי, אלגנטיות של קיפוד, מצרפתית: שרון פרמינגר, כתר, 321 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
